אַרְבַּע. אַרְבַּע וְאַרְבַּע הֲרֵי שְׁמוֹנֶה. שְׁמוֹנֶה וּשְׁמוֹנֶה הֲרֵי שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. וְכֵן בְּסִינַי, וְכֵן בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה״ וגו', וּכְתִיב: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת״ וגו'. נִמְצָא אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה בְּרִיתוֹת עַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה.

ארבע, מצוות נפרדות לכל מצוה ומצוה, ארבע וארבע שבכלל שבפרט הרי שמונה, שמונה ושמונה של "ברוך" ושל "ארור" הרי שש עשרה. וכן בסיני, וכן בערבות מואב שנאמר: "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה... בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב" (דברים כח, סט), וכתיב [ונאמר]: "ושמרתם את דברי הברית הזאת" וגו' (דברים כט, ח). נמצא כי בכל המקומות יחד כרת עימם ארבעים ושמונה בריתות (שלוש פעמים שש עשרה) על כל מצוה ומצוה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹצִיא הַר גְּרִיזִים וְהַר עֵיבָל, וּמַכְנִיס אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר.

ר' שמעון מוציא ממנין זה את הר גריזים והר עיבל, שלא נאמרו שם אלא חלק מן המצוות, ומכניס אהל מועד שבמדבר. ומעירים שחולקים הם

וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי; דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כְּלָלוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי וּפְרָטוֹת בְּאֹהֶל מוֹעֵד; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי, וְנִשְׁנוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וְנִשְׁתַּלְּשׁוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב,

בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקתם של תנאים אלה] דתניא [ששנויה ברייתא], ר' ישמעאל אומר: כללות (צוויים כלליים) נאמרו בסיני ופרטות (פרטי המצוות) באהל מועד. ר' עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו (נאמרו פעם שלישית) בערבות מואב. ור' שמעון סבור כר' עקיבא רבו, שיש למנות את הר סיני ואהל מועד כשני מקומות שבהם ניתנו כל המצוות.

וְאֵין לְךָ כָּל דְּבַר מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא נִכְרְתוּ עָלֶיהָ אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה בְּרִיתוֹת.

ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵין לְךָ מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא נִכְרְתוּ עָלֶיהָ אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה בְּרִיתוֹת שֶׁל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום (בשם) ר' שמעון: אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (כמניינם של בני ישראל במדבר), שכל אחד מישראל קיבל על עצמו את דברי הברית לעצמו וכערב לכל ישראל.

אָמַר רַבִּי: לְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא נִכְרְתוּ עָלֶיהָ אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה בְּרִיתוֹת שֶׁל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. נִמְצָא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

אמר רבי: לדברי ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום (בשם) ר' שמעון, אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אֲמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: עָרְבָא וְעָרְבָא דְּעָרְבָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין דברי ר' שמעון איש כפר עכו ודברי רבי? שנראה שבא רבי להוסיף דברים ואין התוספת בדבריו ברורה. אמר רב משרשיא: ערבא וערבא דערבא [ערב וערב לערב] של חבירו איכא בינייהו [יש ביניהם], שלדעת רבי כל אחד לא רק ערב לחבירו אלא אף ערב לשמירת אותה ערבות שחלה על חבירו, ונמצא מספר הבריתות מוכפל במספר כל ישראל פעם נוספת.

דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמָנֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ לֹא נֶאֶמְרָה אֶלָּא בְּנוֹאֵף וְנוֹאֶפֶת:

א דרש ר' יהודה בן נחמני מתורגמניה [מתורגמנו] של ר' שמעון בן לקיש: כל הפרשה כולה של ברכות וקללות לא נאמרה אלא בנואף ונואפת, שהרי נאמר שם

״אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה״ וגו' – בְּ״אָרוּר״ סַגִּי לֵיהּ? אֶלָּא, זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד בֵּן, וְהָלַךְ לְבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה, אֲרוּרִין אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁל זֶה שֶׁכָּךְ גָּרְמוּ לוֹ.

"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" וגו' (דברים כז, טו), וכי ב"ארור" בלבד סגי ליה [די לו]? והרי הוא כופר בעיקר! אלא: זה הבא על הערוה והוליד ממנה בן ממזר, והלך הבן שלא יכול היה לבוא בקהל לבין אומות העולם ועבד עבודה זרה — ארורין אביו ואמו של זה שכך גרמו לו. וכך כל האמור בקללות מתייחס רק לעבירות הנובעות מתוך הניאוף.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנָתַתָּ אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה״ וגו' – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? אִם לְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא בְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וּקְלָלָה עַל הַר עֵיבָל, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים״, וּכְתִיב: ״וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל״! אֶלָּא לְהַקְדִּים בְּרָכָה לִקְלָלָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל" (דברים יא, כט), מה תלמוד לומר? אם ללמד שתהא ברכה על הר גריזים וקללה על הר עיבל — הרי כבר נאמר "אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים" (דברים כז, יב), וכתיב ונאמר] "ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל" (דברים כז, יג)! אלא להקדים אמירת הברכה לאמירת הקללה.

יָכוֹל יִהְיוּ כָּל הַבְּרָכוֹת קוֹדְמוֹת לַקְּלָלוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּרָכָה וּקְלָלָה״, בְּרָכָה אַחַת קוֹדֶמֶת לִקְלָלָה, וְאֵין כָּל הַבְּרָכוֹת קוֹדְמוֹת לַקְּלָלוֹת;

יכול יהיו כל הברכות קודמות לקללות — תלמוד לומר: "ברכה" ו"קללה" בלשון יחיד — ברכה אחת קודמת לקללה, ואין כל הברכות קודמות לקללות, אלא לפי הסדר; ברכה וקללה, ברכה וקללה.

וּלְהַקִּישׁ בְּרָכָה לִקְלָלָה, לוֹמַר לְךָ: מַה קְּלָלָה בִּלְוִיִּם אַף בְּרָכָה בִּלְוִיִּם, וּמַה קְּלָלָה בְּקוֹל רָם אַף בְּרָכָה בְּקוֹל רָם. וּמַה קְּלָלָה בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אַף בְּרָכָה בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. וּמַה קְּלָלָה בִּכְלָל וּפְרָט אַף בְּרָכָה בִּכְלָל וּפְרָט. וּמַה קְּלָלָה – אֵלּוּ וְאֵלּוּ עוֹנִין וְאוֹמְרִים ״אָמֵן״, אַף בְּרָכָה – אֵלּוּ וְאֵלּוּ עוֹנִין וְאוֹמְרִים ״אָמֵן״.

ולהקיש ברכה לקללה, לומר לך: מה קללה נאמרה בלוים — אף ברכה בלוים, ומה קללה בקול רם — אף ברכה בקול רם, ומה קללה בלשון הקודש — אף ברכה בלשון הקודש. ומה קללה בכלל ופרט — אף ברכה בכלל ופרט, ומה קללה אלו ואלו על שני ההרים עונין ואומרים "אמן" — אף ברכה אלו ואלו עונין ואומרים "אמן".

מתני׳ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים כֵּיצַד? בַּמְּדִינָה אוֹמֵר אוֹתָהּ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, וּבַמִּקְדָּשׁ – בְּרָכָה אַחַת; בַּמִּקְדָּשׁ אוֹמֵר אֶת הַשֵּׁם

ברכת כהנים כיצד היתה נעשית? — במדינה (מחוץ למקדש) אומר אותה שלש ברכות, שמפסיקים בין פסוק לפסוק והקהל עונה "אמן" ביניהם, ובמקדש אומר אותה כברכה אחת והעם עונה אחר כולן "ברוך ה' אלקים אלקי ישראל מן העולם ועד העולם", כדרך שאומרים במקדש. במקדש אומר את השם