כַּחֲנָיָיתָן עָבְרוּ, לְדִבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – בְּזֶה אַחַר זֶה עָבְרוּ.

כחנייתן עברו, כלומר, כדרך שהיה המחנה מסודר בשעת חנייה כך עברו את הירדן, ולכן היה גובהם של המים רק שנים עשר מיל, עד כדי שיעבור המחנה. לדברי ר' אלעזר בר' שמעון שאמר: יתר משלוש מאות מיל — בזה אחר זה בשורה עברו את הירדן, לכן נמשך הדבר זמן רב וגבהו המים כל כך.

וְחַד אָמַר: בֵּין מָר וּבֵין מָר – כַּחֲנָיָיתָן עָבְרוּ. מָר סָבַר: אָדָם קַל, וּמָר סָבַר: מַיִם קַלִּים.

וחד [ואחד] מהם אמר: בין מר [לחכם זה] ובין מר [לחכם זה] כדרך חנייתן עברו. אלא מר [חכם זה, ר' יהודה] סבר: אדם קל (מהיר) מן המים, ומר [וחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון] סבר: מים קלים מן האדם.

״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים״ – אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״שְׁלַח לְךָ״ – מִדַּעְתְּךָ, וְכִי אָדָם זֶה בּוֹרֵר חֵלֶק רַע לְעַצְמוֹ? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר״, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״בְּעֵינַי״ – וְלֹא בְּעֵינָיו שֶׁל מָקוֹם.

כיון שהזכרנו את האשכול שהביאו המרגלים באים לדון בהם. על מה שנאמר שאמר ה' למשה לגבי המרגלים "שלח לך אנשים" (במדבר יג, ב), אמר ריש לקיש: "שלח לך" — כוונתו מדעתך ולא כמצוותו של הקדוש ברוך הוא. שאם ה' הוא שאמר לשלוח את המרגלים, וכי אדם זה בורר חלק רע לעצמו? שהרי ידע מה טיבם ושסופם להוציא דיבת הארץ. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] על ידי משה בענין זה כי העם הוא אשר ביקש לשלוח את המרגלים, ומשביקש כן "וייטב בעיני הדבר" (דברים א, כג). ואמר ריש לקיש: ההדגשה היא "בעיני" — ולא בעיניו של מקום.

״וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ״ – אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: מְרַגְּלִים לֹא נִתְכַּוְּונוּ אֶלָּא לְבוֹשְׁתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כְּתִיב הָכָא: ״וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה״ וגו'.

על מה שנאמר "ויחפרו לנו את הארץ" (דברים א, כב), אמר ר' חייא בר אבא: כאשר ביקשו בני ישראל לשלוח מרגלים, לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל. וראיה לכך, כתיב הכא [נאמר כאן]: "ויחפרו לנו את הארץ" וכתיב התם [ונאמר שם]: "וחפרה הלבנה ובושה החמה" (ישעיה כד, כג), משמע שחפירה — לשון בושה היא.

״וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, דָּבָר זֶה מָסוֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ: מְרַגְּלִים עַל שֵׁם מַעֲשֵׂיהֶם נִקְרְאוּ, וְאָנוּ לֹא עָלְתָה בְּיָדֵינוּ אֶלָּא אֶחָד: סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל, סְתוּר – שֶׁסָּתַר מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; מִיכָאֵל – שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ מָךְ.

על מה שנאמר במרגלים "ואלה שמותם למטה ראובן שמוע בן זכור" (במדבר יג, ד), אמר ר' יצחק: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מרגלים על שם מעשיהם נקראו, ואנו לא עלתה בידינו אלא פירושו של שם אחד: "סתור בן מיכאל" (במדבר יג, יג), " סתור" — שסתר מעשיו של הקדוש ברוך הוא. "מיכאל" — שעשה עצמו (כביכול, את הקדוש ברוך הוא) מך (נמוך).

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אַף אָנוּ נֹאמַר: נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי, נַחְבִּי – שֶׁהֶחְבִּיא דְּבָרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא; וָפְסִי – שֶׁפִּיסֵּעַ עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

אמר ר' יוחנן: אף אנו נאמר דרשה בדבר: "נחבי בן ופסי" (במדבר יג, יד), "נחבי" — שהחביא דבריו (גרם להסתירם, שלא אמר את הדברים כהווייתם) של הקדוש ברוך הוא. "ופסי" — שפיסע (דרך בזלזול) על מדותיו של הקדוש ברוך הוא.

״וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן״ – ״וַיָּבֹאוּ״ מִבָּעֵי לֵיהּ! אָמַר רָבָא: מְלַמֵּד, שֶׁפֵּירַשׁ כָּלֵב מֵעֲצַת מְרַגְּלִים וְהָלַךְ וְנִשְׁתַּטַּח עַל קִבְרֵי אָבוֹת. אָמַר לָהֶן: אֲבוֹתַי, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים שֶׁאֶנָּצֵל מֵעֲצַת מְרַגְּלִים.

על מה שנאמר עוד במרגלים "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במדבר יג, כב), מקשים: הלא "ויבאו" מבעי ליה [צריך היה לו לומר], ומדוע נאמר בלשון יחיד? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות שבחברון. אמר להן: אבותי! בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים.

יְהוֹשֻׁעַ כְּבָר בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה עָלָיו רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ״ – יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ״ וגו'.

ומעירים: ואילו יהושע לא הלך לשם כי כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג, טז) שכוונתו: יה (ה') יושיעך מעצת מרגלים. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו" (במדבר יד, כד), לומר ששינה את דעתו במשך הזמן, ואילו יהושע מתחילה כך היה בדעתו.

״וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי״ וגו'. אֲחִימָן – מְיוּמָּן שֶׁבְּאֶחָיו; שֵׁשַׁי – שֶׁמֵּשִׂים אֶת הָאָרֶץ כִּשְׁחָתוֹת. תַּלְמַי – שֶׁמֵּשִׂים אֶת הָאָרֶץ תְּלָמִים תְּלָמִים.

על חברון מסופר באותה פרשה "ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק" (במדבר יג, כב). ומבארים את פשר השמות: "אחימן" נקרא כך מפני שהוא מיומן (זריז ומוצלח) שבאחיו, "ששי" — שמשים את הארץ כשחתות (בורות) בהליכתו, מפני גודלו, "תלמי" — שמשים את הארץ תלמים תלמים בהליכתו, מפני כובדו.

דָּבָר אַחֵר: אֲחִימָן בָּנָה עֲנָת, שֵׁשַׁי בָּנָה אָלֻשׁ, תַּלְמַי בָּנָה תַּלְבּוּשׁ. ״יְלִידֵי הָעֲנָק״ – שֶׁמַּעֲנִיקִין חַמָּה בְּקוֹמָתָן.

דבר אחר: "אחימן" — הוא זה שבנה את העיר ענת, "ששי" — בנה את אלש, "תלמי" — בנה את תלבוש. "ילידי הענק" — שמעניקין חמה בקומתן, שהם גבוהים כל כך שנראים כאילו החמה היא ענק לצווארם.

״וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה״ – מַאי נִבְנְתָה? אִילֵימָא נִבְנְתָה מַמָּשׁ, אֶפְשָׁר אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת לִבְנוֹ קָטָן קוֹדֶם לִבְנוֹ גָּדוֹל? דִּכְתִיב: ״וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם״ וגו'!

על מה שנאמר עוד "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים" (במדבר יג, כב), שואלים: מאי [מה פירוש] "נבנתה"? אילימא [אם תאמר] כי נבנתה ממש, וכי אפשר אדם בונה בית לבנו קטן קודם שבונה לבנו גדול?! דכתיב [שנאמר]: "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען " (בראשית י, ו) וכנען הלא היה הבן הקטן, וכיצד נבנתה עירו לפני עירו של מצרים?

אֶלָּא שֶׁהָיְתָה מְבוּנָּה עַל אֶחָד מִשִּׁבְעָה בְּצוֹעַן. וְאֵין לְךָ טְרָשִׁים בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָתֵר מֵחֶבְרוֹן, מִשּׁוּם דְקָבְרִי בָּהּ שִׁיכְבֵי. וְאֵין לְךָ מְעוּלָּה בְּכָל הָאֲרָצוֹת יָתֵר מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״, וְאֵין לְךָ מְעוּלָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם יָתֵר מִצּוֹעַן, דִּכְתִיב: ״כִּי הָיוּ בְּצֹעַן שָׂרָיו״, וַאֲפִילּוּ הָכִי חֶבְרוֹן מְבוּנָּה אֶחָד מִשִּׁבְעָה בְּצוֹעַן.

אלא הכוונה היא שהיתה מבונה (פוריה יותר) על אחד משבעה (פי שבע) בצוען. ואין לך מקום שיש בו טרשים בכל ארץ ישראל יתר מחברון, והראיה לדבר: משום דקברי [שקוברים] בה שיכבי [מתים] וזהו דבר הנעשה בקרקע שאינה ראויה לעיבוד, ולכן שם הוא מקום קבורת האבות. ואין לך מעולה בכל הארצות יתר מארץ מצרים, שנאמר: "כגן ה' כארץ מצרים" (בראשית יג, י), ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יתר מצוען, וראיה לדבר, ממה דכתיב [שנאמר]: "כי היו בצען שריו" (של פרעה מלך מצרים) (ישעיה ל, ד) ובודאי במקום המובחר שבמדינה היו יושבים, ואפילו הכי [כך] חברון מבונה אחד משבעה בצוען.

וְחֶבְרוֹן טְרָשִׁים הָוֵי? וְהָא כְּתִיב: ״וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֶלְכָה נָּא״ וגו'. וְאָמַר רַב אָוְיָא, וְאִיתֵימָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָן: שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא כְּבָשִׂים מֵחֶבְרוֹן. וְתַנְיָא: אֵילִים מִמּוֹאָב, כְּבָשִׂים מֵחֶבְרוֹן! מִינָּהּ! אַיְּידֵי דִּקְלִישָׁא אַרְעָא, עָבְדָה רָעֲיָא וְשָׁמֵן קִנְיָינָא.

ושואלים: וחברון מקום טרשים הוי [היא]? והא כתיב [והרי נאמר]: "ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון " (שמואל ב טו, ז), ואמר רב אויא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר בר חנן: שהלך אבשלום להביא כבשים מחברון דווקא. ותניא [ושנויה ברייתא] שמביאים למקדש קרבנות מן המובחר ביותר, אילים מביאים ממואב, כבשים מביאים מחברון, משמע שהארץ בחברון היא טובה, שמגדלת כבשים שמנים! ומשיבים: מינה [ממנה], מתוך קושיה זו עצמה אנו מוצאים ראיה לדבר, שכן איידי דקלישא ארעא עבדה רעיא ושמן קניינא [מתוך שקלושה היא האדמה ואינה עמוקה, הריהי מוציאה רק עשב למרעה ומשמין המקנה].

״וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ

נאמר במרגלים: "וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום