מֵאַתְחַלְתָּא דְּמוֹעֵד.

מאתחלתא (בהתחלת) המועד מיד, כאשר כל ישראל באים.

״וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת״. שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ: חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּמְקוֹם הָרַב! אֲמַר אַבַּיֵי: כּוּלָּהּ מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּמֶלֶךְ.

שנינו במשנה: וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת עד שמעבירים למלך. ומעירים: שמעת מינה [שומע, למד אתה מכאן] שחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, שהרי חולקים כבוד לכל המכובדים הללו בפני המלך! אמר אביי: אין מכאן ראיה, שכאן כולה משום כבודו של מלך, שמראים בכמה מעלות הוא גדול משאר העם.

״וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב; אַגְרִיפָּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִיבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד״. עוֹמֵד, מִכְּלָל דְּיוֹשֵׁב? וְהָאָמַר מָר: אֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר״ וגו'! כְּדַאֲמַר רַב חִסְדָּא: בְּעֶזְרַת נָשִׁים, הָכָא נַמִי בְּעֶזְרַת נָשִׁים.

שנינו במשנה: והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד. ותוהים: עומד מכלל הדברים אתה למד שיושב היה עד עכשיו? והאמר מר [והרי אמר החכם]: אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנאמר: "ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר" וגו' (שמואל ב ז, יח)! ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] רב חסדא לענין ישיבת כהן גדול, שמדובר בעזרת נשים, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בעזרת נשים.

״וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים״. ״שִׁבְּחוּהוּ״ מִכְּלָל דְשַׁפִּיר עֲבַד? הָאֲמַר רַב אַשִׁי, אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר: נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – כְּבוֹדוֹ מָחוּל, מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ – אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״, שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ!

ועוד שנינו: אגריפס עמד וקרא ושבחוהו חכמים. ושואלים: שבחוהו, מכלל דשפיר עבד [מכאן שיפה עשה]? האמר [והרי אמר] רב אשי: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו), וכוונתו: שתהא אימתו עליך!

מִצְוָה שָׁאנֵי.

ומשיבים: כיון שעשה זאת לשם מצוה — שאני [שונה] הדבר ואין בזה זלזול בכבודו.

״וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְלֹא תוּכַל לָתֵת״. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָיה, שֶׁהֶחֱנִיפוּ לוֹ לְאַגְרִיפָּס.

שנינו: וכשהגיע אגריפס ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דברים יז, טו), אמרו לו כל העם: אחינו אתה. תנא [שנה החכם] משמיה [משמו] של ר' נתן: באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל (בלשון נקיה, כלומר, ישראל) כלייה, ומדוע — מפני שהחניפו לו לאגריפס.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: מִיּוֹם שֶׁגָּבַר אֶגְרוֹפָהּ שֶׁל חֲנוּפָּה, נִתְעַוְּותוּ הַדִּינִין וְנִתְקַלְקְלוּ הַמַּעֲשִׂים, וְאֵין אָדָם יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵירוֹ ״מַעֲשַׂי גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֶׂיךָ״.

אמר ר' שמעון בן חלפתא: מיום שגבר אגרופה (כוחה) של חנופה — נתעוותו (נתעקמו) הדינין, ונתקלקלו המעשים, ואין אדם יכול לומר לחבירו "מעשי גדולים ממעשיך", שכן מחניפים לאנשים ושוב אין יודעים מה היא האמת.

דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר מַעַרְבָא, וְאִיתֵימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי: מוּתָּר לְהַחֲנִיף לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ״, מִכְּלָל דְּבָעוֹלָם הַזֶּה שָׁרֵי.

דרש ר' יהודה בר מערבא (בן ארץ ישראל), ואיתימא [ויש אומרים] שדרש זאת ר' שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר כי לעתיד לבוא "לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע" (ישעיה לב, ה), מכלל הדברים אתה למד כי בעולם הזה שרי [מותר] לעשות כן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אֲמַר, מֵהָכָא: ״כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי״.

ר' שמעון בן לקיש אמר, יש ראיה לדבר מהכא [מכאן]: שאמר יעקב לעשו "ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני" (בראשית לג, י), שהחניף לו ודימה ראייתו לראיה של מעלה.

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי: מָשָׁל שֶׁל יַעֲקֹב וְעֵשָׂו, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁזִּימֵּן אֶת חֲבֵירוֹ וְהִכִּיר בּוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהוֹרְגוֹ, אָמַר לוֹ: טַעַם תַּבְשִׁיל זֶה שֶׁאֲנִי טוֹעֵם כְּתַבְשִׁיל שֶׁטָּעַמְתִּי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמַר: יָדַע לֵיהּ מַלְכָּא. מִיסְתַּפֵי, וְלָא קָטֵיל לֵיהּ.

ופליגא [וחלוק] פירושו של ר' שמעון בן לקיש להתנהגותו של יעקב על זה של ר' לוי. שאמר ר' לוי: משל של יעקב ועשו למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חבירו והכיר בו האורח שמבקש להורגו, אמר לו האורח בתוך דבריו: טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך. ואז אמר בעל הבית: ידע ליה מלכא [המלך בודאי מכיר אותו], ומתוך כך מיסתפי ולא קטיל ליה [מפחד ואינו הורג אותו]. וכן כשיעקב אמר לעשו שפניו כפני אלוקים — רצה לרמוז לו שהוא זוכה לראות פני אלוקים, כדי להפחיד את עשו שלא יפגע בו.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָּה – מֵבִיא אַף לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף״; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם״.

אמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה מביא אף (זעם) לעולם, שנאמר: "וחנפי לב ישימו אף" (איוב לו, יג), ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת, שנאמר: "לא ישועו כי אסרם" (איוב לו, יג).

(סִימָן: א״ף עוב״ר גיהנ״ם ביד״ו ניד״ה גול״ה.)

(סימן א"ף עוב"ר גיהנ"ם ביד"ו ניד"ה גול"ה).

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָּה – אֲפִילּוּ עוּבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים״. וְאֵין קוֹב אֶלָּא קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא קַבֹּה אֵל״, וְאֵין לְאוֹם אֶלָּא עוּבָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ״.

ואמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה — אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר: "אמר לרשע צדיק אתה יקבהו עמים יזעמוהו לאמים" (משלי כד, כד), ואין "קוב" אלא קללה, שנאמר בדברי בלעם, כאשר נמנע מלקלל: "מה אקוב לא קבה אל" (במדבר כג, ח), ואין "לאום" אלא עוברין, שנאמר כשהיו יעקב ועשו במעי רבקה: "ולאם מלאם יאמץ" (בראשית כה, כג).

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָּה נוֹפֵל בַּגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹי הָאוֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע״ וגו'. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? ״לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה״ וגו'.

ואמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם, שנאמר: "הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע" וגו' (ישעיה ה, כ), מה כתיב [נאמר] אחריו — "לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה" (ישעיה ה, כד). שמפרש שהעושים כן סופם שריפה כקש באש של גיהנם.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵירוֹ – סוֹף נוֹפֵל בְּיָדוֹ. וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיָדוֹ – נוֹפֵל בְּיַד בָּנָיו. וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיַד בָּנָיו – נוֹפֵל בְּיַד בֶּן בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא [לַחֲנַנְיָה] אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה', יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ״, וּכְתִיב:

ואמר ר' אלעזר: כל המחניף לחבירו — סוף דבר שהוא נופל בידו, ואם אינו נופל בידו — נופל ביד בניו, ואם אינו נופל ביד בניו — נופל ביד בן בנו, שנאמר: "ויאמר ירמיה הנביא [לחנניה] אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך" (ירמיה כח, ו) והיה בזה חנופה שלא אמר לו במפורש שהוא נביא שקר, וכתיב [ונאמר]: