וְרַבִּי עֲקִיבָא? אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לָהּ״ וְלִישְׁתּוֹק, ״יִטַּמָּא״ לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ.

אגב דברי ההלכה שנאמרו עד כאן מביאים כמה עניינים באגדה השייכים לנושא הכללי של הסוטה. אמר רב חסדא: זנותא בביתא כי קריא לשומשמא [זנות בבית מזיקה כמו תולעת לשומשומים], שכשם שהתולעת מכלה את השומשומים, כך הזנות הורסת את הבית. ואמר רב חסדא: תוקפא בביתא [כעס בבית] כי קריא לשומשמא [כמו תולעת לשומשומים] שהורסת את הבית. ומעירים: אידי ואידי [זה וזה] זנות וכעס שהורסים את הבית, נאמרו באיתתא [באשה] אבל — בגברא לית לן [באיש אין לנו] בה, משום שכעסו וזנותו אינם משפיעים כל כך על הבית כולו.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? אַיְּידֵי דְּכָתַב ״לָהּ״, כָּתַב נַמִי ״יִטַּמָּא״; לְכִדְתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה וְנִישְׁנֵית, לֹא נִישְׁנֵית אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ.

ואמר רב חסדא: בתחילה, קודם שחטאו ישראל, היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד מישראל, שנאמר: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך" (דברים כג, טו). כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם, שנאמר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, טו), שמפני החטא ("ערות דבר") מסתלקת השכינה ("ושב מאחריך").

״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״ – רְשׁוּת דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חוֹבָה.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל העושה מצוה אחת בעולם הזה — מקדמתו אותה מצוה והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (ישעיה נח, ח). וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה — מלפפתו (נצמדת אליו) העבירה והולכת לפניו עד ליום הדין, שנאמר: "ילפתו ארחות דרכם יעלו בתהו ויאבדו" (איוב ו, יח).

מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? אַיְּידֵי דִּכְתִיב: ״לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה״, אִיצְטְרִיךְ נַמִי לְמִיכְתַּב ״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״, לְמִישְׁרֵי אֶחָד מִכָּל הָאוּמּוֹת שֶׁבָּא עַל הַכְּנַעֲנִית וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן, שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ.

ר' אלעזר אומר: העבירה קשורה בו ומלווה אותו ככלב, שנאמר: "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה" (בראשית לט, י), והכוונה היא: אם יקיים "לשכב אצלה" בעולם הזה הרי סופו "להיות עמה" גם לעולם הבא.

דְּתַנְיָא: מִנַּיִן לְאֶחָד מִן הָאוּמּוֹת שֶׁבָּא עַל הַכְּנַעֲנִית וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן, שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ״.

תנן התם [שנינו שם] לענין נאמנות עד אחד בטומאה: שהיה אפשר ללמוד בדין (בקל וחומר):

יָכוֹל אַף הַכְּנַעֲנִי שֶׁבָּא עַל אַחַת מִן הָאוּמּוֹת וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן, שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לִקְנוֹתוֹ בְּעֶבֶד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם״, מִן הַנּוֹלָדִים בְּאַרְצְכֶם וְלֹא מִן הַגָּרִים בְּאַרְצְכֶם.

ומה עדות הראשונה של סתירה שאין אוסרתה איסור עולם, שאם תיבדק במי סוטה ותימצא כשירה — מותרת לבעלה, אינה מתקיימת בפחות משנים, שלשיטת המשנה שם עדות סתירה היא בשני עדים דווקא, עדות האחרונה של טומאה שאוסרתה איסור עולם — אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים?

וְרַבִּי עֲקִיבָא? מִ״מֵהֶם תִּקְנוּ״ נָפְקָא. ״לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ״ לָמָּה לִי? לְחוֹבָה.

על כן תלמוד לומר: "והיא נטמאה ועד אין בה" (במדבר ה, יג), לומר שכל עדות טומאה שיש בה אוסרתה.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? ״בָּהֶם״ – וְלֹא בַּאֲחֵיכֶם.

ומעירים, בדרך זאת אפשר ללמוד להיפך: וקל וחומר לעדות הראשונה מעתה: ומה עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם — מתקיימת בעד אחד, עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם — אינו דין שתתקיים בעד אחד?

וְרַבִּי עֲקִיבָא? בַּאֲחֵיכֶם מִסֵּיפָא דִּקְרָא נָפְקָא: ״וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ״.

תלמוד לומר: "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר" (דברים כד, א), ולהלן בדיני ממונות הוא אומר "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (במדבר יט, טו), מה "דבר" האמור להלן בממון על פי שנים עדים דווקא — אף כאן בעניינים שבעריות על פי שנים דווקא.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? אַיְּידֵי דִּכְתִיב ״וּבְאַחֵיכֶם״, כְּתִיב נַמִי ״בָּהֶם״; לְכִדְתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה וְנִישְׁנֵית, לֹא נִישְׁנֵית אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ.

ושואלים: האי [דבר זה] מ"כי מצא בה ערות דבר" נפקא [יוצא, נלמד]? הלא ממה שנאמר לענין טומאה "ועד אין בה" נפקא [יוצא] הדבר, שעל כך דייקנו: בה (בטומאה) — ולא בקינוי, בה — ולא בסתירה מיבעי ליה [צריך היה לו] להביא כראיה לדבר שעל סתירה צריכים שניים!

אָמַר רַב חִסְדָּא: זְנוּתָא בְּבֵיתָא – כִּי קַרְיָא לְשׁוּמְשְׁמָא. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: תּוּקְפָּא בְּבֵיתָא – כִּי קַרְיָא לְשׁוּמְשְׁמָא. אִידִי וְאִידִי בְּאִיתְּתָא, אֲבָל בְּגַבְרָא לֵית לָן בָּהּ.

ומשיבים, הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר] כך הכוונה: תלמוד לומר "בה", בה — ולא בקינוי, בה — ולא בסתירה.

וְאָמַר רַב חִסְדָּא: בַּתְּחִילָּה קוֹדֶם שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ״. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ נִסְתַּלְּקָה שְׁכִינָה מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ״.

אבל וטומאה בעלמא [בכלל] בלא קינוי ובלא סתירה, שלא מהימן [נאמן] עד אחד, מנלן [מניין לנו]? — נאמר כאן: "כי מצא בה ערות דבר" ונאמר להלן: "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר", מה "דבר" האמור להלן — עדים שנים, אף כאן — עדים שנים.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה – מְקַדַּמְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ״, וְכָל הָעוֹבֵר עֲבֵירָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה – מְלַפַּפְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לְיוֹם הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אי זו היא עדות הראשונה — זו עדות סתירה, עדות אחרונה — זו עדות טומאה.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: קְשׁוּרָה בּוֹ כְּכֶלֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ״, ״לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״לִהְיוֹת עִמָּהּ״ – לָעוֹלָם הַבָּא.

ור' עקיבא מה הוא אומר על כך — אם כן שבא הכתוב למעט שאינו מיטמא לאברים, ליכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לנפש לא יטמא בעמיו כי אם... לה" ולישתוק [ושישתוק] הכתוב ולא יכתוב עוד, "יטמא" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שהכוונה היא שיש חובה להיטמא.

תְּנַן הָתָם: שֶׁהָיָה בַּדִּין:

ור' ישמעאל מה הוא אומר על כך — איידי [מתוך] שכתב "לה" — כתב נמי [גם כן] "יטמא". לכדתני דבי [לכפי ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונישנית — לא נישנית אלא בשביל דבר אחד שנתחדש בה, ואין צורך שבכל מלה יהיה חידוש.

וּמָה עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין אוֹסַרְתָּהּ אִיסּוּר עוֹלָם – אֵינָהּ מִתְקַיֶּימֶת בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם; עֵדוּת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאוֹסַרְתָּהּ אִיסּוּר עוֹלָם – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּים בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם?

וכן "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כה, מו) רשות הוא, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: חובה.

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְעֵד אֵין בָּהּ״, כָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ.

מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל — איידי דכתיב [מתוך שנאמר] בכנענים "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז), איצטריך נמי למיכתב [צריך היה גם כן לכתוב] "לעלם בהם תעבדו" למישרי [להתיר] אחד מכל האומות שאינו כנעני שבא על הכנענית והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו את הבן ולקיימו כעבד, ואיננו בכלל "לא תחיה" האמור בכנענים.

וְקַל וָחוֹמֶר לְעֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה מֵעַתָּה: וּמָה עֵדוּת הָאַחֲרוֹנָה שֶׁאוֹסַרְתָּהּ אִיסּוּר עוֹלָם – מִתְקַיֶּימֶת בְּעֵד אֶחָד; עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאֵין אוֹסַרְתָּהּ אִיסּוּר עוֹלָם – אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּתְקַיֵּים בְּעֵד אֶחָד?

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד — תלמוד לומר: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" (ויקרא כה, מה). שבא הכתוב להתיר לקנות עבדים מאלה שבאו מרחוק ונתיישבו בארץ.

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר״. מַה דָּבָר הָאָמוּר לְהַלָּן עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, אַף כָּאן עַל פִּי שְׁנַיִם.

יכול אף הכנעני שבא על אחת מן האומות והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד — תלמוד לומר: "אשר הולידו בארצכם" (ויקרא כה, מה), לומר: מן הנולדים בארצכם שאינם תושבי הארץ הקבועים, רק נולדו כאן, ולא מן הגרים כבר בארצכם, שהם כנענים. ולכן בן הכנעני אסור לקיימו.

הַאי מִ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״ נָפְקָא? מִ״בָּהּ״ נָפְקָא: ״בָּהּ״ – וְלֹא בְּקִינּוּי, ״בָּהּ״ – וְלֹא בִּסְתִירָה, מִיבָּעֵי לֵיהּ!

ור' עקיבא סבור כי מ"מהם תקנו" נפקא [יוצא, נלמד] הדין שמותר לקנות ולקיים דווקא מבני שאר האומות, ואם כן "לעלם בהם תעבדו" למה לי — לחובה.

הָכִי נַמִי קָאָמַר: תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בָּהּ״, ״בָּהּ״ – וְלֹא בְּקִינּוּי, ״בָּהּ״ – וְלֹא בִּסְתִירָה.

ור' ישמעאל סבור: מה שנאמר "לעולם בהם תעבודו" בא למעט — בהם ולא באחיכם, שבישראל אסור לעבוד עבודת עבד ולשעבדם לעולם.

וְטוּמְאָה בְּעָלְמָא בְּלֹא קִינּוּי וּבְלֹא סְתִירָה דְּלָא מְהֵימַן עֵד אֶחָד מְנָלַן? נֶאֱמַר כָּאן: ״כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר״. מַה ״דָּבָר״ הָאָמוּר לְהַלָּן עֵדִים שְׁנַיִם, אַף כָּאן עֵדִים שְׁנַיִם.

ור' עקיבא אומר: איסור עבודה באחיכם — מסיפא דקרא נפקא [מסופו של הכתוב יוצא], שנאמר במפורש "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה, מו).

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵי זוֹ הִיא עֵדוּת הָרִאשׁוֹנָה? זוֹ עֵדוּת סְתִירָה. עֵדוּת אַחֲרוֹנָה? זוֹ עֵדוּת טוּמְאָה.

ור' ישמעאל סבור: איידי דכתיב [מתוך שנאמר] "ובאחיכם" שאסור לעבוד בישראל, כתיב נמי [נאמר גם כן] בכנענים "לעולם בהם תעבודו". וזהו לכדתני דבי [לכפי ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל. דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונישנית — לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.