שִׁמְעוּ דְּבָרַי מַעַרְכֵי הַמִּלְחָמָה, וְחִזְרוּ; בַּמִּלְחָמָה מַה הוּא אוֹמֵר? ״אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ״, כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין: מַגִּיפִין וּמְרִיעִין, צוֹוְחִין וְרוֹמְסִין.

דברי מערכי המלחמה, ותדעו מי הם הראויים והמותרים לחזור מן המלחמה, וחזרו אלה שצריכים לחזור. במלחמה מה הוא אומר — "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו" (דברים כ, ג), ומעירים: ארבע אזהרות אלו הם כנגד ארבעה דברים שאומות העולם עושין: מגיפין מקישים בכלי מלחמה, ומריעין בקרנות, צווחין, ורומסין רוקעים ברגלי סוסיהם כדי להפחיד את האוייב.

״פְּלִשְׁתִּים בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גָּלְיָת״ כו'. גָּלְיָת – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁעָמַד בְּגִילּוּי פָּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי״, וְאֵין ״אִישׁ״ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה' אִישׁ מִלְחָמָה״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲרֵינִי מַפִּילוֹ עַל יַד בֶּן אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה״.

נאמר במשנה שאומר הכהן אל העם: פלשתים באו בנצחונו של גלית וכו'. כיון שנזכר ענין זה מפרשים את ענין מלחמת דוד בגלית. גלית, אמר ר' יוחנן: נקרא כך משום שעמד בגילוי פנים (בעזות מצח) לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ברו (בררו) לכם איש וירד אלי" (שמואל א, יז ח), ואין "איש" אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ה' איש מלחמה" (שמות טו, ג). אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מפילו על יד בן איש, שנאמר: "ודוד בן איש אפרתי הזה" (שמואל א, יז יב).

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת לְכָדוֹ פִּיו לְאוֹתוֹ רָשָׁע: אֶחָד – ״בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי״; וְאִידָךְ – ״אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי״ וגו'; וְאִידָךְ, דְּקָאָמַר לֵיהּ לְדָוִד: ״הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת״. דָּוִד נַמִי אֲמַר לֵיהּ: ״אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן״! הֲדַר אֲמַר לֵיהּ: ״וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי (יִשְׂרָאֵל) מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ״.

אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר: בשלשה מקומות לכדו פיו לאותו רשע, כלומר, שהוציא מפיו דברים שהיה בהם רמז שהוא עצמו עתיד ליפול: אחד — "ברו לכם איש וירד אלי" (שמואל א, יז ח), ודייק בלשון "ירד", כלומר, שהוא עצמו יהיה למטה. ואידך [והלשון האחר]: "אם יוכל להלחם אתי והכני" (שמואל א, יז ט), שפתח בלשון שיש בה מפלה לעצמו. ואידך [והאחר], דקאמר ליה [שאמר לו] לדוד: "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות" (שמואל א, יז מג). ושואלים: דוד נמי [גם כן] אמר ליה [לו] "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון" (שמואל א, יז מה)! ומשיבים: הדר [חזר] ואמר ליה [לו] מיד: "ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי (ישראל) מערכות ישראל אשר חרפת" (שמואל א, יז מה).

״וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב״ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי לְבַטְּלָן מִקְּרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. ״וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם״ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בָּהֶן תּוֹרָה.

על מה שנאמר "ויגש הפלשתי השכם והערב" (שמואל א, יז טז), אמר ר' יוחנן: עשה זאת בכוונה, כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית שזמנה הוא בבוקר ובערב. ועל מה שנאמר "ויתיצב ארבעים יום" (שמואל א, יז טז), אמר ר' יוחנן: כנגד ארבעים יום שנתנה בהן תורה שרצה לבטלה.

״וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּינַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים״ וגו'. מַאי ״בֵּינַיִם״? אֲמַר רַב: שֶׁמְּבוּנֶּה מִכָּל מוּם; וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: בֵּינוֹנִי שֶׁבְּאֶחָיו; דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אֲמַר: שֶׁהוּא עָשׂוּי כְּבִנְיָן; רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: בַּר מֵאָה פַּפִּי וַחֲדָא נַאנַאי.

נאמר "ויצא איש הבנים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת" (שמואל א, יז ד). ושואלים: מאי [מה פירוש] "בינים"? אמר רב: שמבונה ומושלם ונקי מכל מום. ושמואל אמר: משמעות "בינים" — שהוא בינוני שבאחיו, והיו גדולים ממנו. דבי [בבית מדרשו] של ר' שילא אמר החכם: שהוא עשוי חזק כבנין. ר' יוחנן אמר: בר [בן] מאה פפי וחדא נאנאי [אבות וכלב אחד], שנבעלה אמו לכלב, וזה לשון "בינים" — שיצא מבין כולם. נאמר

״וְגָלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אֶת אִמּוֹ כְּגַת. כְּתִיב: ״מְעָרוֹת״, וְקָרֵינַן ״מַעַרְכוֹת״ – תָּנֵי רַב יוֹסֵף: שֶׁהַכֹּל הֶעֱרוּ בְּאִמּוֹ.

"גלית שמו מגת" (שמואל א, יז ד). תני [שנה] רב יוסף: שהכל דשין (בועלים) את אמו כגת שהכל דשים בה. כתיב [כתוב] על גלית שעלה מ"מערות פלשתים" (שמואל א, יז כג), וקרינן [וקוראים אנו] (הקרי הוא) "מערכות פלשתים ". תני [שנה] רב יוסף: שהכל הערו באמו ובעלוה, ולכן הכתיב הוא "מערות פלשתים".

כְּתִיב: ״הָרָפָה״, וּכְתִיב: ״עָרְפָּה״ – רַב וּשְׁמוּאֵל; חַד אֲמַר: הָרָפָה שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ עָרְפָּה? שֶׁהַכֹּל עוֹרְפִין אוֹתָהּ מֵאַחֲרֶיהָ; וְחַד אֲמַר: עָרְפָּה שְׁמָהּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ הָרָפָה? שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אוֹתָהּ כְּהָרִיפוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וַתִּפְרֹשׂ…הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת״. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי״.

כתיב [נאמר] ששם אמו של גלית היה "הרפה" (שמואל ב כא, טז), וכתיב [ונאמר] במקום אחר שם דומה "ערפה" (רות א, ד), רב ושמואל נחלקו בכך; חד [אחד] מהם אמר: "הרפה" שמה, ולמה נקרא שמה "ערפה" — שהכל עורפין (בועלים) אותה מאחריה. וחד [ואחד] אמר: "ערפה" שמה, ולמה נקרא שמה "הרפה" — שהכל דשין אותה כהריפות (כחיטים כתושות), וכן הוא אומר: "ותקח האשה ותפרש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הרפות" (שמואל ב יז, יט). ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שתילמד משמעות המלה הזו מהכא [מכאן], ממקום זה: "אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הרפות בעלי" (משלי כז, כב).

״וְאֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו״. מַאי נִינְהוּ? אֲמַר רַב חִסְדָּא: סַף, וּמָדוֹן, גָּלְיָת, וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב.

נאמר "את ארבעת אלה ילדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד וביד עבדיו" (שמואל ב כא, כב), ושואלים: מאי נינהו [מי הם אלה]? אמר רב חסדא: סף ומדון גלית וישבי בנוב (ראה שמואל ב כא, טז-כ).

״וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו״ – דִּכְתִיב: ״וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבוֹאוּ בְּנֵי הַנְּשׁוּקָה וְיִפְּלוּ בְּיַד בְּנֵי הַדְּבוּקָה. דָּרַשׁ רָבָא: בִּשְׂכַר אַרְבַּע דְּמָעוֹת שֶׁהוֹרִידָה עָרְפָּה עַל חֲמוֹתָהּ, זָכְתָה וְיָצְאוּ מִמֶּנָּה אַרְבָּעָה גִּבּוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד״.

נאמר שם: "ויפלו ביד דוד וביד עבדיו", מדוע? — דכתיב [שנאמר]: "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה" (רות א, יד), אמר ר' יצחק, אמר הקדוש ברוך הוא: יבואו בני הנשוקה, כלומר, גלית שבא מערפה שנשקה לחמותה אך נפרדה ממנה, ויפלו ביד בני הדבוקה, דוד שבא מרות שדבקה בה. דרש רבא: בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה בצער — זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים, שנאמר: "ותשנה קולן ותבכינה עוד" (רות א, יד)

כְּתִיב: ״חֵץ חֲנִיתוֹ״, וְקָרֵינַן: ״עֵץ חֲנִיתוֹ״ – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲדַיִין לֹא הִגִּיעָנוּ לַחֲצִי שִׁבְחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. מִכָּאן שֶׁאָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחָן שֶׁל רְשָׁעִים. וְלָא לִפְתַּח בֵּיהּ כְּלָל! לְאוֹדוּעֵי שִׁבְחֵיהּ דְּדָוִד.

כתיב [נאמר] בגלית: "וחץ חניתו כמנור אורגים" (שמואל א יז, ז) וקרינן [וקוראים אנו] על פי המסורת "ועץ חניתו". אמר ר' אלעזר: עדיין לא הגיענו לחצי שבחו של אותו רשע. כלומר, אפילו חצי חניתו היה גדול כל כך, ושינו בלשון כדי שלא ייאמר במפורש. מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים, להודיע כמה גיבורים הם. ושואלים: אם כן ושלא לפתח ביה [יפתח בו] כלל בסיפור גבורתו! ומשיבים: מכל מקום היה צריך לספר משהו כדי לאודועי שבחיה [להודיע את שבחו] של דוד שניצח אותו למרות שגיבור גדול היה גלית.

״בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבַךְ״ כו'. כְּתִיב: ״שׁוֹבַךְ״, וּכְתִיב: ״שׁוֹפַךְ״ – רַב וּשְׁמוּאֵל; חַד אֲמַר: שׁוֹפַךְ שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שׁוֹבַךְ? שֶׁעָשׂוּי כְּשׁוֹבַךְ; וְחַד אֲמַר: שׁוֹבַךְ שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שׁוֹפַךְ? שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ, נִשְׁפַּךְ לְפָנָיו כְּקִיתוֹן.

שנינו במשנה שאמר הכהן לעם: "בני עמון באו בנצחונו של שובך כו'". כתיב [נאמר] במקום אחד "שובך" (שמואל ב י, יח), וכתיב [ונאמר] במקום אחר "שופך" (דברי הימים א יט, יח). רב ושמואל נחלקו בכך; חד [אחד] מהם אמר: "שופך" שמו, ולמה נקרא שמו "שובך" — כינוי הוא שהיה עשוי כשובך, שהיה גבוה ביותר. וחד [ואחד] אמר: "שובך" שמו, ולמה נקרא שמו "שופך" — שכל הרואה אותו נשפך לפניו מרוב אימה כקיתון זה של מים.

״אַשְׁפָּתוֹ כְּקֶבֶר פָּתוּחַ כֻּלָּם גִּבּוֹרִים״ – רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי; חַד אֲמַר: בְּשָׁעָה שֶׁזּוֹרְקִין חֵץ עוֹשִׂין אַשְׁפָּתוֹת אַשְׁפָּתוֹת שֶׁל חֲלָלִים. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר שֶׁאוּמָּנִין בַּקְּרָב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֻּלָּם גִּבּוֹרִים״; וְחַד אֲמַר: בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשִׂין צוֹרְכֵיהֶן עוֹשִׂין אַשְׁפָּתוֹת אַשְׁפָּתוֹת שֶׁל זֶבֶל. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מִפְּנֵי שֶׁחוֹלֵי מֵעַיִים הֵם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כֻּלָּם גִּבּוֹרִים״.

נאמר "הנני מביא עליכם גוי ממרחק... אשפתו כקבר פתוח כלם גבורים" (ירמיה ה, טו-טז). רב ושמואל, ואמרי לה [ויש אומרים] ר' אמי ור' אסי נחלקו; חד [אחד] מהם אמר: בשעה שזורקין חץ, עושין הם אשפתות אשפתות (ערימות ערימות) של חללים, ושמא תאמר שאומנין (מומחים, בעלי מקצוע) בקרב ולא מחמת כוחם הגדול — תלמוד לומר: "כלם גבורים". וחד [ואחד] מהם אמר: בשעה שעושין צורכיהן עושין אשפתות אשפתות של זבל, ושמא תאמר מפני שחולי מעיים הם — תלמוד לומר: "כלם גבורים".

אֲמַר רַב מָרִי: שְׁמַע מִינָּהּ, הַאי מַאן דְּנָפֵישׁ זִיבְלֵיהּ – חוֹלִי מֵעַיִים הוּא. לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? לִיטְרַח בְּנַפְשֵׁיהּ.

אמר רב מרי: שמע מינה [למד מכאן], ממאמר זה: האי מאן דנפיש זיבליה [מי שמרובה הזבל, הצואה, שלו] — חולי מעיים הוא. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] להודיענו שחולה הוא? ומשיבים: ליטרח בנפשיה [שידאג לעצמו] לחפש תרופה, שלא יכביד החולי.

״דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה״ – רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי; חַד אֲמַר: יַשְׂחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ, וְחַד אֲמַר: יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים.

וכיוצא בו על הכתוב "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב, כה) נחלקו ר' אמי ור' אסי; חד [אחד] מהם אמר: ישחנה מדעתו, כלומר, ינסה להסיח אותה מליבו, וחד [ואחד] מהם אמר: הכוונה היא ישיחנה, יספרנה לאחרים.

״וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן״ כו'. וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם וְכָל כִּינּוּיָו

ועוד שנינו שאומר הכהן "ואתם אי אתם כן כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם "— זה מחנה הארון. וכל כך למה מכנים את מחנה הארון "ה' אלוקיכם"? מפני שהשם וכל כינויו הכתובים בלוחות הברית