מִשֶּׁלָּהֶם תְּהֵא. וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּאַבַּיֵי, וְלֵית הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא.

משלהם תהא, כלומר, של הכהנים, אחד מהם קורא. ומסכמים, והילכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של אביי שלאחד אין קוראים "כהן", ולית הילכתא כוותיה [ואין הלכה כשיטתו] של רב חסדא אלא כל אחד ואפילו מישראל, יכול לקרוא לכהנים.

(סִימָן: מתאו״ה לברכ״ה דוכ״ן בעבוד״ה כו״ס מכי״ר נהנ״ה בעגל״ה).

(סימן מתאו"ה לברכ"ה דוכ"ן בעבוד"ה כו"ס מכי"ר נהנ"ה בעגל"ה).

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל כֹּהֵן שֶׁמְּבָרֵךְ מִתְבָּרֵךְ, וְשֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֵין מִתְבָּרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ״.

אמר ר' יהושע בן לוי: מנין שהקדוש ברוך הוא מתאוה לברכת כהנים — שנאמר: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו, כז), כלומר, שהקדוש ברוך הוא מחכה עד שיברכו הכהנים ורק אז הוא עצמו מברכם. ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שמברך — מתברך הוא עצמו משמים, ושאינו מברך — אין מתברך, שנאמר: "ואברכה מברכיך" (בראשית יב, ג).

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה לַדּוּכָן, עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה עֲשֵׂה: ״כֹּה תְבָרְכוּ״, ״אָמוֹר לָהֶם״, ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי״.

ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה לדוכן לברך — עובר בשלשה חיובי עשה שאינו מקיימם: "כה תברכו" (במדבר ו, כג), "אמור להם" (במדבר ו, כג), "ושמו את שמי" (במדבר ו, כז).

רַב אָמַר: חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה הוּא.

רב אמר: זה שלא עולה לדוכן חוששין (יש לחשוש) שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא ופסול לכהונה, ולכן לא עלה.

וְלָא פְּלִיגִי: הָא דְּסָלֵיק לִפְרָקִים, הָא דְּלָא סָלֵיק לִפְרָקִים.

ומעירים: ולא פליגי [ואין הם חלוקים], הא [כהן זה] שדיבר עליו ר' יהושע בן לוי — הוא זה דסליק [שעולה] לפרקים מזמן לזמן, שאין מקום לחשוד בו שהוא פסול, אבל הוא עובר על מצוות עשה כאשר אינו עולה, הא [כהן זה] שדיבר עליו רב — הוא זה דלא סליק [שאינו עולה] אף לפרקים ונותן מקום לחשוד שאינו כהן כלל.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה בַּעֲבוֹדָה – שׁוּב אֵינוֹ עוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים״. מַה לְּהַלָּן בַּעֲבוֹדָה, אַף כָּאן בַּעֲבוֹדָה.

ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה לדוכן בברכת העבודה שבתפילה, שוב אינו עולה, שנאמר: "וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים" (ויקרא ט, כב), מה להלן במשכן, נשא אהרן את כפיו בעבודה, כפי שנאמר שמיד אחר שנשא כפיו ירד מעשות החטאת וכו', אף כאן בתפילה — ברכת כהנים נערכת בעבודה.

אִינִי? וְהָא רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי סָלְקִי! רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי מֵעִיקָּרָא הָווּ עָקְרִי כַּרְעַיְיהוּ, מִמְטָא לָא הֲוָה מָטוּ הָתָם, וּכִדְתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא עָקַר אֶת רַגְלָיו, אֲבָל עָקַר אֶת רַגְלָיו – עוֹלֶה.

ושואלים: איני [וכן הוא]? והא [והרי] ר' אמי ור' אסי שהיו כהנים סלקי [היו עולים] גם לאחר מכן! ומשיבים: ר' אמי ור' אסי מעיקרא הוו עקרי כרעייהו [מתחילה היו עוקרים את רגליהם] ללכת לברך כבר בברכת העבודה, ואולם ממטא [להגיע לדוכן] לא הוה מטו התם [היו מגיעים לשם] עד לאחר ברכת העבודה. וכדתני [וכפי ששנה] ר' אושעיא: לא שנו דבר זה שכהן שאינו עולה לדוכן בברכת עבודה שוב אינו מברך, אלא שלא עקר את רגליו, אבל עקר את רגליו לפני שסיים שליח ציבור את הברכה — עולה אפילו לאחר מכן.

וּתְנַן נַמִי: אִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁנּוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ – רַשַּׁאי. וְהָוֵינַן בָּהּ: הָא לָא עָקַר! אֶלָּא דְּנָד פּוּרְתָּא, הָכָא נַמִי דְּעָקַר פּוּרְתָּא.

ותנן נמי [ושנינו גם כן] בענין זה ששליח ציבור שהוא כהן — אינו מברך ברכת כהנים, אבל אם הבטחתו (מובטח לו) שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו בלי בלבול — רשאי. והוינן [והיינו עוסקים ומתקשים] בה: הא [הרי] אם לא עקר ממקומו לעלות לדוכן? אלא צריך לומר דנד פורתא [שנע, שזז קצת] להראות שגם הוא רוצה לעלות, הכא נמי דעקר פורתא [כאן גם כן מדובר שהוא עוקר מעט] ממקומו.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין נוֹתְנִין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ אֶלָּא לְטוֹב עַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל״. אַל תִּיקְרֵי ״יְבֹרָךְ״ אֶלָּא ״יְבָרֵךְ״.

ואמר ר' יהושע בן לוי: אין נותנין כוס של ברכה לברך ברכת המזון אלא למי שהוא טוב עין, שנאמר: "טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט), אל תיקרי [תקרא] "יבורך" אלא "יברך".

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ עוֹפוֹת מַכִּירִין בְּצָרֵי הָעַיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף״.

ואמר ר' יהושע בן לוי: מנין שאפילו עופות מכירין בצרי העין (קמצנים) ואינם באים אליהם — שנאמר: "כי חנם מזרה הרשת בעיני כל בעל כנף" (משלי א, יז), שמפרש שאף שהציידים הללו שמים מזונות ברשתם — אין העופות באים לאכול מהם.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִצָּרֵי הָעַיִן עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וגו', כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ״ וגו'. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, ״אַל תִּלְחַם״ וְ״אַל תִּתְאָו״.

ואמר ר' יהושע בן לוי: כל הנהנה מצרי העין עובר בלאו (מצות לא תעשה) — שנאמר: "אל תלחם (תאכל) את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו. כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך" (משלי כג, ו-ז). רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין, שהרי נאמר שם "אל תלחם", "ואל תתאו".

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין עֶגְלָה עֲרוּפָה בָּאָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל צָרֵי הָעַיִן,

ואמר ר' יהושע בן לוי: אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי העין, שנאמר: "וענו ואמרו ידינו

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה״. וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵם? אֶלָּא, לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ. לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת. לֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָיה.

לא שפכו את הדם הזה" (דברים כא, ז) ומדוע זקני העיר מתוודים וידוי זה? וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם, שהם צריכים להודיע שלא הם הרגוהו? אלא הכוונה היא, שהם צריכים לומר שלא בא ההרוג לידינו ופטרנוהו, ולא ראינוהו והנחנוהו. וכוונתו לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות להאכילו, לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה (ליווי). וצרי העין, שאינם נותנים מזונות — הם שגורמים לאדם שילך למקומות כאלה שעשוי ליהרג בהם.

אָמַר אַדָּא אָמַר רַבִּי שַׂמְלַאי: בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁכּוּלָּהּ כֹּהֲנִים, כּוּלָּן עוֹלִין לַדּוּכָן. לְמִי מְבָרְכִין? אָמַר רַבִּי זֵירָא: לַאֲחֵיהֶם שֶׁבַּשָּׂדוֹת.

אמר אדא אמר ר' שמלאי: בית הכנסת שכולה כהנים — כולן עולין לדוכן. ושואלים: למי מברכין? אמר ר' זירא: לאחיהם שבשדות.

אִינִי? וְהָתָנֵי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב מִנְיָמִין בַּר חִיָּיא: עַם שֶׁאֲחוֹרֵי כֹהֲנִים אֵינָן בִּכְלַל בְּרָכָה! לָא קַשְׁיָא. הָא דַּאֲנִיסִי, הָא דְּלָא אֲנִיסִי.

ושואלים: איני [האם כן הוא]? והתני [והרי שנה] אבא בריה [בנו] של רב מנימין בר חייא: העם שנמצאים אחורי כהנים — אינן בכלל ברכה של הכהנים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] — דאניסי [שהם אנוסים] במלאכתם כגון אלו שבשדות, ומשום כך הרי הם בכלל ברכה, הא [זה] — דלא אניסי [שאינם אנוסים] ואינם באים לעמוד פנים בפנים אל הכהנים — אינם בכלל ברכה.

וְהָתָנֵי רַב שִׁימִי מִבִּירְתֵא דְּשִׁיחוֹרֵי: בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁכּוּלָּהּ כֹּהֲנִים, מִקְצָתָן עוֹלִין וּמִקְצָתָן עוֹנִין ״אָמֵן״!

ומקשים על דברי ר' שמלאי: והתני [והרי שנה] רב שימי מבירתא דשיחורי (שם מקום) ברייתא זו: בית הכנסת שכולה כהנים — מקצתן עולין, ומקצתן עונין "אמן"!

לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִישְׁתַּיַּיר בֵּי עֲשָׂרָה, הָא דְּלָא אִישְׁתַּיַּיר בֵּי עֲשָׂרָה.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] — דאישתייר בי עשרה [שנשאר מנין עשרה] כהנים מתברכים בבית הכנסת שאז עולים מקצתם לברך, הא [זה]— שלא אשתייר בי עשרה [נשארו מנין עשרה], שאין כאן עדה שתענה "אמן", מוטב שיעלו כולם ויברכו את העם שבשדות.

גּוּפָא, תָּנָא אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב מִנְיָמִין בַּר חִיָּיא: עַם שֶׁאֲחוֹרֵי כֹהֲנִים אֵינָן בִּכְלַל בְּרָכָה.

גופא [לגופה] של אותה הלכה: תנא [שנה] אבא בריה [בנו] של רב מנימין בר חייא: עם שאחורי הכהנים בשעת ברכת כהנים אינן בכלל ברכה.

פְּשִׁיטָא, אֲרִיכֵי בְּאַפֵּי גּוּצֵי לָא מַפְסְקֵי; תֵּיבָה לָא מַפְסְקָא; מְחִיצָּה מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲפִילּוּ מְחִיצָּה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

ויש כמה שאלות בנושא זה, ותחילה מקדימים: פשיטא [פשוט לנו] כי אריכי באפי גוצי לא מפסקי [אנשים גבוהים בפני נמוכים אינם מפסיקים, חוצצים] לענין ברכת כהנים. תיבה שיש בה ספר תורה — לא מפסקא [מפסיקה] גם היא. ואולם מחיצה הקבועה בין הכהנים לעם מאי [מה] דינה? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר ר' יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ומכל מקום הם מתברכים.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: צְדָדִין, מַהוּ? אֲמַר אַבָּא מָר בַּר רַב אַשִׁי: תָּא שְׁמַע, דִּתְנַן: נִתְכַּוֵּון לְהַזּוֹת לְפָנָיו

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אלה שעומדים בצדדין מהו, האם הם בכלל ברכה? אמר אבא מר בר רב אשי: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה דתנן [ששנינו במשנה] בדיני הזאת מי חטאת לטהרת מי שנטמא במת: נתכוון המזה להזות לפניו