וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

וחכמים אוסרין לעשות כן.

וְתַנְיָא: כַּבֵּיצָה;

ותניא [ושנויה ברייתא] שלדעת ר' אליעזר יכול לתת באמצע אף עיסה ששיעורה כביצה, המטמאת אוכלים אחרים.

סַבְרוּהָ אִידִי וְאִידִי בְּעִיסָּה רִאשׁוֹנָה, וְחוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה לָא כְּחַלָּה דָּמוּ.

סברוה [חשבו] אותם חכמים שרצו להוכיח מכאן את דעת ר' אליעזר כי אידי ואידי [זה וזה], בין במשנה ובין בברייתא מדובר בעיסה שהיתה ראשונה לטומאה, ועוד הניחו כי חולין הטבולין לחלה (שהם בגדר טבל, שצריכים להפריש מהם חלה) לא כחלה דמו [נחשבים] לענין טהרתם, אלא כחולין גמורים.

מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: אֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין,

ועל סמך הנחות אלה מציעים: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה חלוקים] ר' אליעזר וחכמים, דמר סבר [שחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: אין שני עושה שלישי בחולין, ולכן גם אם מניח בצק טהור ששיעורו כביצה באמצע, ועל ידי כך נטמאת החתיכה מחמת העיסה הטמאה ונעשית שני לטומאה, מכל מקום אינה יכולה לטמא את העיסה האחרת, שאין שני עושה שלישי בחולין.

וּמָר סָבַר: שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין.

ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: שני עושה שלישי בחולין, ולכן אוסרים לחבר את העיסה הטמאה והטהורה.

אֲמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין. וְהָכָא בְּחוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: כְּחַלָּה דָּמוּ, וּמָר סָבַר: לָא כְּחַלָּה דָּמוּ.

אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: דכולי עלמא [לדעת הכל] אפשר לומר שאין שני עושה שלישי בחולין, והכא [וכאן] בענין חולין הטבולין לחלה קמיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: כחלה דמו [נחשבים] וחלה דינה כתרומה, ששני לטומאה פוסל את השלישי ולכן הם אוסרים, ומר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לא כחלה דמו [נחשבים], ומתיר.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – חוּלִּין הַטְּבוּלִין לְחַלָּה לָא כְּחַלָּה דָּמוּ, וְאֵין שֵׁנִי עוֹשֶׂה שְׁלִישִׁי בְּחוּלִּין. וְהָכָא בְּמוּתָּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָמִיפַּלְגִי,

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] חולין הטבולין לחלה לא כחלה דמו [נחשבים] ואין שני עושה שלישי בחולין והכא [וכאן] בשאלה אחרת, האם מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל קמיפלגי [חלוקים הם].

מָר סָבַר: מוּתָּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמָר סָבַר: אָסוּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

מר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור]: מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ולכן יכול לתת באמצע אפילו כביצה מעיסה טהורה ואינו חושש במה שהיא נטמאת, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.

״בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא״ וכו׳.

שנינו במשנה: בו ביום דרש רבי עקיבא לגבי תחום שבת, שלמד הלכות אלה מדין ערי הלויים, ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי דרש את הפסוק לענין אחר.

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: תְּחוּמִין דְּאוֹרַיְיתָא, וּמָר סָבַר: דְּרַבָּנַן.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה באיזה עקרון חלוקים הם]? ומשיבים: מר סבר [חכם זה, ר' עקיבא, סבור]: תחומין של שבת דאורייתא [מן התורה הם], ומוצא לכך ראיה בכתוב, ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, סבור] שתחומים הם רק דרבנן [מדברי סופרים], ולכן דורש את הפסוק לענין אחר.

תָּנוּ רַבָּנַן, בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. וְכֵיצַד אָמְרוּ שִׁירָה? כְּגָדוֹל הַמַּקְרֵא אֶת הַלֵּל וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו רָאשֵׁי פְרָקִים. מֹשֶׁה אָמַר ״אָשִׁירָה לַה'״ וְהֵן אוֹמְרִים ״אָשִׁירָה לַה'״; מֹשֶׁה אָמַר ״כִּי גָאֹה גָּאָה״ וְהֵן אוֹמְרִים ״אָשִׁירָה לַה'״.

תנו רבנן [שנו חכמים], בו ביום דרש ר' עקיבא: בשעה שעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם (החליטו) לומר שירה. וכיצד אמרו שירה — כגדול המקרא את הלל ומוציא את הרבים ידי חובה, והן הקהל עונין אחריו ראשי פרקים של ההלל, כגון "הודו לה' כי טוב". כיצד? משה אמר "אשירה לה'" (שמות טו, א) והן אומרים "אשירה לה'", משה אמר "כי גאה גאה" והן אומרים אחריו שוב "אשירה לה'".

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: כְּקָטָן הַמַּקְרֵא אֶת הַלֵּל וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו כָּל מַה שֶּׁהוּא אוֹמֵר, מֹשֶׁה אָמַר ״אָשִׁירָה לַה'״ וְהֵן אוֹמְרִים ״אָשִׁירָה לַה'״; מֹשֶׁה אָמַר ״כִּי גָאֹה גָּאָה״ וְהֵן אוֹמְרִים ״כִּי גָאֹה גָּאָה״.

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: ישראל קראו את השירה כדרך שנוהגים בקטן המקרא את הלל, והן הקהל, עונין אחריו כל מה שהוא אומר לפי שאינו מוציאם ידי חובה, והם צריכים לומר הכל בעצמם. כיצד? משה אמר "אשירה לה'" והן אומרים "אשירה לה'", משה אמר "כי גאה גאה" והן אומרים "כי גאה גאה".

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּסוֹפֵר הַפּוֹרֵס עַל שְׁמַע בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ תְּחִילָּה וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו.

ר' נחמיה אומר: נהגו כסופר (חזן) הפורס (פותח) על ברכות קריאת שמע בבית הכנסת, שהוא פותח תחילה ואומר את המילים הראשונות של הברכה והן עונין אחריו ומשלימים.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: ״לֵאמֹר״ – אַמִּילְּתָא קַמָּיְיתָא,

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? — ר' עקיבא סבר: "לאמר" (שמות טו, א), המבטא חזרה על מה שנאמר, מתייחס רק אמילתא קמייתא [על הדבר הראשון] "אשירה לה"', שהוא שנאמר על ידי הכל.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: ״לֵאמֹר״ – אַכָּל מִילְּתָא וּמִילְּתָא, וְרַבִּי נְחֶמְיָה סָבַר: ״וַיֹּאמְרוּ״ – דַּאֲמוּר כּוּלְּהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי; ״לֵאמֹר״ – דְּפָתַח מֹשֶׁה בְּרֵישָׁא.

ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי סבר: "לאמר" — אכל מילתא ומילתא [על כל דבר ודבר]. ור' נחמיה סבר: "ויאמרו" (שמות טו, א) כוונתו — דאמור כולהו בהדי הדדי [שאמרו כולם יחד], ואילו "לאמר" בא לומר שפתח משה ברישא [בתחילה] ורק אחר כך השלימו כולם.

תָּנוּ רַבָּנַן, דָּרַשׁ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם נָתְנוּ עֵינֵיהֶם לוֹמַר שִׁירָה. וְכֵיצַד אָמְרוּ שִׁירָה? עוֹלָל מוּטָּל עַל בִּרְכֵּי אִמּוֹ וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכִינָה, עוֹלָל הִגְבִּיהַּ צַוָּארוֹ וְתִינוֹק שָׁמַט דַּד מִפִּיו, וְאָמְרוּ: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז״.

תנו רבנן [שנו חכמים], דרש ר' יוסי הגלילי: בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם (החליטו) לומר שירה. וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו, ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה — עולל הגביה צוארו, ותינוק שמט דד מפיו, ואמרו "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב), שנאמר: "מפי עוללים ויונקים יסדת עז" (תהלים ח, ג).

הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ עוּבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן אָמְרוּ שִׁירָה? שֶׁנֶּאֱמַר:

היה ר' מאיר אומר: מנין שאפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים — שנאמר על שירת הים