שֶׁתְּחִילַּת נִיסָה נְפִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים״ וגו'.

שתחילת ניסה (בריחה) נפילה, כלומר, שהבריחה גורמת למפלה במלחמה, שנאמר: "נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם" (שמואל א ד, יז), וכן להלן הוא אומר: "וינסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים" וגו' (שמואל א לא, א).

בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – בְּמִלְחֲמוֹת הָרְשׁוּת, אֲבָל בְּמִלְחֲמוֹת מִצְוָה – הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִילּוּ חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחוּפָּתָהּ; אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – בְּמִלְחֲמוֹת מִצְוָה, אֲבָל בְּמִלְחֲמוֹת חוֹבָה – הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִילּוּ חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחוּפָּתָהּ.

ומוסיפים: במה דברים אמורים, כל דינים אלה, מי הולך ומי איננו הולך למלחמה — דווקא במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה — הכל יוצאין למלחמה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים — במלחמות מצוה, אבל במלחמות חובה — הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

גמ׳ מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ עֲבֵירָה דְּרַבָּנַן.

שואלים: מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין שיטת ר' יוסי לשיטת ר' יוסי הגלילי? שלכאורה הם מסכימים לאותו דבר, ש"ירא ורך הלבב" הוא עבריין! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי עבירה דרבנן [שמדברי סופרים], שלדעת ר' יוסי הגלילי חוזר, ולדעת ר' יוסי אינו חוזר אלא על עבירה מן התורה, כגון איסור אלמנה לכהן גדול.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: שָׂח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה – עֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה, כְּמַאן? כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנינו]: שח (דיבר) בין תפילה לתפילה, בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש — עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה. כמאן [כשיטת מי] היא הלכה זו — כשיטת ר' יוסי הגלילי שאף על עבירה קלה חוזר.

מַאן תַּנָּא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שָׁמַע קוֹל קְרָנוֹת וְהִרְתִּיעַ, הֲגָפַת תְּרִיסִין וְהִרְתִּיעַ, צִחְצוּחַ חֲרָבוֹת וּמַיִם שׁוֹתְתִין לוֹ עַל בִּרְכָּיו – חוֹזֵר. כְּמַאן? לֵימָא, רַבִּי עֲקִיבָא הִיא וְלָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי! בְּהָא אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מוֹדֶה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ״.

ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים]: שמע קול קרנות (חצוצרות) והרתיע (רעד), שמע הגפת תריסין (הקשת מגינים) והרתיע, שמע צחצוח חרבות ומים (מי רגליים) שותתין לו על ברכיו מחמת הפחד — חוזר מן המלחמה. כמאן [כשיטת מי] — לימא [האם לומר] ששיטת ר' עקיבא היא המפרש "הירא ורך הלבב" כמשמעו ולא שיטת ר' יוסי הגלילי? ומשיבים: בהא [בזה] אפילו ר' יוסי הגלילי מודה שחוזר, משום דכתיב [שנאמר]: "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ, ח) שאדם שהכל רואים בו שהוא מפחד מאד — משפיע ומפחיד גם אחרים.

״וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹׁטְרִים״ כו'. הַאי ״מִפְּנֵי שֶׁתְּחִילַּת נִיסָה נְפִילָה״, ״מִפְּנֵי שֶׁתְּחִילַּת נְפִילָה נִיסָה״ מִבָּעֵי לֵיהּ! אֵימָא: ״מִפְּנֵי שֶׁתְּחִילַּת נְפִילָה נִיסָה״.

שנינו במשנה: "והיה ככלת השטרים..."(דברים כ, ט) שתחילת ניסה נפילה. על לשון המשנה תוהים: האי [זה, הלשון] מפני שתחילת ניסה נפילה, להיפך, מפני שתחילת נפילה ניסה מבעי ליה [צריך היה לו] לומר! ומתקנים, אכן, אימא [אמור]: מפני שתחילת נפילה ניסה, וזו כוונת המשנה.

״בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – בְּמִלְחֲמוֹת הָרְשׁוּת״ כו'. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רְשׁוּת דְּרַבָּנַן זוֹ הִיא מִצְוָה דְּרַבִּי יְהוּדָה; מִצְוָה דְּרַבָּנַן זוֹ הִיא חוֹבָה דְּרַבִּי יְהוּדָה.

על מה ששנינו במשנה "במה דברים אמורים במלחמות הרשות" כו', אמר ר' יוחנן: מלחמת רשות דרבנן [שאמרו חכמים] זו היא מלחמת מצוה שעליה דיבר ר' יהודה, ואילו מלחמת מצוה דרבנן [שאומרים חכמים] זו היא מלחמת חובה שעליה דיבר ר' יהודה.

אֲמַר רָבָא: מִלְחֲמוֹת יְהוֹשֻׁעַ לִכְבֹּשׁ – דִּבְרֵי הַכֹּל חוֹבָה; מִלְחֲמוֹת בֵּית דָּוִד לִרְוָוחָה – דִּבְרֵי הַכֹּל רְשׁוּת. כִּי פְּלִיגִי – לְמַעוּטֵי נָכְרִים דְּלָא לֵיתֵי עֲלַיְיהוּ: מָר קָרֵי לָהּ מִצְוָה, וּמָר קָרֵי רְשׁוּת; נָפְקָא מִינָּהּ לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה שֶׁפָּטוּר מִן הַמִּצְוָה. הדרן עלך משוח מלחמה

ולפי זה בא ר' יהודה רק לומר שגם מלחמות שחכמים קוראים להן רשות — הריהן מלחמות מצוה, אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש את הארץ — דברי הכל מלחמות חובה היו, מלחמות בית דוד שעשה לפי יוזמתו לשם רווחה והגדלת תחום ישראל — דברי הכל רשות היו. כי פליגי [כאשר הם נחלקו] הרי זה כשנלחמים למעוטי [למעט] גוים שלא ליתי עלייהו [יבואו עליהם], כלומר, כאשר יוזמים מלחמה כדי למנוע מן הגוים להתקיפם. מר [חכם זה, ר' יהודה] קרי [קורא] לה מלחמת מצוה ומר [וחכם זה, חכמים] קרי [קורא] לה רשות. ומה ההבדל אם כך או כך קוראים לזה — נפקא מינה [יוצא מזה] לענין עוסק במצוה שפטור מן המצוה, שלדעת ר' יהודה מצוה היא, ולכן גם הנלחם במלחמה כזו פטור ממצוה אחרת.

מתני׳ עֶגְלָה עֲרוּפָה – בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה…וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ״. שְׁלֹשָׁה מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ יוֹצְאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זְקֵנֶיךָ״ – שְׁנַיִם; ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ – שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד.

נִמְצָא טָמוּן בְּגַל, אוֹ תָּלוּי בְּאִילָן, אוֹ צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם – לֹא הָיוּ עוֹרְפִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּאֲדָמָה״ – וְלֹא טָמוּן בְּגַל; ״נֹפֵל״ – וְלֹא תָּלוּי בְּאִילָן; ״בַּשָּׂדֶה״ – וְלֹא צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

א משנה הזקנים המתוודים על עגלה ערופה, בלשון הקודש הם אומרים, שנאמר: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו ויצאו זקניך ושפטיך. כפר לעמך ישראל" (דברים כא, א-ב). וכיצד נעשים הדברים: שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין, ר' יהודה אומר: חמשה היו יוצאים, שנאמר "זקניך" בלשון רבים — הרי שנים לפחות, "ושפטיך" — עוד שנים, ואין בית דין שקול, שאין עושים בית דין שיהיה בו מספר זוגי של חברים כדי שאפשר יהא להכריע על פי הרוב בכל מקרה של מחלוקת, ולכן מוסיפין עליהן עוד אחד.

נִמְצָא סָמוּךְ לַסְּפָר, אוֹ לְעִיר שֶׁרוּבָּהּ נָכְרִים, אוֹ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין – לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא לְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין.

נמצא ההרוג טמון בגל של אבנים, או תלוי באילן, או היה צף על פני המים — לא היו עורפין את העגלה, שנאמר: "כי ימצא חלל באדמה" (דברים כא, א-ב) — ולא טמון בגל, "נפל" — כלומר, מוטל על הארץ ולא תלוי באילן, "בשדה" — ולא צף על פני המים.

גמ׳ מַאי קָאָמַר? אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ: הָכִי קָאָמַר – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָנוּ וְאָמְרוּ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ״ וגו', מָה עֲנִיָּיה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ.

נמצא ההרוג סמוך לספר (גבול המדינה) או סמוך לעיר שרובה גוים, או לעיר שאין בה בית דין — לא היו עורפין. ועוד אמרו אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין, והערים שאין בהן בית דין אינן נחשבות.

וְסֵדֶר עֶגְלָה עֲרוּפָה כֵּיצַד? ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה…וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ״. שְׁלֹשָׁה מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ יוֹצְאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה וכו׳.

על המשפט הראשון במשנה שואלים: מאי קאמר [מה אמר] שהרי לכאורה רצה להביא ראיה שעגלה ערופה בלשון הקודש, ואין הפסוק המובא ראיה לכך! אמר ר' אבהו, הכי קאמר [כך אמר]: וידוי הזקנים על העגלה הערופה בלשון הקודש הוא נאמר, שנאמר: "וענו ואמרו" (דברים כא, ז) ולהלן הוא אומר "וענו הלוים ואמרו" וגו' (דברים כז, יד), מה לשון "ענייה" האמורה להלן בלויים — בלשון הקודש היא, אף כאן בלשון הקודש. ולאחר מכן מסבירה המשנה

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ״. ״זְקֵנֶיךָ״ – שְׁנַיִם; ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ – שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד – הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״זְקֵנֶיךָ״ – שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד – הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה.

סדר עגלה ערופה כיצד — "כי ימצא חלל באדמה... ויצאו זקניך ושפטיך" — שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין. ושנינו שר' יהודה אומר חמשה

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נַמִי הָא כְּתִיב: ״וְשֹׁפְטֶיךָ״! הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ: לִמְיוּחָדִין שֶׁבְּשׁוֹפְטֶיךָ. וְרַבִּי יְהוּדָה? מִ״זִקְנֵי״, ״זְקֵנֶיךָ״ נָפְקָא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: "ויצאו זקניך ושפטיך". "זקניך" — שנים, "ושפטיך" — שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: "זקניך" הם שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן? אִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״זִקְנֵי״, הֲוָה אָמִינָא אֲפִילּוּ זִקְנֵי הַשּׁוּק, כָּתַב רַחֲמָנָא ״זְקֵנֶיךָ״; וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״זְקֵנֶיךָ״, הֲוָה אָמִינָא אֲפִילּוּ סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה, כָּתַב רַחֲמָנָא ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ – לִמְיוּחָדִין שֶׁבְּשׁוֹפְטֶיךָ.

ושואלים: ור' שמעון נמי [גם כן], הא כתיב [הרי נאמר] גם "ושפטיך"! ומשיבים: הביטוי ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] כדי ללמוד שיהיו אלה מיוחדין שבשופטיך, לא זקנים = חכמים סתם, אלא דווקא חכמים מסנהדרין גדולה. ור' יהודה משיב על כך: ממה שהיה יכול לכתוב רק "זקני" וכתב "זקניך" ללמד שהם מיוחדים שבזקני ישראל — משם נפקא [יוצא הדבר].

וְרַבִּי יְהוּדָה? גָּמַר ״זִקְנֵי״, ״זִקְנֵי״ מִזִּקְנֵי הָעֵדָה. מַה לְּהַלָּן מְיוּחָדִין שֶׁבָּעֵדָה, אַף כָּאן מְיוּחָדִין שֶׁבָּעֵדָה.

ואומרים, ור' שמעון משיב על כך: אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] "זקני" בלבד — הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו זקני השוק, כלומר, סתם אנשים מכובדים, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "זקניך" ללמד שדרושים לכך חכמים, הנחשבים בעיני הכל לזקנים. ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] "זקניך" בלבד — הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו סנהדרי קטנה, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "ושפטיך", ללמד — למיוחדין שבשופטיך, כלומר, מסנהדרין גדולה.

אִי גָּמַר, לִגְמְרָהּ לְכוּלָּהּ מִילְּתָא מֵהָתָם! ״זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ״ לָמָּה לִי? אֶלָּא וי״ו ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ לְמִנְיָנָא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן?

ור' יהודה גמר [למד] דבר זה בגזירה שווה "זקני" "זקני" ממה שנאמר בקרבן שמביאים סנהדרין על העלם דבר של ציבור "זקני העדה" (ויקרא ד, טו), מה להלן זקני העדה הם מיוחדין שבעדה שהם סנהדרין גדולה — אף כאן מיוחדין שבעדה.