אָזְלָא וְדַלְדְּלָה, וְאֵין שׁוֹאֵל וְאֵין מְבַקֵּשׁ. עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

ומשיבים: יש להבדיל: לשון יוונית לחוד היא מותרת, וחכמת יוונית לחוד ואותה אסרו.

בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא – חוּצְפָּא יִסְגֵּא, וְיוֹקֶר יַאֲמִיר, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיוֹקֶר, וּמַלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכַחַת, בֵּית וַועַד יִהְיֶה לִזְנוּת. וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָּנוּ.

ושואלים: וחכמת יוונית מי אסירא [האם היא אסורה]? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל משום (בשם) רבן שמעון בן גמליאל: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג, נא) — אלף ילדים (אנשים צעירים) היו בבית אבא (בבית הנשיאים), חמש מאות מהם למדו תורה, וחמש מאות למדו חכמה יוונית, ולא נשתייר מהן לאחר מלחמת בר כוכבא אלא אני כאן, ובן אחי אבא שחי בעסיא, והרי שמותר ללמוד חכמה יוונית, שאם לא כן וודאי לא היו לומדים אותה בבית הנשיא!

וְחָכְמוֹת סוֹפְרִים תִּסָּרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעֱדֶרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים, בֵּן מְנַוֵּול אָב, בַּת קָמָה בְּאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמוֹתָהּ. אוֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּישׁ מֵאָבִיו. וְעַל מָה יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

ומשיבים: שאני [שונים] אנשים של בית רבן גמליאל, שקרובין למלכות הוו [היו], והיו זקוקים לחכמה יוונית כדי לשוחח בה עם גדולי המלכות. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שמספר קומי, שמגדל שיער ארוך מאחוריו, הרי זה מדרכי האמורי ואסור. ואולם אבטולוס בן ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות. וכן של בית רבן גמליאל התירו להן חכמה יוונית מפני שקרובין למלכות.

אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁל מֶלַח וְגָפְרִית, אֲבָל שֶׁל הֲדַס וְשֶׁל וֶורֶד – מוּתָּר. וּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: אַף שֶׁל הֲדַס וְשֶׁל וֶורֶד – אָסוּר; שֶׁל קָנִים וְשֶׁל חֵילָת – מוּתָּר. וְלֵוִי אָמַר: אַף שֶׁל קָנִים וְשֶׁל חֵילָת – אָסוּר. וְכֵן תָּנֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ: אַף שֶׁל קָנִים וְשֶׁל חֵילָת – אָסוּר.

שנינו: בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון אבל רבותינו התירו. ומסבירים מאי טעמא [מה טעם] התירו לשאת את הכלה באפריון — משום צניעותא [צניעות] שיש בדבר.

״וְעַל הָאִירוּס״. מַאי אִירוּס? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: טַבְלָא דְּחַד פּוּמָא. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא עֲבַד לֵיהּ לִבְרֵיהּ טַנְבּוּרָא. אֲתָא אֲבוּהּ תְּבַרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מִיחֲלַף בְּטַבְלָא דְּחַד פּוּמָא. זִיל עֲבִיד לֵיהּ אַפּוּמָא דַּחֲצָבָא אוֹ אַפּוּמָא דִּקְפִיזָא.

עוד שנינו: משמת רבן יוחנן בן זכאי בטלה החכמה. תנו רבנן [שנו חכמים]: משמת ר' אליעזר נגנז ספר תורה, שהיה בקי בכל מכמני התורה שהיו שמורים בזכרונו. משמת ר' יהושע בטלה עצה ומחשבה שהוא היה חכם ופיקח שבישראל, משמת ר' עקיבא בטלו זרועי תורה (כוחה של תורה) בדרשת המקראות לכל פרטיהם ונסתתמו מעיינות החכמה.

״בַּפּוּלְמוּס שֶׁל טִיטוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלּוֹת״ וכו׳. מַאי עַטְרוֹת כַּלּוֹת? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עִיר שֶׁל זָהָב. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: אֵיזֶהוּ עַטְרוֹת כַּלּוֹת? עִיר שֶׁל זָהָב, אֲבָל עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כִּיפָּה שֶׁל מֵילָת.

משמת ר' אלעזר בן עזריה בטלו עטרות חכמה, ש"עטרת חכמים עשרם" (משלי יד, כד) והוא היה גם גדול בתורה וגם גדול בעושר. משמת ר' חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה (בעלי מופת). משמת אבא יוסי בן קטונתא בטלו חסידים, ולמה נקרא שמו אבא יוסי בן קטונתא — שהיה מקטני חסידים.

תָּנָא: אַף עַל חוּפַּת חֲתָנִים גָּזְרוּ. מַאי חוּפַּת חֲתָנִים? זְהוֹרִית הַמּוּזְהָבוֹת. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: אֵלּוּ הֵן חוּפַּת חֲתָנִים: זְהוֹרִית הַמּוּזְהָבוֹת, אֲבָל עוֹשֶׂה פַּפִּירִית וְתוֹלֶה בָּהּ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה.

משמת בן עזאי בטלו השקדנין, משמת בן זומא בטלו הדרשנין, משמת רבן שמעון בן גמליאל עלה גובאי (ארבה) על הארץ ורבו צרות. משמת רבי הוכפלו צרות.

״וְשֶׁלֹּא יְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ יְוָונִית״. תָּנוּ רַבָּנַן: כְּשֶׁצָּרוּ מַלְכֵי בֵית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוּרְקָנוֹס מִבַּחוּץ וְאַרִיסְטוֹבְּלוּס מִבִּפְנִים. בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין דִּינָרִים בְּקוּפָּה וּמַעֲלִין לָהֶן תְּמִידִים.

שנינו: משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה [לו] רב יוסף לתנא [לחוזר המשניות] ששנה לפניו את המשנה: לא תיתני [תשנה] שבטלה ענוה, כיון דאיכא [שיש] — אנא [אני], שאני עניו. ובדומה לזה אמר ליה [לו] רב נחמן לתנא [לחוזר המשניות]: לא תיתני [תשנה] שבטלה יראת חטא, כיון דאיכא [שיש] — אנא [אני], שאני ירא חטא.

הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָונִית, לָעַז לָהֶם בְּחָכְמַת יְוָונִית, אָמַר לָהֶן: כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִים בַּעֲבוֹדָה, אֵין נִמְסָרִין בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְשְׁלוּ לָהֶם דִּינָרִים בְּקוּפָּה וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי חוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו נִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה.

אזלא ודלדלה [הולכים ודלים], ואין שואל ואין מבקש, על מי יש להשען — על אבינו שבשמים.

אוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אָרוּר אָדָם שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים, וְאָרוּר אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד לִבְנוֹ חָכְמַת יְוָונִית; וְעַל אוֹתָהּ שָׁנָה שָׁנִינוּ: מַעֲשֶׂה וּבָא עוֹמֶר מִגַּגּוֹת צְרִיפִים, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר.

ועוד אמר: בעקבות משיחא [המשיח], בסמוך לבואו, חוצפא יסגא [החוצפה תיגדל] ויוקר יאמיר (יגדל). הגפן אמנם תתן פריה אבל היין יהיה ביוקר, ומלכות תהפך למינות ואין תוכחת, אין מי שיוכיח על כך. בית וועד החכמים יהיה למקום זנות, והגליל יחרב, והגבלן (הגולן) ישום (יהיה שומם), ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר בנדודיהם לבקש צדקה ולא יחוננו,

אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי: בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָשׁוֹן סוּרְסִי לָמָּה? אֶלָּא אִי לְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אִי לָשׁוֹן יְוָונִית! וְאָמַר רַב יוֹסֵף: בְּבָבֶל לָשׁוֹן אֲרַמִּי לָמָּה? אֶלָּא אוֹ לְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אוֹ לָשׁוֹן פַּרְסִי!

וחכמות סופרים תסרח (תימאס), ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, ואף חיי המשפחה יהרסו — בן מנוול אב, בת קמה (מתקוממת) באמה, כלה בחמתה, איבי איש אנשי ביתו, פני הדור יהיו כפני הכלב, הבן אינו מתבייש עוד מאביו, ועל מה יש לנו להשען אחרי כל אלה — על אבינו שבשמים.

לָשׁוֹן יְוָונִית לְחוּד, וְחָכְמַת יְוָונִית לְחוּד.

אמר רב: מה שנאמר שביטלו את העטרות לא שנו אלא עטרות של מלח וגפרית, אבל עטרות של הדס ושל וורד — מותר. ושמואל אומר: אף עטרות של הדס ושל וורד אסור, אבל של קנים ושל חילת (סוף) — מותר. ולוי אמר: אף עטרות של קנים ושל חילת אסור. וכן תני [שנה] לוי במתניתיה [בברייתא שלו]: אף של קנים ושל חילת אסור.

וְחָכְמַת יְוָונִית מִי אֲסִירָא? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, מַאי דִּכְתִיב: ״עֵינִי עוֹלְלָה לְנַפְשִׁי מִכֹּל בְּנוֹת עִירִי״? אֶלֶף יְלָדִים הָיוּ בְּבֵית אַבָּא, חֲמֵשׁ מֵאוֹת לָמְדוּ תּוֹרָה, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת לָמְדוּ חָכְמַת יְוָונִית, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן אֶלָּא אֲנִי כָּאן וּבֶן אֲחִי אַבָּא בְּעַסְיָא!

שנינו במשנה שגזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. ושואלים: מאי [מה הוא] "אירוס" זה? אמר ר' אלעזר: טבלא דחד פומא [תוף של פה אחד] שמקישים בו. מסופר: רבה בר רב הונא עבד ליה לבריה טנבורא [עשה לו, לבנו טמבור], אתא אבוה תבריה [בא אביו, רב הונא, ושבר אותו], אמר ליה [לו]: מיחלף בטבלא דחד פומא [הרי זה מתחלף בתוף של פה אחד] ויבואו להתירו, זיל עביד ליה [לך עשה לו] תוף קטן אפומא דחצבא [על פיו של כד] או אפומא דקפיזא [על פי סאה] שמודדים בה, ולא תוף ממש.

שָׁאנֵי שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, דִּקְרוֹבִין לַמַּלְכוּת הָווּ; דְּתַנְיָא: מְסַפֵּר קוֹמִי הֲרֵי זֶה מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. אַבְטוֹלוֹס בֶּן רְאוּבֵן הִתִּירוּ לְסַפֵּר קוֹמִי, שֶׁהוּא קָרוֹב לַמַּלְכוּת; שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל הִתִּירוּ לָהֶן חָכְמַת יְוָונִית, מִפְּנֵי שֶׁקְּרוֹבִין לַמַּלְכוּת.

עוד שנינו במשנה: בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות וכו'. ושואלים: מאי [מה הן] "עטרות כלות" אלה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עיר, עטרה מצוירת, של זהב שהיו מתקשטות בה הנשים. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: איזהו עטרות כלות — עיר של זהב, אבל עושה אותה את העטרת לכלה במקום זה כיפה של מילת (צמר משובח).

״בַּפּוּלְמוּס הָאַחֲרוֹן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֵּצֵא כַּלָּה בְּאַפִּרְיוֹן״ וכו׳. מַאי טַעֲמָא? מִשּׁוּם צְנִיעוּתָא.

תנא [שנה החכם]: אף על חופת חתנים גזרו. ושואלים: מאי [מה פירוש] "חופת חתנים"? שוודאי לא בטלו את חופות הנישואין. ומשיבים: הכוונה היא לזהורית המוזהבות (בגדים צבועים בצבע אדום וזהורית, ומקושטים בזהב) שהיו תולים בחופה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אלו הן חופת חתנים שגזרו עליה — זהורית המוזהבות, אבל עושה פפירית (מבנה של גומא) ותולה בה כל מה שירצה.

״מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן – בָּטְלָה הַחָכְמָה״. תָּנוּ רַבָּנַן: מִשֶּׁמֵּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – נִגְנַז סֵפֶר תּוֹרָה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ – בָּטְלָה עֵצָה וּמַחֲשָׁבָה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא – בָּטְלוּ זְרוֹעֵי תוֹרָה, וְנִסְתַּתְּמוּ מַעְיְינוֹת הַחָכְמָה.

שנינו במשנה שבפולמוס של טיטוס גזרו שלא ילמד את בנו יוונית. תנו רבנן [שנו חכמים] כיצד נגזרה הגזירה: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה במלחמת האחים שלהם היה הורקנוס מבחוץ לירושלים וצר עליה, ואריסטובלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין מתוך העיר דינרים בקופה, ומעלין להן אותם שבחוץ בהמות להקרבת התמידים במקדש.

מִשֶּׁמֵּת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה – בָּטְלוּ עַטְרוֹת חָכְמָה, שֶׁעֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא – בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. מִשֶּׁמֵּת אַבָּא יוֹסֵי בֶּן קָטוֹנְתָּא – בָּטְלוּ חֲסִידִים. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ אַבָּא יוֹסֵי בֶּן קָטוֹנְתָּא? שֶׁהָיָה מִקְּטַנֵּי חֲסִידִים.

היה שם בירושלים זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם לאלו שבחוץ בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בפנים בעבודה שבמקדש אין נמסרין בידכם. כיון ששמעו כך, למחר שלשלו להם מבפנים דינרים בקופה והעלו להם מבחוץ חזיר. כיון שהגיע החזיר לחצי גובה החומה, נעץ בה את צפרניו (טלפיו), נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה.

מִשֶּׁמֵּת בֶּן עַזַּאי – בָּטְלוּ הַשַּׁקְדָּנִין. מִשֶּׁמֵּת בֶּן זוֹמָא – בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִין. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – עָלָה גּוֹבַאי וְרַבּוּ צָרוֹת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי – הוּכְפְּלוּ צָרוֹת.

אותה שעה שראו חכמים דבר זה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית. ועל אותה שנה שנחרבה בה הארץ שנינו: מעשה ובא עומר מגגות צריפים, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר, שלא נמצא אלא במקומות רחוקים אלה. מן המשנה ומן המעשה המסופר בברייתא עולה שאסור ללמוד יוונית.

מִשֶּׁמֵּת רַבִּי – בָּטְלָה עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְתַנָּא: לָא תִּיתְנֵי עֲנָוָה, דְּאִיכָּא אֲנָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְתַנָּא: לָא תִּיתְנֵי יִרְאַת חֵטְא, דְּאִיכָּא אֲנָא. הדרן עלך עגלה ערופה וסליקא לה מסכת סוטה

ומקשים: איני [האם כן הוא]? והאמר [והרי אמר] רבי: בארץ ישראל דיבור בלשון סורסי (ארמית של ארץ ישראל) למה? אלא אי [או] שידברו בלשון הקודש שהיא לשוננו, אי [או] בלשון יוונית שהיא יפה. וכן אמר רב יוסף כיוצא בזה: בבבל לשון ארמי שהיא לשון העם המדוברת למה? אלא או ידברו לשון הקודש, או לשון פרסי שהיא לשון הממשלה!