מַהוּ דְּתֵימָא: ״נִטְמְאָה״, ״נִטְמְאָה״ שְׁנֵי פְּעָמִים – אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל, הֵיכָא דְּקָא מִיתַסְּרָא בְּהָא זְנוּת, אֲבָל הָא הוֹאִיל וַאֲסוּרָה וְקַיְימָא – אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לָן.

ומבררים: מקנין על ידו פשיטא [פשוט, מובן מאליו]? והסבירו: מהו דתימא [שתאמר] כיון שנאמר בסוטה "נטמאה" "נטמאה" שתי פעמים, ללמד: אחד לבעל ואחד לבועל, ודין זה נאמר דווקא היכא דקמיתסרא בהא זנות [במקום שנאסרת לבועל בזנות זו], אבל הא [זו] שנבעלה לגוי הואיל ואסורה וקיימא [ועומדת] לבועל זה, שהרי הוא גוי האסור לבת ישראל, אימא [אמור] שלא נקיים בה את הכתוב בסוטה, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת מקנאים על ידו.

״חוּץ מִן הַקָּטָן״ וכו׳. ״אִישׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא – וְלֹא קָטָן. ״וְשֶׁאֵינוֹ אִישׁ״ לְמַעוּטֵי מַאי? אִילֵימָא לְמַעוּטֵי שָׁחוּף – וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁחוּף מְקַנִּין עַל יָדוֹ וּפוֹסֵל בִּתְרוּמָה.

ועוד שאלו על דברי רב המנונא: ופוסל בתרומה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! והסבירו: מהו דתימא [שתאמר]: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" (ויקרא כב, יב) אמר רחמנא [אמרה תורה], לומר: דבר [זה שהוא בן] הויה, (נישואין) — אין [כן] פוסל בתרומה, זה דלאו בר [שאינו בן] הויה — לא, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] רב המנונא דפסיל [שהוא פוסל] מדברי ר' יוחנן, ש

״מְקַנִּין עַל יָדוֹ״, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: ״וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא לָאו בַּר הָכִי הוּא. קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל: מנין לגוי, או עבד שבאו על הכהנת, או על הלוייה, או על בת ישראל שפסלוה לכהונה ולאכול בתרומה על ידי ביאה זו, שנאמר: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה... מלחם אביה תאכל" (ויקרא כב, יג), לומר: חוזרת היא לאכול תרומה דווקא אם נבעלה למי שיש לו אלמנות וגירושין בה, כלומר, לבן ישראל שיש בו נישואין, ולכן יש בו גם אלמנות וגירושין, יצאו מכלל זה גוי ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה. שהרי אין קידושין תופסים בהם, שנפסלה על ידם בתרומה לעולם. ומכל מקום מדברי רב המנונא למדנו שמקנאים גם על ידי גוי!

״וּפוֹסֵל בִּתְרוּמָה״, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: ״לֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ״ אָמַר רַחֲמָנָא – דְּאִית לֵיהּ זֶרַע לִיחַלֵּל, דְּלֵית לֵיהּ זֶרַע לָא לִיחַלֵּל. קָא מַשְׁמַע לָן.

ואלא אם כן למעוטי מאי [למעט את מה] באה המשנה שאמרה "אינו איש"? אמר רב פפא: למעוטי [למעט] בהמה, שאין זנות בבהמה, והנבעלת לבהמה איננה נקראת זונה ואין בה דין סוטה.

וְאֶלָּא לְמַעוּטֵי נָכְרִי? וְהָאָמַר רַב הַמְנוּנָא: נָכְרִי מְקַנִּין עַל יָדוֹ וּפוֹסֵל בִּתְרוּמָה.

ובאותו ענין מביאים: אמר ליה [לו] רבא מפרזקיא לרב אשי: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מניין דבר זה שאמרו חכמים] אין זנות בבהמה — דכתיב [שנאמר]: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר

״מְקַנִּין עַל יָדוֹ״, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: ״נִטְמְאָה״, ״נִטְמְאָה״ שְׁתֵּי פְּעָמִים – אֶחָד לַבַּעַל וְאֶחָד לַבּוֹעֵל הֵיכָא דְּקָמִיתַסְּרָא בְּהָא זְנוּת, אֲבָל הָא הוֹאִיל וַאֲסוּרָה וְקָיְימָא – אֵימָא לָא. קָמַשְׁמַע לָן.

"(דברים כג, יט), ותניא [ושנויה ברייתא]: "אתנן כלב", כגון שנתנה אשה טלה לבעל הכלב כדי להיבעל לכלב, או מחיר זונה טלה שקנה בו את הסכמת הזונה להיבעל לו — מותרין, שנאמר: "גם שניהם" (דברים כג, יט) להדגיש: שנים אלה (אתנן זונה ומחיר כלב) דווקא אסורים ולא ארבעה. ומכאן שאין זנות לבהמה (כגון כלב), שהרי אין האתנן נחשב לאתנן זונה.

״וּפוֹסֵל בִּתְרוּמָה״, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא? ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר״ אָמַר רַחֲמָנָא – דְּבַר הֲוָיָה אִין, דְּלָאו בַּר הֲוָיָה לָא. קָמַשְׁמַע לָן דְּפָסֵיל מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן,

ושואלים: הואיל ולמדנו שמקנאים גם על ידי שחוף שאין לו זרע ואלא מה שנאמר "ושכב איש אותה שכבת זרע" (במדבר ה, יג) למה לי, מה בא כתוב זה למעט? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נצרך הכתוב לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "שכבת זרע" — הרי זה בא למעט ולומר פרט לדבר אחר.

דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִנַּיִן לְנָכְרִי וְעֶבֶד שֶׁבָּאוּ עַל הַכֹּהֶנֶת וְעַל הַלְּוִיָּיה וְעַל בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁפְּסָלוּהָ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה״ – מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַלְמָנוּת וְגֵירוּשִׁין בָּהּ, יָצְאוּ נָכְרִי וְעֶבֶד שֶׁאֵין לוֹ אַלְמָנוּת וְגֵירוּשִׁין בָּהּ!

שואלים: מאי [מה פירוש] "פרט לדבר אחר"? אמר רב ששת: פרט לשקינא לה בעלה שלא יבוא עליה הבועל שלא כדרכה. אמר ליה [לו] רבא: שלא כדרכה הלא ביאה גמורה היא, שכן "משכבי אשה" (ויקרא יח, כב) כתיב [נאמר] בלשון רבים, ללמדנו: בין כדרכה בין שלא כדרכה משכב גמור הוא!

וְאֶלָּא לְמַעוּטֵי מַאי? אָמַר רַב פַּפָּא: לְמַעוּטֵי בְּהֵמָה, דְּאֵין זְנוּת בִּבְהֵמָה.

אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה בביאה דרך אברים אחרים, שאינה קרויה ביאה. אמר ליה [לו] אביי: ביאה דרך איברים פריצותא בעלמא [פריצות סתם] היא, ופריצותא מי אסר רחמנא [ופריצות האם אסרה תורה] אשה על בעלה בכך, ופשוט הוא ואין צורך למיעוט מיוחד.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִפַּרְזַקְיָא לְרַב אַשִׁי: מְנָא הָא מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן אֵין זְנוּת בִּבְהֵמָה? דִּכְתִיב: ״לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב״ וגו',

אלא אמר אביי: פרט לשקינא לה בנשיקה, כלומר, לא בביאה גמורה אלא רק במגע איברי המין זה בזה. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] העראה באשה, שדינה כביאה זו הכנסת עטרה (חלקו העליון של אבר המין הזכרי), אבל נשיקה, מגע בלבד — ולא כלום היא, היינו דאתי קרא למעוטי [זהו שבא הכתוב למעט] נשיקה שאין דינה כביאה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] העראה זו נשיקה, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר] ומדוע אין בה דין סוטה?

וְתַנְיָא: אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה – מוּתָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גַּם שְׁנֵיהֶם״, שְׁנַיִם וְלֹא אַרְבָּעָה.

ומשיבים: לשיטה זו לעולם נפרש "פרט לדבר אחר" — לשקינא לה בביאה דרך אברים אחרים. וכך נסביר את החידוש שבדבר: מהו דתימא [שתאמר] בקפידא דבעל תליא רחמנא [בהקפדת הבעל תלתה התורה] ובעל הא קא קפיד [הרי הוא מקפיד] גם על מגע כזה, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר תלוי רק בהקפדת בעל, אלא צריך שתהא זו ביאה גמורה.

וְאֶלָּא ״שִׁכְבַת זֶרַע״ לָמָּה לִי? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״שִׁכְבַת זֶרַע״ – פְּרָט לְדָבָר אַחֵר.

אמר שמואל: ישא אדם

מַאי ״דָּבָר אַחֵר״? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: פְּרָט לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, ״מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה״ כְּתִיב!

מהו דתימא [שתאמר] הלא נאמר בפרשת סוטה "נטמאה" "נטמאה" (במדבר ה, יג-יד) שני פעמים, וללמדנו: איסור אחד לבעל ואיסור אחד לבועל. והיינו יכולים לומר כי דינה של סוטה הוא דווקא היכא דקא מיתסרא בהא זנות [במקום שנאסרת בזנות זו], אבל הא [ערוה זו] הואיל והיא אסורה וקיימא [ועומדת] לבועל, שהרי הוא אסור בה עוד קודם משום ערוה אימא [אמור] שלא יחול בה דין סוטה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על ידי עריות מקנאים.

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: פְּרָט לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ דֶּרֶךְ אֵבָרִים. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: פְּרִיצוּתָא בְּעָלְמָא הִיא, וּפְרִיצוּתָא מִי אָסַר רַחֲמָנָא?

אמרנו שמכל אלה שנסתרה עמהם מקנאים את האשה חוץ מן הקטן. וטעמו של דבר: "ושכב איש אותה" (במדבר ה, יג) אמר רחמנא [אמרה תורה] — ולא קטן. ושנינו שאינו מקנא לה ממי שאינו איש. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] באה המשנה? אילימא [אם תאמר] למעוטי [למעט] שחוף, חולה שאין בו כוח ואינו יכול לבוא על אשה ביאה גמורה. והאמר [והרי אמר] שמואל: שחוף מקנין על ידו, ופוסל אשת כהן שבא עליה באיסור, מלאכול בתרומה!

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי: פְּרָט לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ בִּנְשִׁיקָה. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: הַעֲרָאָה זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה, אֲבָל נְשִׁיקָה וְלָא כְּלוּם הִיא, הַיְינוּ דְּאָתֵי קְרָא לְמַעוּטֵי נְשִׁיקָה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: הַעֲרָאָה זוֹ נְשִׁיקָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושאלו על דבריו: מקנין [מקנאים] על ידו, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! והסבירו: מהו דתימא [שתאמר] הלא "ושכב איש אתה שכבת זרע" (במדבר ה, יג) אמר רחמנא [אמרה תורה], והא לאו בר הכי [וזה אינו מסוגל לכך] הוא, שהרי אינו יכול לבוא עליה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמואל שאף על ידו מקנאים.

לְעוֹלָם לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ דֶּרֶךְ אֵבָרִים, וּמַהוּ דְּתֵימָא? בִּקְפֵידָא דְּבַעַל תַּלְיָא רַחֲמָנָא, וּבַעַל הָא קָא קָפֵיד. קָמַשְׁמַע לָן.

ועוד שאלו על דברי שמואל: "ופוסל בתרומה" פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! והשיבו: מהו דתימא [שתאמר]: "ולא יחלל זרעו" (ויקרא כא, טו) אמר רחמנא [אמרה תורה], זה דאית ליה [שיש לו] זרע — ליחלל [יכול הוא שיחלל], ואילו זה דלית ליה [שאין לו] זרע — לא ליחלל [יחלל], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדין תלוי בזרע. ומכל מקום לדעת שמואל מקנאים על ידי שחוף!

אָמַר שְׁמוּאֵל: יִשָּׂא אָדָם

ואלא נאמר כי מה ששנינו "שאינו איש" בא למעוטי [למעט] גוי שאין מקנאים על ידו? ושאלו: והאמר [והרי אמר] רב המנונא: גוי מקנין על ידו ופוסל בתרומה.