מַאן אַמְרִיָּךְ (לְהָא) דְּאִימְרַיָּית וּמַאן אֲתָא עֲלָךְ דְּאִיפַּיְּיסַתְּ.

מאן אמריך (להא) דאימריית ומאן אתא עלך דאיפייסת [מי הרגיזך שכעסת ונתת עצמך לשבי, ומי בא עליך שהתפייסת].

״וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ״ – רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: שִׁבְעִים אִישׁ הָיוּ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כַּחֲמִשִּׁים אֶלֶף; וְחַד אָמַר: חֲמִשִּׁים אֶלֶף הָיוּ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כְּשִׁבְעִים סַנְהֶדְרִין.

על מה שנאמר שם "ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש" (שמואל א ו, יט), ר' אבהו ור' אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד] מהם אמר: שבעים איש היו, וכל אחד ואחד מהם שקול היה כחמשים אלף איש. וחד [ואחד] מהם אמר: חמשים אלף היו, וכל אחד ואחד מהם שקול היה כשבעים איש שהיו בסנהדרין.

״וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא״, וּכְתִיב: ״שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים״! אָמַר רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל: עַל כָּל פְּסִיעָה וּפְסִיעָה – שׁוֹר וּמְרִיא; עַל כָּל שֵׁשׁ וְשֵׁשׁ פְּסִיעוֹת – שִׁבְעָה פָּרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים.

נאמר כאשר העלה דוד את הארון לירושלים: "ויהי כי צעדו נשאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא" (שמואל ב ו, יג), וכתיב [ונאמר] במקום אחר שזבח "שבעה פרים ושבעה אילים" (דברי הימים א טו, כו). אמר רב פפא בר שמואל: על כל פסיעה ופסיעה זבח שור ומריא, על כל שש ושש פסיעות — שבעה פרים ושבעה אילים.

אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: אִם כֵּן, מִילֵּאתָ אֶת כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּמוֹת! אֶלָּא אֲמַר רַב חִסְדָּא: עַל כָּל שֵׁשׁ וְשֵׁשׁ פְּסִיעוֹת – שׁוֹר וּמְרִיא; עַל כָּל שִׁשָּׁה סְדָרִים שֶׁל שֵׁשׁ פְּסִיעוֹת – שִׁבְעָה פָּרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים.

אמר ליה [לו] רב חסדא: אם כן, שעל כל פסיעה ופסיעה הקריבו קרבנות, מילאת את כל ארץ ישראל במות, שהיו צריכים לבנות במה (מזבח) בכל פעם! אלא אמר רב חסדא: על כל שש ושש פסיעות — שור ומריא, על כל ששה סדרים של שש פסיעות — שבעה פרים ושבעה אילים.

כְּתִיב: ״כִּידֹן״, וּכְתִיב: ״נָכוֹן״! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִלָּה כִּידוֹן, וּלְבַסּוֹף נָכוֹן.

כתיב [כתוב] במקום אחד על המקום שמת בו עוזה "ויבואו עד גורן כידן" (דברי הימים א יג, ט), וכתיב [ונאמר] במקום אחר "גורן נכון" (שמואל ב ו, ו). אמר ר' יוחנן: בתחלה היה הארון כעין כידון, שהוא כלי זין ההורג נפשות, שנהרג עוזה על ידו, ולבסוף, לאחר שביקשו מחילה, היה נכון (מבוסס, מיושב) בבית עובד אדום ובאה ברכה בגללו.

נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה מִינֵי אֲבָנִים הָיוּ; אֶחָד שֶׁהֵקִים מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר״ וגו', וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת״ וגו'. וְאָתְיָא ״בֵּאֵר״, ״בַּאֵר״;

ושוב לענין הביאה לארץ נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו: אחד שהקים משה בארץ מואב, שנאמר: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה" (דברים א, ה), ולהלן בציווי על הקמת האבנים בהר עיבל הוא אומר "וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז, ח), ואתיא [ובא, נלמד] בגזירה שווה "באר" "באר", שגם משה כתב את דברי התורה על האבנים.

וְאֶחָד שֶׁהֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן״; וְאֶחָד שֶׁהֵקִים בַּגִּלְגָּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ״ וגו'.

ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, שנאמר: "ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן... ויהיו שם עד היום הזה" (יהושע ד, ט). ואחד שהקים יהושע בגלגל, שנאמר: "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל " (יהושע ד, כ).

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד כָּתְבוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַל גַּבֵּי אֲבָנִים כְּתָבוּהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת״ וגו', וְאַחַר כָּךְ סָדוּ אוֹתָן בְּסִיד;

תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד כתבו ישראל את התורה? ר' יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה, שנאמר: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת" (דברים כז, ח) ואחר כך סדו אותן בסיד.

אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: לִדְבָרֶיךָ, הֵיאָךְ לָמְדוּ אוּמּוֹת הָעוֹלָם תּוֹרָה? אָמַר לוֹ: בִּינָה יְתֵירָה נָתַן בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְשִׁיגְּרוּ נוֹטֵירִין שֶׁלָּהֶן וְקִילְּפוּ אֶת הַסִּיד וְהִשִּׂיאוּהָ. וְעַל דָּבָר זֶה נִתְחַתֵּם גְּזַר דִּינָם לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁהָיָה לָהֶן לִלְמֹד וְלֹא לָמְדוּ;

אמר לו ר' שמעון: לדבריך שסדו בסיד על הכתב, היאך למדו אומות העולם תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא , ושיגרו נוטירין (סופרים) שלהן, וקילפו את הסיד והשיאוה (והעתיקו אותה). ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שכיון שהיתה התורה בידיהם היה להן ללמד ולא למדו.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַל גַּבֵּי סִיד כְּתָבוּהָ, וְכָתְבוּ לָהֶן לְמַטָּה: ״יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכָל״ וגו'. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁאִם הָיוּ חוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה הָיוּ מְקַבְּלִין אוֹתָן.

ר' שמעון אומר: לא כך היה, אלא על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם" (דברים כ, יח). הא למדת [הרי אתה לומד] מכך שכתבו פסוק זה שאם היו הגוים שבארץ ישראל חוזרין בתשובה — היו מקבלין אותן.

אֲמַר רָבָא בַּר שֵׁילָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב: ״וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת סִיד״, עַל עִסְקֵי סִיד.

אמר רבא בר שילא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון — דכתיב [משום שנאמר]: "והיו עמים משרפות שיד" (ישעיה לג, יב) — על עסקי סיד, שנענשו על שלא למדו את התורה שנכתבה על גבי הסיד.

וְרַבִּי יְהוּדָה? כִּי סִיד, מַה סִּיד אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא שְׂרֵיפָה, אַף אוּמּוּת הָעוֹלָם אֵין לָהֶם תַּקָּנָה אֶלָּא שְׂרֵיפָה.

ור' יהודה מפרש: כי [כמו] סיד, מה סיד אין לו תקנה אלא שריפה — אף אומות העולם אין להם תקנה אלא שריפה.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: ״וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ״ – לְרַבּוֹת כְּנַעֲנִים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ שֶׁאִם חוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה מְקַבְּלִין אוֹתָן?

כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת זו ששנינו בברייתא] על הנאמר "כי תצא למלחמה על אויביך... ושבית שביו" (דברים כא, י), שאין אתה מצווה להשמידו — לרבות כנענים שבחוצה לארץ, שאם חוזרין בתשובה — מקבלין אותן?