הִרְחִיבָה שְׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ״.

הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה" (ישעיה ה, יד), שלבסוף יורדים לשאול.

״מִשֶּׁמֵּתוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים״. מַאן ״נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים״? אָמַר רַב הוּנָא: זֶה דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וּשְׁלֹמֹה. רַב נַחְמָן אֲמַר: בִּימֵי דָוִד זִימְנִין סָלֵיק וְזִימְנִין לָא סָלֵיק, שֶׁהֲרֵי שָׁאַל צָדוֹק – וְעָלְתָה לוֹ, שָׁאַל אֶבְיָתָר – וְלֹא עָלְתָה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַל אֶבְיָתָר״.

שנינו במשנה: משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים. ושואלים: מאן [מי הם] "נביאים הראשונים"? אמר רב הונא: זה דוד ושמואל ושלמה, ואחריהם לא היו עוד האורים והתומים. רב נחמן אמר: כבר בימי דוד, זימנין סליק [פעמים עלה להם], הצליחו לקבל תשובה באורים ותומים, וזימנין [ופעמים] לא סליק [עלה] ולא קיבלו תשובה, שהרי שאל צדוק הכהן הגדול בימי דוד באורים ותומים — ועלתה לו, קיבל תשובה, שאל אביתר — ולא עלתה לו, שנאמר: "ויעל אביתר" (שמואל ב טו, כד) ופירשו — שנסתלק (עלה) משום כך מן הכהונה.

מְתִיב רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: ״וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱלֹהִים״. מַאי לָאו בְּאוּרִים וְתוּמִּים! לָא, בִּנְבִיאִים.

מתיב [מקשה] רבה בר שמואל: "ויהי לדרש אלהים בימי זכריהו המבין בראת האלהים" (דברי הימים ב כו, ה), מאי לאו [האם אין] הכוונה שהיה מבין באורים ותומים למרות שהיה אחרי שלמה המלך? ודוחים: לא, במראות הנביאים היה מבין אך לא באורים ותומים.

תָּא שְׁמַע: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן בָּטְלוּ עָרֵי מִגְרָשׁ, וּפָסְקוּ אוּרִים וְתוּמִּים, וּפָסַק מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִד.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש, ופסקו אורים ותומים, ופסק מלך מבית דוד.

וְאִם לְחָשְׁךָ אָדָם לוֹמַר: ״וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים״! אֱמוֹר לוֹ: כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״עַד שֶׁיִּחְיוּ מֵתִים וְיָבֹא מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד״!

ואם לחשך אדם לומר שאורים ותומים לא פסקו, שהרי נאמר בראשית ימי בית שני "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד כהן לאורים ולתמים (עזרא ב, סג), שלכאורה נראה שהיה זה רק ענין של המתנה, עד שיבנה בית המקדש השני, [אמור לו] שאין הדחיה לזמן מועט וקצוב, אלא כאדם שאומר לחבירו על דבר שיתרחש אי פעם בעתיד הרחוק "עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד". ומכל מקום מפורש בברייתא כי כל זמן שהיה בית ראשון קיים לא פסקו אורים ותומים!

אֶלָּא אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים? לְאַפּוּקֵי מֵחַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי, דְּאַחֲרוֹנִים נִינְהוּ; דְּתָנוּ רַבָּנַן: מִשֶּׁמֵּתוּ חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּבַת קוֹל,

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן [מי הם] "נביאים הראשונים" שנאמר שמשמתו בטלו אורים ותומים — לאפוקי [להוציא] מחגי זכריה ומלאכי, שנביאים אחרונים נינהו [הם]. דתנו רבנן [ששנו חכמים]: משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש של נבואה גלויה מישראל. הרי שהם היו הנביאים האחרונים. ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול משמים שהיתה נשמעת להם, כגון המסופר

שֶׁפַּעַם אַחַת הָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיַּית בֵּית גּוּרְיָא בִּירִיחוֹ, נִתְּנָה עֲלֵיהֶן בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמְרָה: יֵשׁ בָּכֶם אָדָם אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ רָאוּי לְכָךְ. נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן. וּכְשֶׁמֵּת, הִסְפִּידוּהוּ: הֵי חָסִיד, הֵי עָנָיו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא!

שפעם אחת היו מסובין חכמים בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו כנביא, אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו המצויים שם עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו בנוסח: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא.

וְשׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת הָיוּ מְסוּבִּין בַּעֲלִיָּיה בְּיַבְנֶה, נִתְּנָה לָהֶן בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם וְאָמְרָה לָהֶן: יֵשׁ בָּכֶם אָדָם אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכָּאִין לְכָךְ. נָתְנוּ עֵינֵיהֶם בִּשְׁמוּאֵל הַקָּטָן. וּכְשֶׁמֵּת, הִסְפִּידוּהוּ: הֵי עָנָיו, הֵי חָסִיד, תַּלְמִידוֹ שֶׁל הִלֵּל.

ושוב פעם אחרת, דורות לאחר מכן, כשהיו חכמים מסובין בעלייה ביבנה, נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאין לכך, נתנו החכמים עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת הספידוהו בנוסח: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל.

וְאַף הוּא אָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ: שִׁמְעוֹן וְיִשְׁמָעֵאל לְחַרְבָּא, וְחַבְרוֹהִי לִקְטָלָא, וּשְׁאָר עַמָּא לְבִיזָּא, וְעָקָן סַגִּיאִין עֲתִידִין לְמֵיתֵי עַל עַמָּא. וְאַף עַל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא בִּקְּשׁוּ לוֹמַר ״הֵי חָסִיד, הֵי עָנָיו״, אֶלָּא שֶׁנִּטְרְפָה שָׁעָה, שֶׁאֵין מַסְפִּידִין עַל הֲרוּגֵי מַלְכוּת.

ואף הוא שמואל הקטן אמר בשעת מיתתו דברי נבואה: שמעון, רבן שמעון בן גמליאל, וישמעאל, ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול — לחרבא [לחרב] יהיו, וחברוהי [וחבריהם] — לקטלא [למוות], ושאר עמא [העם] — לביזא [לביזה], ועקן סגיאין עתידין למיתי [וצרות גדולות עתידות לבוא] על עמא [העם]. ומספרים: ואף על ר' יהודה בן בבא בקשו לומר בהספדו נוסח "הי חסיד הי עניו", אלא שנטרפה שעה ולא יכלו לעשות זאת, מפני שאין מספידין על הרוגי מלכות, ור' יהודה בן בבא מהרוגי מלכות היה.

״מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּטֵל הַשָּׁמִיר״ כו'. תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁמִיר – שֶׁבּוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה״ – הַדְּבָרִים כִּכְתָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

שנינו במשנה: משחרב בית המקדש בטל השמיר כו'. תנו רבנן [שנו חכמים]: שמיר ששנינו הוא זה שבו (בעזרתו) בנה שלמה את בית המקדש, שנאמר: "והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה" (מלכים א ו, ז) — הדברים הללו ככתבן, כלומר, לקחו אבנים שלימות וחתכון על ידי שמיר ובהן בנו, אלו דברי ר' יהודה.

אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״כָּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת וגו' מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה״! אִם כֵּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ״? שֶׁהָיָה מַתְקִין מִבַּחוּץ וּמַכְנִיס מִבִּפְנִים. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּאַבְנֵי מִקְדָּשׁ, וְדִבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה בְּאַבְנֵי בֵיתוֹ.

אמר לו ר' נחמיה: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר "כל אלה אבנים יקרת כמדות גזית מגררות במגרה" (מלכים א ז, ט), משמע שהאבנים לא היו כבריאתן, אלא תיקנו אותן במגרה שהיא כלי ברזל! אם כן מה תלמוד לומר "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו" (מלכים א ו, ז) — שהיה מתקין, מסתת את האבנים, מבחוץ (מחוץ להר הבית), ומכניס מבפנים, ובתוך הבית אכן לא השתמשו בברזל. אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש שלא היו מתקנים אותן בברזל, ודברי ר' נחמיה באבני ביתו של המלך.

וְרַבִּי נְחֶמְיָה, שָׁמִיר לְמַאי אֲתָא? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אֲבָנִים הַלָּלוּ אֵין כּוֹתְבִין אוֹתָן בִּדְיוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״פִּתּוּחֵי חוֹתָם״. וְאֵין מְסָרְטִין עֲלֵיהֶם בְּאִיזְמֵל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּמִלּוּאֹתָם״,

ושואלים: ור' נחמיה, הסבור שהיו משתמשים לבניית המקדש אף בכלי ברזל, שמיר אם כן למאי אתא [למה בא], לשם מה היה דרוש? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך היה אותו, לכפי ששנינו בברייתא]: אבנים הללו שבחושן ובאפוד, שצריכים לכתוב עליהן את שמות השבטים אין כותבין אותן בדיו — משום שנאמר: "פתוחי חותם" (שמות כח, כא), לומר שצריך שיהיו השמות חקוקים באבן, ואין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר: "במלואתם" (שמות כח, כ) שצריכות האבנים להישאר במילואן בלי חסרון,

אֶלָּא כּוֹתֵב עֲלֵיהֶם בִּדְיוֹ, וּמַרְאֶה לָהֶן שָׁמִיר מִבַּחוּץ וְהֵן נִבְקָעוֹת מֵאֲלֵיהֶן, כִּתְאֵינָה זוֹ שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַחַמָּה וְאֵינָהּ חֲסֵירָה כְּלוּם, וּכְבִקְעָה זוֹ שֶׁנִּבְקַעַת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים וְאֵינָהּ חֲסֵירָה כְּלוּם.

אלא כותב עליהם את האותיות בדיו, ומראה להן, כלומר, שם כנגדן בלא לנגוע בהן שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן לפי סימני הדיו, כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה, שדה, זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום. והשמיר היה איפוא בשביל חקיקות אלה.

תָּנוּ רַבָּנַן: שָׁמִיר זֶה בְּרִיָּיתוֹ כִּשְׂעוֹרָה, וּמִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית נִבְרָא, וְאֵין כָּל דָּבָר קָשֶׁה יָכוֹל לַעֲמוֹד בְּפָנָיו. בַּמֶּה מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ? כּוֹרְכִין אוֹתוֹ בִסְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר, וּמַנִּיחִין אוֹתוֹ בְּאִיטְנֵי שֶׁל אֲבָר מְלֵיאָה סוּבֵּי שְׂעוֹרִין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שמיר זה — ברייתו, גודלו, כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו. במה משמרין אותו שלא ישבור כל דבר — כורכין אותו בספוגין של צמר, ומניחין אותו באיטני (בכלי) של אבר (עופרת) מליאה סובי (סובין של) שעורין, שכל אלה רכים ואין השמיר שובר אותם.

אָמַר רַבִּי אַמִי: מִשֶּׁחָרַב מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן – בָּטְלָה שִׁירָא פְּרַנְדָא, וּזְכוּכִית לְבָנָה. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: מִשֶּׁחָרַב מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן – בָּטְלָה שִׁירָא פְּרַנְדָא, וּזְכוּכִית לְבָנָה, וְרֶכֶב בַּרְזֶל; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף יַיִן קָרוּשׁ הַבָּא מִשְּׂנִיר, הַדּוֹמֶה כְּעִיגּוּלֵי דְבֵילָה.

ג אמר ר' אמי: משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא (סוג של משי) וזכוכית לבנה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה ורכב ברזל, ויש אומרים: בטל אף יין קרוש (שנעשה מוצק) הבא משניר (החרמון), הדומה לאחר קרישתו כעיגולי דבילה.

״וְנוֹפֶת צוּפִים״. מַאי נוֹפֶת צוּפִים? אָמַר רַב: סוֹלֶת שֶׁצָּפָה עַל גַּבֵּי נָפָה, וְדוֹמָה לְעִיסָּה שֶׁנִּילּוֹשָׁה בִּדְבַשׁ וְשֶׁמֶן; וְלֵוִי אָמַר: שְׁתֵּי כִכָּרוֹת הַנִּדְבָּקוֹת בְּתַנּוּר, וְתוֹפְחוֹת וּבָאוֹת עַד שֶׁמַּגִּיעוֹת זוֹ לָזוֹ; וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: זֶה דְּבַשׁ הַבָּא מִן הַצִּיפִּיָּא. מַאי מַשְׁמַע? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב שֵׁשֶׁת: כְּמָא דְנָתְזָן דַּבְרִיָאָתָה וְשָׁיְיטָן בְּרוֹמֵי עָלְמָא וּמָתְיָין דּוּבְשָׁא מֵעִישְׂבֵּי טוּרָא.

שנינו במשנה שבטלה נופת צופים. ושואלים: מאי [מה היא] "נופת צופים"? אמר רב: סולת שצפה על גבי נפה, כלומר, שהיא עבה ונשארת על גבי הנפה, ודומה בטעמה לעיסה שנילושה בדבש ושמן. ולוי אמר שנופת צופים היא שתי ככרות הנדבקות בתנור ותופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו. ור' יהושע בן לוי אמר: זה דבש הבא מן הציפיא (מקומות גבוהים). ומסבירים: מאי משמע [מה המשמעות], כלומר, מה הקשר בין הדברים — כדמתרגם [כפי שהיה מתרגם] רב ששת את הפסוק "כאשר תעשינה הדבורים" (דברים א, מד) — כמא דנתזן דבריאתה ושייטן ברומי עלמא ומתיין דובשא מעישבי טורא [כמו שמתפזרות הדבורים ושטות ברום העולם ומביאות דבש מעשבי ההר].

תְּנַן הָתָם: כָּל הַנִּצּוֹק טָהוֹר, חוּץ מִדְּבַשׁ זִיפִים וְהַצַּפִּיחִים. מַאי זִיפִים? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבַשׁ שֶׁמְּזַיְּיפִין בּוֹ; וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: עַל שֵׁם מְקוֹמוֹ, כְּדִכְתִיב: ״זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת״.

תנן התם [שנינו שם] במשנה: כל דבר הנצוק — טהור, כלומר, גם אם יוצקים אותו לכלי טמא אין הזרם של הנוזל נחשב חיבור לטמא את מה שבתוך הכלי הטהור ממנו נוצק, חוץ מדבש זיפים והצפיחים שמרוב צמיגותם אינם נחשבים לנוזל. ושואלים: מאי [מה] פירוש "זיפים"? אמר ר' יוחנן: דבש מובחר כל כך שמזייפין בו, שמערבים בתוכו חומרים אחרים, ואין הדבר מורגש. וריש לקיש אמר: על שם מקומו הוא נקרא, כדכתיב [כמו שנאמר] ברשימת ערי יהודה "זיף וטלם ובעלות" (יהושע טו, כד).

כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָוִד״ וגו'. מַאי זִיפִים? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּנֵי אָדָם הַמְזַיְּיפִין דִּבְרֵיהֶם; וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עַל שֵׁם מְקוֹמָן, כְּדִכְתִיב: ״זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת״.

כיוצא בדבר אתה אומר על הפסוק "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד" וגו' (תהלים נד, ב) שואלים: מאי [מה הם] "זיפים" שהוזכרו בפסוק זה? אמר ר' יוחנן: כינוי של בני אדם המזייפין (המשקרים) דבריהם. ור' אלעזר אומר: על שם מקומן הם נקראים, כדכתיב [כמו שנאמר] "זיף וטלם ובעלות".

״וּפָסְקוּ אַנְשֵׁי אֲמָנָה״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן מַאֲמִינִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ וְאוֹמֵר ״מָה אוֹכַל לְמָחָר״ – אֵינוֹ אֶלָּא מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה.

ד נאמר במשנה: משחרב בית המקדש... ופסקו אנשי אמנה. אמר ר' יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקדוש ברוך הוא ובוטחים בו בכל מעשיהם. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו לאכול היום ואומר "מה אוכל למחר", שאין לו דרך למצוא פת למחר — אינו אלא מקטני אמנה, כי צריך אדם להאמין שהקדוש ברוך הוא יספק לו את מזונו.

וְהַיְינוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת״? מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים שֶׁיִּתְבַּזְבֵּז שׁוּלְחָנָן לֶעָתִיד לָבֹא? קַטְנוּת שֶׁהָיָה בָּהֶן, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רָבָא אֲמַר: אֵלּוּ קְטַנֵּי בְנֵי רִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל,

והיינו [וזהו] שאמר ר' אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד, י) — מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן (שכרם שנותנים להם) לעתיד לבא — קטנות שהיה בהן, ומהי? שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא אמונה שלימה, רבא אמר: "מי בז ליום קטנות" — אלו קטני בני רשעי ישראל בניהם של אנשים רשעים מישראל, המתים בעודם קטנים,