תְּנִיתוּהָ: עוֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר, וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי חֲבֵירוֹ וּשְׁכָחוֹ – הַתַּחְתּוֹן שִׁכְחָה, וְהָעֶלְיוֹן אֵינוֹ שִׁכְחָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: שְׁנֵיהֶן אֵינָן שִׁכְחָה, הַתַּחְתּוֹן – מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָמוּן; וְהָעֶלְיוֹן – מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָף. סַבְרוּהָ דְּהָנֵי תַּנָּאֵי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לְהוּ, דְּאָמַר: ״בַּשָּׂדֶה״ – פְּרָט לְטָמוּן.

תניתוה [שניתם אותה] בברייתא את התשובה לשאלתכם: עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו ושכחו — התחתון שכחה והעליון אינו שכחה. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: שניהן אינן שכחה, התחתון מפני שהוא טמון, והעליון מפני שהוא צף. סברוה [סברו הלומדים] כהנחה ראשונה דהני תנאי [שהתנאים הללו], חכמים ור' שמעון, בעיקרו של דבר כר' יהודה סבירא להו [סבורים הם] שאמר: "בשדה" — פרט לטמון.

מַאי לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: מִין בְּמִינוֹ הָוֵי טָמוּן, וּמָר סָבַר: לָא הָוֵי טָמוּן!

ולפי זה מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' שמעון, סבר] מין במינו הוי [הריהו] טמון ולכן העומר התחתון איננו שיכחה, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור] לא הוי [אינו] טמון והריהו שיכחה. ונמצא שבעיה זו שהעלו כבר נידונה על ידי התנאים.

לָא. אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לְהוּ – דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִין בְּמִינוֹ הָוֵי טָמוּן. וְהָכָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבָּנַן כְּרַבָּנַן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

ודוחים: לא, אי [אם] כשיטת ר' יהודה סבירא להו [סבורים הם] אפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] מין במינו הוי [הריהו] טמון, והכא [וכאן] בפלוגתא [במחלוקת] של ר' יהודה ורבנן [חכמים] ביחס לטמון קמיפלגי [חלוקים הם], דרבנן כרבנן [שחכמים שכאן, סבורים כשיטת חכמים שם] שחייב בשיכחה אף על טמון. ור' שמעון בן יהודה סבור כשיטת ר' יהודה שפטור.

אִי הָכִי, מַאי אִירְיָא עַל גַּבֵּי חֲבֵירוֹ? אֲפִילּוּ בְּעָפָר וּבִצְרוֹר נַמִי! אִין הָכִי נַמִי, וּלְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ מִין בְּמִינוֹ הָוֵי טָמוּן.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שמחלוקתם היא לגבי עצם דין טמון מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] חלקו בעומר שהיה על גבי חבירו? אפילו היה מכוסה בעפר ובצרור (אבן) נמי [גם כן]! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] שהם חלוקים בכל טמון, וזה שנאמרה מחלוקת זו בעומר שעל גבי חבירו בא הדבר להודיעך כחו של ר' יהודה שאמר: אפילו מין במינו הוי [הריהו נחשב] טמון וכל שכן כשטמון בדבר אחר.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״חָלָל״ – וְלֹא חָנוּק, ״חָלָל״ – וְלֹא מְפַרְפֵּר, ״בָּאֲדָמָה״ – וְלֹא טָמוּן בְּגַל, ״נֹפֵל״ – וְלֹא תָּלוּי בְּאִילָן, ״בַּשָּׂדֶה״ – וְלֹא צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בְּכוּלָּן, אִם הָיָה חָלָל – עוֹרְפִין.

ושוב לענין עגלה ערופה, תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב "כי ימצא חלל באדמה... נופל בשדה" (דברים כא, א): "חלל" — זה הרוג בחרב ולא חנוק, "חלל" — מת ולא מפרפר שאינו מת לגמרי, שאם מצאו אותו כשעודו מפרפר אין בו דין זה, "באדמה" — ולא טמון בגל אבנים, "נפל" — ולא תלוי באילן, "בשדה" — ולא צף על פני המים. ר' אלעזר אומר: בכולן, אם היה חלל (הרוג בחרב) — עורפין, ואין מתחשבים במקום הימצאו.

תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֶלְעָזָר: אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁאִם הָיָה חָנוּק וּמוּטָּל בָּאַשְׁפָּה שֶׁאֵין עוֹרְפִין? אַלְמָא ״חָלָל״ – וְלֹא חָנוּק; הָכָא נַמִי ״בָּאֲדָמָה״ – וְלֹא טָמוּן בְּגַל, ״נֹפֵל״ – וְלֹא תָּלוּי בְּאִילָן, ״בַּשָּׂדֶה״ – וְלֹא צָף עַל גַּבֵּי מַיִם. וְרַבִּי אֶלְעָזָר: ״חָלָל״ יְתֵירָא כְּתִיב.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי בר יהודה, אמרו לו חכמים לר' אלעזר: אי (אין) אתה מודה שאם היה חנוק ומוטל באשפה שאין עורפין? אלמא [מכאן] שחלל האמור בכתוב הוא בלשון מדוייקת וכוונתו: ולא חנוק. ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] יש לדקדק בלשון: "באדמה" — ולא טמון בגל, "נפל" — ולא תלוי באילן, "בשדה" — ולא צף על גבי מים. ור' אלעזר סבור כי אין ממעטים דבר מלשון הפסוק, אמנם "חלל" יתירא כתיב [יתר, נוסף, כתוב] בפרשה, ומפני שהדבר מודגש במיוחד אנו למדים ממנו למעט חנוק שאין עורפין בגללו.

״נִמְצָא סָמוּךְ לַסְּפָר אוֹ לְעִיר שֶׁרוּבָּהּ נָכְרִים״ כו'. דִּכְתִיב: ״כִּי יִמָּצֵא״ – פְּרָט לְמָצוּי.

שנינו במשנה: נמצא סמוך לספר (גבול המדינה) או לעיר שרובה גוים — לא היו עורפים, דכתיב [שנאמר]: "כי ימצא" (דברים כא, א) — פרט למצוי, ובמקומות כאלה מצויים הרוגים.

״אוֹ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין״. דְּבָעֵינָא ״זִקְנֵי הָעִיר״, וְלֵיכָּא. ״אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא לְעִיר״ כו'. פְּשִׁיטָא, כֵּיוָן דְּתָנָא ״לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין״, אֲנָא יָדַעְנָא דְּאֵין מוֹדְדִין אֶלָּא לְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין!

עוד שנינו: או שנמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין שלא היו מודדים אליה. ומסבירים: משום דבעינא [שצריכים אנו] "זקני (חכמי) העיר ההיא" (דברים כא, ג) וליכא [ואין כאן]. עוד שנינו: אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין. ואומרים: פשיטא [פשוט] הדבר, כיון דתנא [ששנה] לעיר שאין בה בית דין אין מודדים — אנא ידענא [אני יודע] שאין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין!

הָא קָא מַשְׁמַע לָן, כִּדְתַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁאִם נִמְצָא סָמוּךְ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין, שֶׁמַּנִּיחִין אוֹתָהּ וּמוֹדְדִין לְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא״, מִכָּל מָקוֹם.

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מנין שאם נמצא המת סמוך לעיר שאין בה בית דין, שמניחין אותה ואין מחשיבים אותה ומודדין לעיר שיש בה בית דין — תלמוד לומר: "ולקחו זקני העיר ההוא" (דברים כא, ג) — מכל מקום ואף שאין היא העיר הקרובה ביותר — מודדים אליה.

מתני׳ נִמְצָא מְכוּוָּן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָירוֹת – שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֶגְלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְאֵין יְרוּשָׁלַיִם מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה. נִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְגוּפוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר – מוֹלִיכִין הָרֹאשׁ אֵצֶל הַגּוּף, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ. מֵאַיִן הָיוּ מוֹדְדִין? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִטִּיבּוּרוֹ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מֵחוֹטְמוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִמָּקוֹם שֶׁנַּעֲשֶׂה חָלָל, מִצַּוָּארוֹ.

נמצא החלל מכוון (במרחק שווה בדיוק) בין שתי עיירות — שתיהן מביאות שתי עגלות, אלו דברי ר' אליעזר. ועוד: אין ירושלים מביאה עגלה ערופה. נמצא ראשו של המת במקום אחד וגופו במקום אחר — מוליכין הראש אצל הגוף ומודדים ממנו, אלו דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר: מוליכים את הגוף אצל הראש. מאין בדיוק, מאיזו נקודה בגוף היו מודדין? ר' אליעזר אומר: מטיבורו, ר' עקיבא אומר: מחוטמו, ר' אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל, והוא מצוארו.

גמ׳ מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? קָסָבַר: אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, וּ״קְרוֹבָה״ – וַאֲפִילּוּ קְרוֹבוֹת.

ד גמרא ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר ביחס למת הנמצא מכוון בין שתי עיירות — קסבר [סבור הוא] מצד אחד שאפשר לצמצם, שיש לכוון מידה שתהיה שווה בדיוק, ומה שנאמר "קרובה" אינו דווקא, אלא ואפילו קרובות, כלומר, יותר מאחת.

״וְאֵין יְרוּשָׁלַיִם מְבִיאָה עֶגְלָה עֲרוּפָה״. דְּאָמַר קְרָא: ״לְרִשְׁתָּהּ״, וְקָסָבַר: יְרוּשָׁלַיִם לֹא נִתְחַלְּקָה לִשְׁבָטִים.

טעם הלכה זו ששנינו במשנה, ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה הוא — שאמר קרא [הכתוב]: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה" (דברים כא, א), וקסבר [וסבור] תנא זה שירושלים לא נתחלקה בחלוקת הארץ לשבטים ולא היתה למורשה לשום אדם מישראל אלא נחלת הכלל, ואם כן אין מתקיים בה כתוב זה.

״נִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם״ כו'. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אִילֵימָא לְעִנְיַן מְדִידָה קָמִיפַּלְגִי, הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא ״מֵאַיִן הָיוּ מוֹדְדִין״, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָא בִּמְדִידָה עָסְקִינַן! אֲמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּמֵת מִצְוָה קָנָה מְקוֹמוֹ קָמִיפַּלְגִי,

על המחלוקת ששנינו במשנה בענין נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, שואלים: במאי קמפלגי [במה, באיזה ענין הם חלוקים]? אילימא [אם תאמר] כי לענין מדידה קמיפלגי [הם חלוקים] אם למדוד מן הראש או מן הגוף, הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסוף] "מאין היו מודדין", מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבתחילה] לא במדידה עסקינן [אנו עוסקים]! אמר ר' יצחק: מחלוקת זו היא לענין אחר, בדין מת מצוה קנה מקומו, שאם מצאו אדם מת קוברים אותו במקום שנמצא בו קמיפלגי [הם חלוקים],

וְהָכִי קָאָמַר: לְקוֹבְרוֹ קָנָה מְקוֹמוֹ. וְהֵיכָא דְּנִמְצָא רֹאשׁוֹ בְּמָקוֹם אֶחָד וְגוּפוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר – מוֹלִיכִין הָרֹאשׁ אֵצֶל הַגּוּף, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַגּוּף אֵצֶל הָרֹאשׁ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: גּוּפֵיהּ בְּדוּכְתֵּיהּ נָפֵיל, רֵישָׁא דְּנָאדֵי וְנָפֵיל; וּמָר סָבַר: רֵישָׁא הֵיכָא דְּנָפֵיל נָפֵיל, גּוּפָא הוּא דְּרָהֵיט אָזֵיל.

והכי קאמר [וכך אמר]: לקוברו — קנה החלל את מקומו ושם קוברים אותו, והיכא [והיכן] שנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר — מוליכין הראש אצל הגוף ושם קוברים אותו, אלו דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר: מוליכים הגוף אצל הראש. ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים] — מר סבר: [חכם זה, ר' אליעזר, סבור] גופיה בדוכתיה נפיל, רישא דנאדי ונפיל [גופו במקומו נפל, ואילו הראש שהוא נייד התגלגל ונפל], ומר סבר [וחכם זה, ר' עקיבא, סבור]: רישא היכא דנפיל נפיל, גופא הוא דרהיט אזיל [הראש במקום שנפל נפל, והגוף הוא שרץ והלך הלאה], ולכן צריכים להביא את הגוף אצל הראש.

״מֵאַיִן הָיוּ מוֹדְדִין?״ בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: עִיקַּר חִיּוּתָא בְּאַפֵּיהּ, וּמָר סָבַר: עִיקַּר חִיּוּתָא בְּטִיבּוּרֵיהּ.

שנינו במשנה שנחלקו בשאלה: מאין היו מודדין. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזו סברה הם חלוקים]? ומסבירים: מר סבר [חכם זה, ר' עקיבא, סבור]: עיקר חיותא באפיה [החיות של אדם באפו] ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: עיקר חיותא בטיבוריה [החיות של אדם בטבורו].

לֵימָא כִּי הָנֵי תַּנָּאֵי: מֵהֵיכָן הַוָּלָד נוֹצָר? מֵרֹאשׁוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי״, וְאוֹמֵר: ״גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי״ וגו'. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מִטִּיבּוּרוֹ, וּמְשַׁלֵּחַ שָׁרְשׁוֹ אֵילָךְ!

ומציעים: לימא כי הני תנאי [האם לומר כי מחלוקת זו היא כשיטת התנאים הללו] שנחלקו בענין אחר: מהיכן הולד נוצר — מראשו, וכן הוא אומר: "ממעי אמי אתה גוזי" (תהלים עא, ו), ואומר ראיה ש"גוזי" שייך לראש: "גזי נזרך והשליכי" וגו' (ירמיה ז, כט). אבא שאול אומר: מטיבורו הוא נוצר, ומשלח שרשו אילך ואילך, ולכאורה חולקים באותו נושא, היכן עיקר החיות.

אֲפִילּוּ תֵּימָא אַבָּא שָׁאוּל. עַד כָּאן לָא קָאָמַר אַבָּא שָׁאוּל אֶלָּא לְעִנְיַן יְצִירָה, דְּכִי מִיתְּצַר וָלָד – מִמְּצִיעָתֵיהּ מִיתְּצַר, אֲבָל לְעִנְיַן חִיּוּתָא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא בְּאַפֵּיהּ הוּא, דִּכְתִיב: ״כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו״ וגו'.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהתנאים במשנתנו כולם סבורים כאבא שאול, אולם עד כאן לא שמענו כי קאמר [שאמר] אבא שאול אלא לענין יצירה, דכי מיתצר [שכאשר נוצר] הולד — ממציעתיה מיתצר [מאמצעו הוא נוצר], אבל לענין חיותא [החיים] — דכולי עלמא באפיה [הכל מודים שבאפו] הוא, דכתיב [שנאמר]: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" וגו' (בראשית ז, כב).

״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מִמָּקוֹם שֶׁנַּעֲשֶׂה חָלָל, מִצַּוָּארוֹ״. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? כְּדִכְתִיב: ״לָתֵת אוֹתָךָ אֶל צַוְּארֵי חַלְלֵי רְשָׁעִים״.

שנינו במשנה שעל אותו ענין ר' אליעזר בן יעקב אומר: מודדים ממקום שנעשה חלל — מצוארו. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אליעזר בן יעקב? ומשיבים: כדכתיב [כפי שנאמר]: "לתת אותך אל צוארי חללי רשעים" (יחזקאל כא, לד), משמע שעניינו של חלל קשור בצוואר.

מתני׳ נִפְטְרוּ זִקְנֵי יְרוּשָׁלַיִם וְהָלְכוּ לָהֶן. זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר מְבִיאִין עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעוֹל. וְאֵין הַמּוּם פּוֹסֵל בָּהּ. וּמוֹרִידִין אוֹתָהּ לְנַחַל אֵיתָן. ״אֵיתָן״ כְּמַשְׁמָעוֹ – קָשֶׁה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אֵיתָן – כָּשֵׁר. וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ; וּמְקוֹמָהּ אָסוּר מִלִּזְרוֹעַ וּמִלַּעֲבוֹד, וּמוּתָּר לִסְרוֹק שָׁם פִּשְׁתָּן וּלְנַקֵּר שָׁם אֲבָנִים.

לאחר המדידה נפטרו זקני ירושלים והלכו להן. זקני אותה העיר שנמצאה קרובה מביאין עגלת בקר אשר לא משכה בעול, ואין המום פוסל בה, שלא נאמר שצריכה להיות תמימה, ומורידין אותה לנחל איתן. "איתן" — כמשמעו, קשה שזורם בחוזקה. ומעירים: אף על פי שאינו איתן — כשר בדיעבד. ועורפין אותה בקופיץ (בסכין גדולה) מאחוריה. ומקומה, המקום שבו ערפו אותה, אסור מלזרוע ומלעבוד בו עבודת אדמה, אבל מותר לעשות שם שימושים אחרים, כגון לעמוד לסרוק שם פשתן או לנקר (לנקות ולסתת) שם אבנים.

זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר רוֹחֲצִין אֶת יְדֵיהֶן בְּמַיִם בִּמְקוֹם עֲרִיפָה שֶׁל עֶגְלָה, וְאוֹמְרִים: ״יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ״. וְכִי עַל דַּעְתֵּינוּ עָלְתָה שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵן? אֶלָּא, שֶׁלֹּא בָּא עַל יָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ (בְּלֹא מָזוֹן), וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ (בְּלֹא לְוָיָיה).

זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים כא, ז). ומסבירים: וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן שהם צריכים להתוודות על כך? אלא הכוונה היא שלא בא אותו אדם שנהרג על ידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה, שדאגו לו לכל צרכיו, ואינם אשמים אפילו בעקיפין בגרימת מותו.