מֵעֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ!

מעבירות שבידו, שאם הוא עבריין, כגון גזלן, חוזר מן המלחמה משום שהוא עבריין!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, כְּגוֹן דַּעֲבַד תְּשׁוּבָה וִיהַב דְּמֵי. אִי הָכִי, הֲוָה לֵיהּ לוֹקֵחַ, וְלִיהֲדַר! כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא בְּתוֹרַת גְּזֵילָה אֲתָא לְיָדֵיהּ – לָא.

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] כשיטת ר' יוסי הגלילי, מדובר במקרה כגון דעבד [שעשה] תשובה ויהב דמי [ונתן כסף] עבור הבית שגזל, ולכן צריך היה להשמיענו שאף על פי כן אינו חוזר משום הבית הגזול. ומקשים: אי הכי [אם כך] ששילם את דמי הבית הוה ליה [נעשה לו, הריהו] כלוקח וליהדר [ויחזור] ממערכי המלחמה בתור קונה בית! ומשיבים: כיון דמעיקרא [שמתחילה] בתורת גזילה אתא לידיה [בא הדבר לידו] — לא יחזור.

״וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם״ כו'. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר נָטַע״ – אֵין לִי אֶלָּא נָטַע. לָקַח וְיָרַשׁ וְנִיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע״.

עוד שנינו במשנה בין הדברים הנאמרים ליוצאים למלחמה: "ומי האיש אשר נטע כרם" כו' (דברים כ, ו). תנו רבנן [שנו חכמים]: "אשר נטע" — אין לי אלא נטע ממש, ואולם אם לקח (קנה) או ירש או ניתן לו במתנה, מנין שגם הוא חוזר ממערכי המלחמה — תלמוד לומר: "ומי האיש אשר נטע

״כֶּרֶם״ – אֵין לִי אֶלָּא כֶּרֶם. מִנַּיִן לְרַבּוֹת חֲמִשָּׁה אִילָנֵי מַאֲכָל וַאֲפִילּוּ מִשְּׁאָר מִינִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר נָטַע״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה הַנּוֹטֵעַ אַרְבָּעָה אִילָנֵי מַאֲכָל, וַחֲמִשָּׁה אִילָנֵי סְרָק? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֶּרֶם״.

כרם" שהוא לשון ריבוי. אין לי אלא כרם של עצי גפן, מנין לרבות חמשה אילני מאכל ואפילו משאר מינין שאף עליו חוזר — תלמוד לומר "אשר נטע" — לרבות מיני אילנות אחרים. יכול שאני מרבה אף הנוטע רק ארבעה אילני מאכל, או אפילו חמשה אילני סרק — תלמוד לומר: "כרם" למעט דבר שאינו בגודל של כרם או שאינו עושה פרי ככרם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״כֶּרֶם״ כְּמַשְׁמָעוֹ. ״לֹא חִלֵּל״, ״וְלֹא חִלְּלוֹ״ – פְּרָט לְמַבְרִיךְ וּלְמַרְכִּיב. וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֶחָד הַנּוֹטֵעַ וְאֶחָד הַמַּבְרִיךְ וְאֶחָד הַמַּרְכִּיב! אֲמַר רַבִּי זֵירָא אֲמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּהַרְכָּבַת אִיסּוּר, כָּאן בְּהַרְכָּבַת הֶיתֵּר.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: כרם הוא כמשמעו דווקא כרם של גפנים ולא דבר אחר. ומזה שלא נכתב "לא חילל", ונכתב "ולא חללו" (דברים כ, ו) למדנו: דווקא זה שנטע כרם, פרט למבריך ולמרכיב שהם אינם חוזרים. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב כולם חוזרים! אמר ר' זירא אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן בהרכבת איסור — אינו חוזר, כאן בהרכבת היתר — חוזר.

הַאי הַרְכָּבַת הֶיתֵּר הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא יַלְדָּה בְּיַלְדָּה, תֵּיפּוֹק לֵיהּ דְּבָעֵי מִיהֲדַר מִשּׁוּם יַלְדָּה רִאשׁוֹנָה! אֶלָּא יַלְדָּה בִּזְקֵינָה? וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: יַלְדָּה שֶׁסִּיבְּכָהּ בִּזְקֵינָה – בָּטְלָה יַלְדָּה בִּזְקֵינָה וְאֵין בָּהּ דִּין עָרְלָה!

ושואלים: האי [זו] הרכבת היתר שחוזר בגללה היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שמרכיב ילדה בילדה (נטיעה צעירה בנטיעה צעירה) אחרת — תיפוק ליה דבעי מיהדר [תצא, תילמד לו שהוא צריך לחזור] משום ילדה ראשונה שעדיין לא נתחללה ולא משום הענף שהרכיב עליה! אלא כשהרכיב ילדה בזקינה — והאמר [והרי אמר] ר' אבהו: ילדה שסיבכה, כלומר, הרכיב אותה בזקינה — בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה ואף כאן לא תיחשב זו כנטיעה חדשה, ולא יחזור!

אֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְעוֹלָם יַלְדָּה בְּיַלְדָּה, וּכְגוֹן דְּנָטַע לְהַךְ קַמָּיְיתָא לִסְיָיג וּלְקוֹרוֹת, דִּתְנַן: הַנּוֹטֵעַ לִסְיָיג וּלְקוֹרוֹת – פָּטוּר מִן הָעָרְלָה.

אמר ר' ירמיה: לעולם תפרש שחוזר מערכי המלחמה כשהרכיב ילדה בילדה, ומדוע אינו חוזר משום הראשונה — כגון שנטע להך קמייתא [את זו הראשונה] לסייג (לגדר) או לשם קורות, ואחר כך הרכיב עליה נטיעה אחרת לשם פירות. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנוטע אילנות לסייג ולעשות מהם קורות — פטור מן הערלה ושואלים:

וּמַאי שְׁנָא יַלְדָּה בִּזְקֵינָה דְּבָטְלָה, וּמַאי שְׁנָא יַלְדָּה בְּיַלְדָּה דְּלָא בָּטְלָה?

ומאי שנא [ומה שונה] ילדה בזקינה שהיא בטלה בה, ומאי שנא [ומה שונה] ילדה בילדה שלא בטלה?

הָתָם אִי מִימְלִיךְ עֲלָהּ לָאו בַּת מִיהֲדַר הִיא, הָכָא אִי מִימְלִיךְ עֲלָהּ בַּת מִיהֲדַר הִיא, [דְּהָא מֵעִיקָּרָא לְפֵירֵי קַיְימָא], מִידֵי דַּהֲוָה אַעָלוּ מֵאֵילֵיהֶן, דִּתְנַן: עָלוּ מֵאֵילֵיהֶן – חַיָּיבִין בְּעָרְלָה.

ומשיבים: התם אי מימליך עלה [שם, בנטיעה זקינה, אם היה רוצה להימלך עליה] ותיחשב כנטיעה ילדה החייבת בערלה — לאו [לא] בת מיהדר [חזרה] היא, הכא [כאן], בנוטע לסייג ולקורות, אי מימליך עלה [אם רוצה להימלך עליה] ולייעד אותה לפירות — בת מיהדר [חזרה] היא ותתחייב בערלה, [דהא מעיקרא לפירי קיימא [שהרי מתחילה לפירות היא עומדת]], מידי דהוה [כמו שהוא הדין] באילנות שעלו מאיליהן החייבים בערלה אף שלא ניטעו בכוונה לשם פירות. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אילנות פרי שעלו מאיליהן, אף על פי שלא נטעם בעצמו — חייבין בערלה.

וְלוֹקְמָהּ בְּכֶרֶם שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין, דְּהַאי הָדַר אַדִּידֵיהּ, וְהַאי הָדַר אַדִּידֵיהּ! אָמַר רַב פַּפָּא, זֹאת אוֹמֶרֶת: כֶּרֶם שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין – אֵין חוֹזְרִין עָלָיו מֵעַרְכֵי הַמִּלְחָמָה.

ושואלים: לשם מה צריך להעמיד בנוטע לקורות, ולוקמה [ושיעמידנה] את הרכבת ההיתר שבגללה חוזרים מערכי המלחמה בכרם של שני שותפין, והרכיב אחד מהם את שלו בנטיעה של חבירו דהאי הדר אדידיה והאי הדר אדידיה [שזה חוזר על הנטיעה שלו וזה חוזר על שלו]? מתוך שאלה זו אמר רב פפא: זאת אומרת כרם של שני שותפין — אין חוזרין עליו מערכי המלחמה.

וּמַאי שְׁנָא מֵחֲמִשָּׁה אַחִין וּמֵת אֶחָד מֵהֶן בַּמִּלְחָמָה דְּכוּלָּן חוֹזְרִין? הָתָם כָּל חַד וְחַד קָרֵינָא בֵּיהּ ״אִשְׁתּוֹ״, הָכָא כָּל חַד וְחַד לָא קָרֵינָא בֵּיהּ ״כַּרְמוֹ״.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] דין זה מחמשה אחין ומת אחד מהן במלחמה, שכולן חוזרין מפני שכל אחד מהם ראוי לייבם את אשת האח המת, ואף כאן שייכת לשניהם הילדה שהרכיב? ומשיבים: התם [שם] כל חד וחד קרינא ביה [אחד ואחד מהם קוראים אנו בו] "אשתו", שהרי אם ישאנה אחד מהם תהיה זו אשתו גמורה, הכא [כאן] — כל חד וחד לא קרינא ביה [אחד ואחד אין אנו קוראים בו] "כרמו", שהרי אין הכרם מיוחד לאחד מהם.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר: בְּמַבְרִיךְ אִילָן בְּיָרָק. וְהַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: הַמַּבְרִיךְ אִילָן בְּיָרָק – רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן גַּמְדָּא אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

רב נחמן בר יצחק אמר, כך יש ליישב את הסתירה בין המשנה לברייתא לגבי הרכבה: כשאמרו במשנה שחוזר בהרכבה, מדובר במבריך אילן בירק, והאי תנא הוא [ושיטת תנא זה היא], המתיר הרכבת אילן בירק. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המבריך אילן בירק, רבן שמעון בן גמליאל מתיר משום (בשם) ר' יהודה בן גמדא איש כפר עכו, וחכמים אוסרין. הרי שלשיטת ר' יהודה בן גמדא יחזור הלה מערכי המלחמה בגלל האילן שהבריך אף שמשום הירק אינו חוזר.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָא מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא. לָא אֲמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הָתָם ״כֶּרֶם״ כְּמַשְׁמָעוֹ? הָכָא נַמִי ״נָטַע״ כְּמַשְׁמָעוֹ, נוֹטֵעַ – אִין, מַבְרִיךְ וּמַרְכִּיב – לָא.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: הא מני [שיטה זו שהמרכיב אינו חוזר מערכי המלחמה כמי היא] — דעת ר' אליעזר בן יעקב היא. וראיה לדבר: האם לא אמר ר' אליעזר בן יעקב התם [שם] "כרם" כמשמעו דווקא? הכא נמי [כאן גם כן] "נטע" כמשמעו, ולכן נוטע — אין [כן] חוזר, מבריך ומרכיב — לא.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: יַלְדָּה פְּחוּתָה מִטֶּפַח – חַיֶּיבֶת בְּעָרְלָה כָּל שְׁנוֹתֶיהָ, דְּמִתְחַזְּיָא כְּבַת שַׁתָּא. וְהָנֵי מִילֵּי שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת יוֹצְאָה זָנָב, אֲבָל כּוּלֵּיהּ כֶּרֶם – קָלָא אִית לֵיהּ.

