״וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה'…וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ״, כָּךְ הוּא אִם הָיָה חִיגֵּר אוֹ גִּידֵּם לֹא הָיָה מַשְׁקֶה. מָר בַּר רַב אַשִׁי אָמַר: כְּשֵׁם שֶׁאִילֶּמֶת לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה, דִּכְתִיב: ״וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן״, כָּךְ הוּא אִם הָיָה אִילֵּם לֹא הָיָה מַשְׁקֶה. הדרן עלך ארוסה

"והעמיד הכהן את האשה לפני ה'... ונתן על כפיה" (במדבר ה, יח), שאם אינה יכולה לעמוד או אין לה ידים לקבל את המנחה — אין משקה אותה, כך גם כן הוא הבעל — אם היה חיגר או גידם לא היה משקה את אשתו. מר בר רב אשי אמר: כשם שאילמת לא היתה שותה, דכתיב [שנאמר] "ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה, כב) ואם איננה יכולה לומר — אי אפשר לקיים בה מצווה זו, כך הוא, הבעל, אם היה אילם לא היה משקה אותה.

מתני׳ כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ כָּךְ הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבָאוּ״, ״וּבָאוּ״.

כְּשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִטְמָאָה״, ״וְנִטְמָאָה״, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

כשם שהמים בודקים אותה, כך המים בודקים אותו, את הנואף, שנאמר פעמיים: "ובאו בה המים המאררים" (במדבר ה, כד), "ובאו בה המים המאררים" (במדבר ה, כז). וכן

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּךְ הָיָה דּוֹרֵשׁ זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב. רַבִּי אוֹמֵר: שְׁנֵי פְעָמִים הָאֲמוּרִים בַּפָּרָשָׁה ״נִטְמָאָה״, ״וְנִטְמָאָה״, אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל.

כשם שאסורה האשה לבעל אם נסתרה ונטמאה — כך אסורה לבועל, שנאמר: "נטמאה" "ונטמאה" (במדבר ה, יד.

בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: ״וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא״. אֵינוֹ אוֹמֵר ״טָמֵא״ אֶלָּא ״יִטְמָא״ – לְטַמֵּא אֲחֵרִים. לִמֵּד עַל כִּכָּר שֵׁנִי שֶׁמְּטַמֵּא אֶת הַשְּׁלִישִׁי.

במדבר ה, כט), אלו דברי ר' עקיבא. אמר ר' יהושע: כך היה דורש זכריה בן הקצב. רבי אומר: שני פעמים האמורים בפרשה "וקינא את אשתו והיא נטמאה" (במדבר ה, יד), ופעם נוספת נאמר "אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה" (במדבר ה, כט) — אחד לבעל ואחד לבועל.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר: עָתִיד דּוֹר אַחֵר לְטַהֵר כִּכָּר שְׁלִישִׁי, שֶׁאֵין לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא. וַהֲלֹא רַבִּי עֲקִיבָא תַּלְמִידְךָ מֵבִיא לוֹ מִקְרָא מִן הַתּוֹרָה שֶׁהוּא טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא״.

בו ביום שהעמידו את ר' אלעזר בן עזריה כנשיא הסנהדרין דרש ר' עקיבא על הכתוב "ו כל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא, לג), אינו אומר "טמא" אלא "יטמא", ולשון זו באה לומר שלא רק שנטמא לעצמו אלא טמא גם לטמא אחרים. למד על ככר שני, ככר שהיה בתוך כלי חרס שקיבל טומאה משרץ מת, שהכלי הוא ראשון לטומאה והככר שני לטומאה, שמטמא את השלישי, כלומר, אוכל הנוגע בו.

בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: ״וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה״ וגו', וּמִקְרָא אַחֵר אָמַר: ״מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב״.

אמר ר' יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שתוכל לחיות ולראות, שהיית אומר: עתיד דור אחר לבוא ולטהר ככר שלישי, לפי שאין לו לשלישי לטומאה מקרא מפורש מן התורה שהוא טמא, והלא ר' עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר: "כל אשר בתוכו יטמא".

אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״אֶלֶף אַמָּה״ שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״אַלְפַּיִם אַמָּה״, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״אַלְפַּיִם אַמָּה״ שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר ״אֶלֶף אַמָּה״. הָא כֵּיצַד? אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ, וְאַלְפַּיִם אַמָּה תְּחוּם הַשַּׁבָּת.

ג בו ביום דרש ר' עקיבא, נאמר בערי הלויים: "ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה... זה יהיה להם מגרשי הערים " (במדבר לה, ה) ומקרא אחר אמר: "ומגרשי הערים אשר תתנו ללויים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב" (במדבר לה, ד).

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֶלֶף אַמָּה מִגְרָשׁ, וְאַלְפַּיִם אַמָּה שָׂדוֹת וּכְרָמִים.

אי אפשר לומר אלף אמה — שכבר נאמר אלפים אמה, ואי אפשר לומר אלפים אמה — שכבר נאמר אלף אמה, הא [הרי] כיצד מיישב אתה את המקראות? — אלף אמה הם מגרש, שטח פנוי סביב העיר, ואלפים אמה נאמר לענין תחום השבת, שאסור לצאת בשבת חוצה לו. ומכאן מצאנו ראיה לאלפיים אמה של תחום שבת מן התורה.

בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: ״אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר״ – שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֵאמֹר״, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֵאמֹר״? מְלַמֵּד, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין שִׁירָה אַחֲרָיו שֶׁל מֹשֶׁה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר כְּקוֹרְאִין אֶת הַלֵּל (״אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה״). לְכָךְ נֶאֱמַר ״לֵאמֹר״.

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אלף אמה הם מגרש, ואלפים אמה הם שטח לשדות וכרמים.

רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע וְלֹא כְּקוֹרִין אֶת הַלֵּל.

ד בו ביום דרש ר' עקיבא על הכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר" (שמות טו, א), שאין תלמוד לומר "לאמר", שאין למלה "לאמר" שום משמעות כאן, ומה תלמוד לומר "לאמר" — מלמד שהיו ישראל עונין שירה אחריו של משה על כל דבר ודבר כקוראין את הלל, שהיו חוזרים ועונים על כל פסוק "אשירה לה' כי גאה גאה" (שמות טו, א). לכך נאמר "לאמר" — שאף הם יאמרו.

בּוֹ בַּיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן הוּרְקָנוֹס: לֹא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֵאַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל״. וַעֲדַיִין הַדָּבָר שָׁקוּל, לוֹ אֲנִי מְצַפֶּה אוֹ אֵינִי מְצַפֶּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַד אֶגְוַע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי״, מְלַמֵּד שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה.

ר' נחמיה אומר: כקורין את שמע, ולא כקורין את הלל. כלומר, שהיה משה פותח בפסוק וישראל ממשיכים איתו.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ דּוֹרֵשׁ כָּל יָמֶיךָ שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא מִיִּרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע״, וַהֲלֹא יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִיד תַּלְמִידְךָ לִמֵּד שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה.

ה בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס: לא עבד איוב את הקדוש ברוך הוא אלא מאהבה, שנאמר: "הן יקטלני לו איחל" (איוב יג, טו). ועדיין הדבר שקול האם הכוונה בכתוב "לו אייחל" היא: לו אני מצפה. או שמא הכוונה היא: איני מצפה? שכן יש בכתוב זה קרי ("לו") וכתיב ("לא"), ואפשר להבין גם: לא אייחל — תלמוד לומר: "עד אגוע לא אסיר תמתי ממני" (איוב כז, ה), מלמד שמאהבה עשה.

גמ׳ ״אוֹתוֹ״. לְמַאן? אִילֵימָא לַבַּעַל, בַּעַל מַאי עָבֵיד? וְכִי תֵּימָא,

אמר ר' יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה בלבד, שנאמר: "האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע" (איוב א, א), והלא יהושע תלמיד תלמידך למד שמאהבה עשה.