עֵדוּת אַחֲרוֹנָה שֶׁאוֹסַרְתָּהּ אִיסּוּר עוֹלָם – הֲרֵי הִיא מִתְקַיֶּימֶת בְּעֵד אֶחָד, עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין אוֹסַרְתָּהּ אִיסּוּר עוֹלָם – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּתְקַיֵּים בְּעֵד אֶחָד!

עדות אחרונה על הטומאה שאוסרתה איסור עולם — הרי היא מתקיימת בעד אחד בלבד, עדות הראשונה על הסתירה שאין אוסרתה איסור עולם אלא עד שתשתה — אינו דין שתתקיים בעד אחד?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים יָקוּם דָּבָר״, מַה לְּהַלָּן עַל פִּי שְׁנַיִם, אַף כָּאן פִּי שְׁנַיִם.

תלמוד לומר: "כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד, א) ולהלן הוא אומר "על פי שני עדים... יקום דבר" (דברים יט, טו), ולמדים מגזירה שווה "דבר" "דבר" מה להלן אין הדבר מתקיים אלא על פי שנים — אף כאן אין עדות על הסתירה אלא על פי שנים.

עֵד אוֹמֵר ״נִטְמֵאת״ וְעֵד אוֹמֵר ״לֹא נִטְמֵאת״, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת ״נִטְמֵאת״ וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת ״לֹא נִטְמֵאת״ – הָיְתָה שׁוֹתָה.

היה עד אחד אומר "נטמאת" ועד אחר אומר "לא נטמאת", אשה אחת אומרת "נטמאת" ואשה אחרת אומרת "לא נטמאת" — היתה שותה, שמאחר שיש עדויות הסותרות זו את זו — הרי זה ספק אם נטמאת ושותה.

אֶחָד אוֹמֵר ״נִטְמֵאת״ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא נִטְמֵאת״ – הָיְתָה שׁוֹתָה. שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״נִטְמֵאת״ וְאֶחָד אוֹמֵר ״לֹא נִטְמֵאת״ – לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה.

אחד אומר "נטמאת" ושנים אומרים "לא נטמאת" — היתה שותה. שנים אומרים "נטמאת" ואחד אומר "לא נטמאת" — סומכים על עדות השנים, ולא היתה שותה אלא יוצאת מבעלה.

גמ׳ הַאי ״תַּלְמוּד לוֹמַר: כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״,

על הלימוד מהגזירה שווה הנמצא במדרש ההלכה במשנה זו, שאין עדות על קינוי וסתירה בפחות משני עדים, שואלים: האי [זה] תלמוד לומר "כי מצא בה ערות דבר", הלא לכאורה

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בָּהּ״, ״בָּהּ״ – וְלֹא בְּקִינּוּי, ״בָּהּ״ – וְלֹא בִּסְתִירָה, מִיבָּעֵי לֵיהּ!

תלמוד לומר בפרשת סוטה "בה" ("והיא נטמאה ועד אין בה" — במדבר ה, יג) ומהדיוק בה ולא בקינוי, בה ולא בסתירה מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי מכאן למדנו דין עד אחד בטומאה!

הָכִי נַמִי קָאָמַר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בָּהּ״, ״בָּהּ״ – וְלֹא בְּקִינּוּי, ״בָּהּ״ – וְלֹא בִּסְתִירָה.

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כך צריך להבין את הדברים: תלמוד לומר "בה" — בה ולא בקינוי, בה ולא בסתירה.

וְטוּמְאָה בְּעָלְמָא בְּלֹא קִינּוּי וּבְלֹא סְתִירָה דְּלָא מְהֵימַן עֵד אֶחָד מְנָלַן? נֶאֱמַר כָּאן ״דָּבָר״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״דָּבָר״, מַה לְּהַלָּן בִּשְׁנֵי עֵדִים, אַף כָּאן בִּשְׁנֵי עֵדִים.

ואולם טומאה בעלמא [סתם] שמעיד אדם על אשת איש שנטמאה בלא קינוי ובלא סתירה, שלא מהימן [נאמן] עד אחד מנלן [מניין לנו]? — דין זה נלמד באופן אחר, נאמר כאן בענין עדות "דבר", ונאמר להלן "דבר" בענין ערוה, מה להלן מדובר בעדות שני עדים — אף כאן בשני עדים, ואין עד אחד מספיק לכך.

״עֵד אוֹמֵר נִטְמֵאת״. טַעְמָא דְּקָא מַכְחִישׁ לֵיהּ, הָא לָא קָא מַכְחִישׁ לֵיהּ – עֵד אֶחָד מְהֵימַן.

שנינו במשנה: עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת — היתה שותה. ומעירים: יש לדייק, טעמא [הטעם, דווקא] דקא מכחיש ליה [שמכחיש אותו] העד השני, הא [הרי] אם לא קא מכחיש ליה [היה מכחיש אותו] היה עד אחד מהימן [נאמן] ואסורה על בעלה לעולם,

מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְעֵד אֵין בָּהּ״ – בִּשְׁנַיִם הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

מנהני מילי [מניין הדברים הללו]? ומביאים, דתנו רבנן [ששנו חכמים]: מה שנאמר "ועד אין בה" (במדבר ה, יג) — בשנים הכתוב מדבר, שאם אין בה שני עדים, אלא עד אחד בלבד, הרי היא אסורה.

אַתָּה אוֹמֵר: בִּשְׁנַיִם, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ״ וגו'.