כיון שהובאו דברים שאמר ר' יוחנן משמו של ר' אליעזר בן יעקב, מביאים עוד דברים שמסר ר' יוחנן בשמו, ובענין אחר. כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר בשם ר' יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב: ילדה (גפן צעירה) שהיא פחותה בגובהה מטפח — גזרו חכמים שחייבת בערלה כל שנותיה אפילו לאחר שנות הערלה, משום דמתחזיא [שנראית] כבת שתא [שנה] ואם יתירוה באכילה יבואו לאכול גם פירות ערלה ממש. והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בכרם קטן ביותר שעשוי שתים (שתי גפנים) כנגד שתים, ואחת יוצאה זנב (באמצע, ממולן). אבל אם כוליה [כל] הכרם כך הוא — קלא אית ליה [קול יש לו] ויודעים שהכרם כבר יצא מזמן הערלה.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: מֵת תּוֹפֵס אַרְבַּע אַמּוֹת לִקְרִיאַת שְׁמַע, דִּכְתִיב: ״לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ״.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר בשם ר' יוחנן משום (בשם) ר' אליעזר בן יעקב: מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע, שבתוך ארבע אמות מן המת אסור לקרוא קריאת שמע, דכתיב [שנאמר]: "לעג לרש חרף עשהו" (משלי יז, ה), שכיון שהמת אינו יכול לקיים מצוות הרי זה שמקיים מצווה לידו נחשב כלועג לו.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: חוֹרַגְתָּא הַגְּדֵילָה בֵּין הָאַחִין – אֲסוּרָה לִינָּשֵׂא לָאַחִין, דְּמִתְחַזְּיָא כִּי אַחְתַּיְיהוּ. וְלָא הִיא, קָלָא אִית לֵיהּ לְמִילְּתָא.

אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' אליעזר בן יעקב: חורגתא (בת חורגת, כגון בת אשת האב מבעל אחר) הגדילה בין האחין, אף על פי שאינה אסורה להם מן הדין משום אחות, שהרי אינה אחותם — מכל מקום אסורה לינשא לאחין, דמתחזיא כי אחתייהו [שהיא נראית כאחותם]. ומעירים: ולא היא, אין ההלכה כן, כי קלא אית ליה למילתא [קול יש לו לדבר], שדבר זה שאין היא אחותם נודע לרבים, ואין מקום לחשוש.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה שֶׁעֲשָׂאָן בַּגּוֹרֶן – הוּקְבְּעוּ לְמַעֲשֵׂר. אֲמַר עוּלָּא: לָא אֲמָרַן אֶלָּא בַּשָּׂדֶה, אֲבָל בָּעִיר – קָלָא אִית לֵיהּ לְמִלְּתָא.

ואמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב: לקט שכחה ופאה שעשאן (אסף אותן) בגורן — הוקבעו למעשר, וצריך להפריש מהן מעשרות, למרות שכרגיל אין מפרישים מעשרות ממתנות עניים, משום שסבורים האנשים שמפירות שדהו עשה גורן זו. אמר עולא: לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשהיתה זו גורן בשדה, אבל בעיר — קלא אית ליה למלתא [קול יש לו לדבר], שרואים כיצד הביאם מעט מעט ממקומות שונים ויודעים שהן מתנות עניים, ואינו צריך להפריש מהן מעשר.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: יַלְדָּה הַפְּחוּתָה מִטֶּפַח – אֵינָהּ מְקַדֶּשֶׁת אֶת הַזְּרָעִים. וְהָנֵי מִילֵּי שְׁתַּיִם כְּנֶגֶד שְׁתַּיִם וְאַחַת יוֹצְאָה זָנָב, אֲבָל כּוּלֵּי כֶּרֶם – מַקְדִּישׁ.

ואמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב: ילדה (גפן צעירה) הפחותה בגובהה מטפח — אינה מקדשת (אוסרת) את הזרעים שזורעים סמוך לה משום כלאי הכרם שמפני קוטנה אינה קרויה כרם. ושוב מצמצמים את הדבר: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא שהיה כרם זה של שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אבל כולי [כל] הכרם עשוי כך — מקדיש [אוסר].

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב:

ואמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב: