וְלָנוּ בִּמְקוֹמָן.

ולנו במקומן בגלגל.

גמ׳ פָּרָשַׁת סוֹטָה מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה״, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהוּא אוֹמֵר.

פרשת סוטה מנלן [מניין לנו] שנאמרת בכל לשון? — דכתיב, [שנאמר]: "ואמר הכהן לאשה" (במדבר ה, כא) כוונתו — בכל לשון שהוא אומר.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַשְׁמִיעִין אוֹתָהּ בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת, עַל מָה הִיא שׁוֹתָה וּבַמֶּה הִיא שׁוֹתָה, עַל מָה נִטְמֵאת וּבַמֶּה הִיא נִטְמֵאת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: משמיעין אותה את הסוטה, בכל לשון שהיא שומעת, על מה היא שותה, ובמה היא שותה. על מה נטמאת, ובמה היא נטמאת.

עַל מָה הִיא שׁוֹתָה? עַל עִסְקֵי קִינּוּי וּסְתִירָה. וּבַמֶּה הִיא שׁוֹתָה? בִּמְקֵידָה שֶׁל חֶרֶשׂ.

ופרטי הדברים: על מה, באיזה סיבה, היא שותה — על עסקי קינוי וסתירה, ובמה היא שותה — במקידה (כלי פשוט) של חרש.

עַל מָה נִטְמֵאת? עַל עִסְקֵי שְׂחוֹק וְיַלְדוּת, וּבַמֶּה הִיא נִטְמֵאת? בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּמֵזִיד, בְּאוֹנֶס [אוֹ] בְּרָצוֹן. וְכָל כָּךְ לָמָּה? שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל מַיִם הַמָּרִים.

על מה היא נטמאת — על עסקי שחוק וילדות. ובמה היא נטמאת שצריכים להסביר לה — שיש הבדל אם נטמאה בשוגג או במזיד. באונס [או] ברצון. וכל כך למה מרבים להסביר לה — כדי שלא להוציא לעז על מים המרים, כדי שתדע שאם חטאה באונס או בשוגג אין המים בודקים אותה.

״וִידּוּי מַעֲשֵׂר״. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״, וְיָלֵיף אֲמִירָה מִסּוֹטָה, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהוּא אוֹמֵר.

וידוי מעשר מנלן [מניין לנו] שהוא בכל לשון? — דכתיב [שנאמר]: "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג), ויליף [ולומד] בגזירה שווה "אמירה" "אמירה" מסוטה — לומר שאף וידוי מעשר נאמר

אֲמַר לֵיהּ רַב זְבִיד לְאַבַּיֵי: וְלֵילַף אֲמִירָה מִלְּוִיִּם, מַה לְּהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ!

בכל לשון שהוא אומר. אמר ליה [לו] רב זביד לאביי: ולילף [ושילמד] אמירה מלוים, ויאמר כך: מה להלן בלויים, ברכות וקללות שאמרו, היה זה בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש!

דָּנִין אֲמִירָה גְּרֵידָתָא מֵאֲמִירָה גְּרֵידָתָא, וְאֵין דָּנִין אֲמִירָה גְּרֵידָתָא מֵעֲנִיָּיה וַאֲמִירָה.

ענה לו אביי: דנין מקום שנאמרה בו לשון "אמירה" גרידתא [בלבד] ממקום שנאמרה בו "אמירה" גרידתא [בלבד], ואין דנין מקום שנאמרה בו "אמירה" גרידתא [בלבד], כגון וידוי מעשר, ממקום שנאמר בו "ענייה" ו"אמירה" ("וענו הלויים ואמרו". דברים כז, יד), שיש לכך משמעות מיוחדת.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אָדָם אוֹמֵר שִׁבְחוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ, וּגְנוּתוֹ – בְּקוֹל רָם;

שכך תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יוחי אומר: ראוי שיהא אדם אומר שבחו של עצמו בקול נמוך וגנותו בקול רם.

שִׁבְחוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ – מִן וִידּוּי הַמַּעֲשֵׂר; גְּנוּתוֹ בְּקוֹל רָם – מִמִּקְרָא בִּיכּוּרִים.

ולמדים שאומר שבחו בקול נמוך מן וידוי המעשר שלא נאמרה בו לשון "וענית", ובוידוי זה אומר שעשה הכל כראוי. גנותו בקול רם — ממקרא ביכורים, ששם מספרים על מאורעות וצרות שאירעו לאומה ובגנות לבן הארמי שמוצאנו ממנו, ושם נאמר "וענית ואמרת" שהכוונה לקול רם.

וּגְנוּתוֹ בְּקוֹל רָם? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ תְּפִלָּה בְּלַחַשׁ? כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת עוֹבְרֵי עֲבֵירָה, שֶׁהֲרֵי לֹא חָלַק הַכָּתוּב מָקוֹם בֵּין חַטָּאת לְעוֹלָה!

ומקשים: וגנותו אומר אדם בקול רם?! והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי עצמו: מפני מה תקנו תפלה בלחש — כדי שלא לבייש את עוברי עבירה שמתוודים על חטאיהם בשעת התפלה. וראיה לדבר שאין מביישים אותם, שהרי לא חלק (הבדיל) הכתוב מקום שונה לעבודת הקרבן בין חטאת לעולה, כדי שלא יהא ניכר שהוא חוטא ומביא חטאת ולא יתבייש בכך, ומכאן שגם גנותו אומר בלחש!

לָא תֵּימָא גְּנוּתוֹ אֶלָּא אֵימָא צַעֲרוֹ, כִּדְתַנְיָא: ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״ – צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לָרַבִּים וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים. וְכָל מִי שֶׁאֵירַע בּוֹ דָּבָר צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָרַבִּים, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים.

ומתקנים: לא תימא [אל תאמר] גנותו בקול רם, אלא אימא [אמור] צערו בקול רם. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה) — צריך המצורע להודיע צערו לרבים שהוא טמא, ורבים מבקשים עליו רחמים. וכן כל מי שאירע בו דבר של צער צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים.

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִפְּנֵי מָה תִּיקְּנוּ תְּפִלָּה בְּלַחַשׁ? שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת עוֹבְרֵי עֲבֵירָה, שֶׁהֲרֵי לֹא חָלַק הַכָּתוּב מָקוֹם בֵּין חַטָּאת לְעוֹלָה.

גופא [לגופה] של אותה מימרה שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: מפני מה תיקנו תפלה בלחש — כדי שלא לבייש את עוברי עבירה. וראיה לדבר: שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה.

וְלָא? וְהָא אִיכָּא: דָּמִים, דַּם חַטָּאת לְמַעְלָה וְדַם עוֹלָה לְמַטָּה! הָתָם כֹּהֵן הוּא דְּיָדַע.

ושואלים: ולא? האם אין הבדל מקום? והא איכא [והרי יש] הבדל מקום לגבי זריקת דמים שאינם ניתנים באותו מקום, שדם חטאת ניתן למעלה ממחצית גובה המזבח, ודם עולה למטה ממחצית גובהו! ומשיבים: התם [שם] כהן הוא דידע, [שיודע] אבל אחרים שאינם עומדים שם אינם יודעים.

וְהָאִיכָּא: חַטָּאת נְקֵבָה, עוֹלָה זָכָר! הָתָם מִיכַּסְּיָא בְּאַלְיָה.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] הבדל אחר הניכר לעין: חטאת היא נקבה, ועולה היא זכר, ורואים אם כן לפי סוג הבהמה אם מביא חטאת או עולה! ומשיבים: התם מיכסיא [שם בחטאת מכוסה היא] באליה ואין מבחינים אם זכר או נקבה.

תֵּינַח כִּבְשָׂה, שְׂעִירָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָתָם אִיהוּ דְּקָא מִיכְסִיף נַפְשֵׁיהּ, דְּאִיבָּעֵי לֵיהּ לְאִיתוּיֵי כִּבְשָׂה וְקָא מַיְיתֵי שְׂעִירָה.

ומקשים: תינח [נניח] דבר זה לגבי כבשה שמביא לחטאת, שכיון שיש לה אליה גדולה הריהי מכסה את איברי המין, אבל אם מביא לחטאתו שעירה שאין לה אליה מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: אם מביא שעירה התם איהו דקא מיכסיף נפשיה, [שם הוא שמבייש את עצמו], דאיבעי ליה לאיתויי [שצריך היה לו להביא] כבשה אם רוצה היה להסתיר את הדבר וקא מייתי [ומביא] שעירה ואין לדאוג לבושתו.

חַטָּאת דַּעֲבוֹדָה זָרָה דְּלָא סַגִּי דְּלָאו שְׂעִירָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָתָם נִיכְסִיף וְנֵיזִיל, כִּי הֵיכִי דְּנִכַּפֵּר לֵיהּ.

ושואלים: חטאת הבאה על עבודה זרה דלא סגי דלאו [שלא די בקרבן אחר שאינו] שעירה שהרי בחטאת זו מפורש שיש להביא שעירה דווקא, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי ניכר שהוא מביא חטאת! ומשיבים: התם [שם] מכיון שהחטא חמור ביותר מוטב שניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה [יתבייש וילך כדי שיתכפר לו] חטאו גם על ידי בושתו.

״קְרִיַּת שְׁמַע״. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ.

קרית (קריאת) שמע שהיא נאמרת בכל לשון מנלן [מניין לנו]? — דכתיב [שנאמר] "שמע ישראל" (דברים ו, ד), ומשמעו בכל לשון שאתה שומע.

תָּנוּ רַבָּנַן: קְרִיַּת שְׁמַע כִּכְתָבָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּכָל לָשׁוֹן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: קרית שמע נקראת ככתבה בלשון הקדש, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: בכל לשון.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר קְרָא: ״וְהָיוּ״, בַּהֲוָויָיתָן יְהוּ.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? — אמר קרא [הכתוב]: "והיו הדברים האלה" (דברים ו, ו), ומשמע: בהווייתן יהו, כפי שהם כתובים, בלשונם.

וְרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״שְׁמַע״, בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ.

ורבנן [וחכמים] על מה הם מבססים דבריהם? אמר קרא [הכתוב] "שמע", והכוונה היא: בכל לשון שאתה שומע.

וְרַבָּנַן נַמִי הָא כְּתִיב ״וְהָיוּ״! הַהוּא, שֶׁלֹּא יִקְרָאֶנָּה לְמַפְרֵעַ.

ושואלים: ורבנן נמי [וחכמים גם כן], הא כתיב [הרי נאמר] "והיו"! ומשיבים: הכתוב ההוא בא ללמד שלא יקראנה למפרע, מסוף הפרשה לתחילתה, אלא כסדר שהיא כתובה.

וְרַבִּי, שֶׁלֹּא יִקְרָאֶנָּה לְמַפְרֵעַ מְנָלֵיהּ? נָפְקָא לָהּ מִ״דְּבָרִים״, ״הַדְּבָרִים״. וְרַבָּנַן? ״דְּבָרִים״, ״הַדְּבָרִים״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ.

ושואלים: ורבי הלכה זו שלא יקראנה למפרע מנליה [מניין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת לו] ממה שיכול היה להיאמר "דברים" ונאמר "הדברים", לומר: הדברים האלה בצורתם זו. ורבנן [וחכמים]: הדיוק "דברים" "הדברים" לא משמע להו [נשמע להם] ואינם סבורים שאפשר ללמוד ממנו.

וְרַבִּי נַמִי הָכְתִיב: ״שְׁמַע״! הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ: לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ. וְרַבָּנַן סָבְרִי לָהּ כְּמַאן דְּאָמַר: הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ – יָצָא.

ושואלים: ורבי נמי [גם כן], הכתיב [הרי נאמר] "שמע"! ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [צריך אותו] להלכה זו: להשמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, שצריך אדם לשמוע את הדברים שהוא אומר, ואם אומר בלחש בלא לשמוע כלל — אינו יוצא. ורבנן סברי לה [וחכמים סבורים באותה] הלכה כמאן דאמר [כמי שאומר]: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו — יצא, ולכן מפרשים הם את "שמע" לענין השפה.

לֵימָא קָסָבַר רַבִּי:

ושואלים: לימא קסבר [האם לומר שסבור] רבי