אתה אומר בשנים, או אינו אלא באחד? — תלמוד לומר: "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת" (דברים יט, טו

מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יָקוּם עֵד״, אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא אֶחָד? מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶחָד״? זֶה בָּנָה אָב: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״עֵד״ הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב ״אֶחָד״.

), ועל כך דרשו: ממשמע שנאמר "לא יקום עד" איני יודע שהוא אחד, שהרי לשון יחיד הוא, מה תלמוד לומר "אחד" — זה בנה אב וקבע תקדים ויסוד להלכה: כל מקום שנאמר "עד" — הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב ויאמר במפורש "אחד". ואם כן גם כאן בענין סוטה

וְאָמַר רַחֲמָנָא: תְּרֵי לֵית בָּהּ אֶלָּא חַד, ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ – אֲסוּרָה.

אמר רחמנא [אמרה תורה] אם תרי לית [שני עדים אין] בה אלא חד [עד אחד] "והיא לא נתפשה" (נאנסה) (במדבר ה, יג) — הריהי אסורה.

וְכֵיוָן דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא עֵד אֶחָד מְהֵימַן, אִידָךְ הֵיכִי מָצֵי מַכְחִישׁ לֵיהּ? וְהָא אָמַר עוּלָּא: כָּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם!

ושואלים: וכיון דמדאורייתא [שמ דין תורה] עד אחד מהימן [נאמן], אם כן אידך היכי מצי מכחיש ליה [האחר איך יכול להכחיש אותו] ולגרום לה שתשתה ולא תיאסר עולמית בעדות הראשון? והא [והרי] אמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד לעדות הרי כאן עדות כעדות שנים, ואין דבריו של עד אחד קיימים במקום שהוא סותר שנים!

אֶלָּא אֲמַר עוּלָּא, תְּנֵי: לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה. וְכֵן אֲמַר רַבִּי יִצְחָק: לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה. וְרַבִּי חִיָּיא אָמַר: הָיְתָה שׁוֹתָה.

אלא אמר עולא: תני [שנה, ותקן במשנתנו]: עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת — לא היתה שותה. וכן אמר ר' יצחק, יש לשנות: לא היתה שותה. ור' חייא אמר שהנוסח הוא: היתה שותה.

לְרַבִּי חִיָּיא קַשְׁיָא דְּעוּלָּא! לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּבַת אַחַת, כָּאן בְּזֶה אַחַר זֶה.

ושואלים: לר' חייא קשיא [קשה] מה שהיה קשה לעולא: והרי דינו של העד הראשון כשניים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן במשנתנו מדובר שבאו שני העדים בבת אחת, וכיון שהם סותרים זה את זה — הרי זה כאילו לא היתה כאן עדות. ואילו כאן, בדין של עולא, מדובר שבאו בזה אחר זה, כשבא עד אחד והעיד שנטמאה מקובלת עדותו כעדות של שניים ואין השני יכול לבטל עדותו.

תְּנַן: עֵד אוֹמֵר ״נִטְמֵאת״ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים ״לֹא נִטְמֵאת״ – הָיְתָה שׁוֹתָה; הָא חַד וְחַד – לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה. תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי חִיָּיא!

תנן [שנינו במשנה]: עד אחד אומר "נטמאת" ושנים אומרים "לא נטמאת" — היתה שותה, ונדייק מכאן: הא חד וחד [הרי אם היו אחד ואחד] — לא היתה שותה, אם כן תיובתא [קושיה חמורה] היא על ר' חייא!

אָמַר לָךְ רַבִּי חִיָּיא: וְלִיטַעֲמִיךְ, אֵימָא סֵיפָא: שְׁנַיִם אוֹמְרִים ״נִטְמֵאת״ וְאֶחָד אוֹמֵר ״לֹא נִטְמֵאת״ – לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה; הָא חַד וְחַד – הָיְתָה שׁוֹתָה!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' חייא: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך אתה מדייק, אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: שנים אומרים "נטמאת" ואחד אומר "לא נטמאת" — לא היתה שותה. ותדייק מכאן: הא חד וחד [הרי אם היו אחד ואחד] — היתה שותה. ונמצא כי הדיוק הראשון והאחרון סותרים זה את זה!

אֶלָּא כּוּלָּהּ בִּפְסוּלֵי עֵדוּת, וְרַבִּי נְחֶמְיָה הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד – הַלֵּךְ אַחַר רוֹב דֵּעוֹת, וְעָשׂוּ שְׁתֵּי נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד כִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד.

אלא גם לשם תירוץ המשנה צריכים לומר שאין לדייק כך, אלא כולה בפסולי עדות היא מדברת, שהשניים שבאו להעיד הם פסולי עדות שמקבלים את עדותם בסוטה, ושיטת ר' נחמיה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד ואין התורה דורשת שם עדות כשירה דווקא — הלך (לך) אחר רוב דעות, ועשו עדות שתי נשים ביחס לעדות איש אחד כעדות שני אנשים באיש אחד, שסומכים על השניים נגד האחד.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: כָּל הֵיכָא דַּאֲתָא עֵד אֶחָד כָּשֵׁר מֵעִיקָּרָא, אֲפִילּוּ מֵאָה נָשִׁים נַמִי כְּעֵד אֶחָד דָּמְיָין,

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שיטה אחרת כדעת ר' נחמיה: כל היכא דאתא [מקום שבא] עד אחד כשר מעיקרא [מתחילה] — אפילו מאה נשים המעידות כנגדו נמי [גם כן] כעד אחד בלבד דמיין [הן נחשבות] ואינן יכולות לבטל את עדותו.