וַאֲפִילּוּ רַבָּנַן לָא פְּלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא בְּמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים דְּבַת הַקְרָבָה הִיא, אֲבָל בְּהָא – אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ.

ואפילו רבנן [חכמים] לא פליגי עליה [חלקו עליו], על ר' אלעזר בר' שמעון אלא במנחת חוטא של כהנים, שבת הקרבה היא המנחה כולה, שלפי שיטתם אינה נקמצת. אבל בהא [בזו], במנחת סוטה, אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] לר' אלעזר בר' שמעון ששייריה מתפזרים על בית הדשן.

״בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׂוּאָה״ וכו׳. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, לֹא תֵאָכֵל״ – כֹּהֵן וְלֹא כֹּהֶנֶת.

שנינו במשנה ש בת ישראל הנשואה לכהן מנחתה נשרפת, וכהנת הנשואה לישראל מנחתה נאכלת. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר שמנחת כהנת אינה נשרפת — שאמר קרא [הכתוב] "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז), ויש לדייק: כהן ולא כהנת.

״כֹּהֶנֶת מִתְחַלֶּלֶת, כֹּהֵן אֵין מִתְחַלֵּל״. מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו״ – זַרְעוֹ מִתְחַלֵּל וְהוּא אֵינוֹ מִתְחַלֵּל.

שנינו במשנה: כהנת מתחללת בביאת איסור, ואילו כהן אין מתחלל. ומסבירים: מנלן [מניין לנו] שכן הדבר — שאמר קרא [הכתוב] על כהן הנושא אשה האסורה לו: "ולא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, טו), ומן הדיוק למדים: זרעו מתחלל על ידי ביאה אסורה, והוא עצמו אינו מתחלל על ידי כך.

״כֹּהֶנֶת מִטַּמְּאָה״ כו'. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״ – ״בְּנֵי אַהֲרֹן״ וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן.

עוד שנינו במשנה: כהנת מטמאה למתים, ואילו הכהנים אינם מיטמאים למתים, פרט לקרוביהם המפורשים בכתוב. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אמר קרא [הכתוב] באיסור טומאה לכהנים: "אמר אל הכהנים בני אהרן" (ויקרא כא, א), לדייק: בני אהרן ולא בנות אהרן.

״כֹּהֵן אוֹכֵל בְּקָדְשֵׁי קֳדָשִׁים״, דִּכְתִיב: ״כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָהּ״.

עוד שנינו במשנה: כהן אוכל בקדשי קדשים ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים, דכתיב [שנאמר] במנחה שהיא מקדשי הקדשים: "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, יא).

״וּמַה בֵּין אִישׁ״ כו'. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם.

על מה ששנינו במשנה: ומה בין איש לאשה — שאין האשה המצורעת פורעת ופורמת כדין האיש המצורע, מביאים: תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בכתוב: "איש צרוע הוא טמא הוא" (ויקרא יג, מד), אין לי אלא איש שנוהגים בו דיני מצורע מוחלט, אשה מנין? — כשהוא אומר מיד אחר כך "והצרוע אשר בו הנגע" (ויקרא יג, מה), הרי כאן שנים, שכולל בלשון זו גם איש וגם אשה,

אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״? לְעִנְיַן שֶׁלְּמַטָּה: ״אִישׁ פּוֹרֵעַ״ וכו׳.

אם כן מה תלמוד לומר בתחילה "איש" דוקא — לענין שלמטה (שאחר כך), כלומר, לדיני פריעה ופרימה ולא לטומאה, ומכאן למדים שאיש פורע ופורם ולא האשה.

״הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה הִיא בְּנָזִיר. ״הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה הִיא בְּנָזִיר.

שנינו במשנה: האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. אמר ר' יוחנן: הלכה היא למשה מסיני בהלכות נזיר, ואין לה מקור בכתוב. שנינו במשנה: האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. אמר ר' יוחנן: גם זאת הלכה היא למשה מסיני בנזיר.

״הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת בִּתָּהּ״, דִּכְתִיב: ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה״. ״הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ״, דִּכְתִיב: ״וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ״.

עוד שנינו במשנה: האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה. ומהיכן למדים זאת — דכתיב [שנאמר]: "ואמר אבי הנערה... את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב, טז), ללמדנו שהדבר בכוחו של האב בלבד ולא של האם. שנינו במשנה: האיש מוכר את בתו לאמה כשהיא קטנה ואין האשה מוכרת את בתה. ומניין הדבר — דכתיב [שנאמר]: "וכי ימכר איש את בתו לאמה" (שמות כא, ז), ללמדנו: דווקא איש מוכר את בתו ולא אשה.

״הָאִישׁ נִסְקָל עָרוּם״ כו'. מַאי טַעְמָא? ״וְרָגְמוּ אוֹתוֹ״. מַאי ״אוֹתוֹ״? אִילֵימָא ״אוֹתוֹ״ – וְלֹא אוֹתָהּ, וְהָכְתִיב: ״וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִיא״! אֶלָּא אוֹתוֹ בְּלֹא כְּסוּתוֹ, וְלֹא אוֹתָהּ בְּלֹא כְּסוּתָהּ.

עוד שנינו במשנה: האיש נסקל כשהוא ערום ואין האשה נסקלת כשהיא ערומה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — נאמר "ורגמו אתו" (ויקרא כד, יד). ונברר: מאי [מה] יש ללמוד מן המיעוט "אותו"? אילימא [אם תאמר] אותו ולא אותה, שאין רוגמים את האשה כלל — והכתיב [והרי נאמר] במפורש: "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא... וסקלתם באבנים" (דברים יז, ה)! אלא הכוונה היא: אותו כשהוא לעצמו ערום בלא כסותו ומכאן גם נלמד — ולא אותה בלא כסותה.

״הָאִישׁ נִתְלֶה וְאֵין״ כו'. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְתָלִיתָ אוֹתוֹ עַל עֵץ״, ״אוֹתוֹ״ – וְלֹא אוֹתָהּ.

שנינו במשנה: האיש נתלה לאחר שנסקל ואין האשה נתלית. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אמר קרא [הכתוב]: "ותלית אתו על עץ" (דברים כא, כב), ויש כאן מיעוט: אותו ולא אותה.

״הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵיבָתוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵיבָתָהּ״. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְנִמְכָּר בִּגְנֵיבָתוֹ״, ״בִּגְנֵיבָתוֹ״ – וְלֹא בִּגְנֵיבָתָהּ. הדרן עלך היה נוטל

עוד שנינו: האיש נמכר בגנבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אמר קרא [הכתוב]: "ונמכר בגנבתו" (שמות כב, ב), ללמד: בגניבתו ולא בגניבתה.

מתני׳ אֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתוּבָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ״, פְּרָט לַאֲרוּסָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם.

אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת

ארוסה שקינא לה הארוס, ושומרת יבם שקינא לה היבם ונסתרו — לא שותות מי סוטה, ולא נוטלות כתובה מן הבעל כאשר מגרשן, שהרי נאסרו לו מחמת סתירה זו, וכיון שהיה הדבר באשמתן — אינן נוטלות כתובה. וראיה שאינן שותות — שנאמר: "אשר תשטה אשה תחת אישה" (במדבר ה, כט) פרט לארוסה ושומרת יבם שאין שתיהן בגדר "תחת אישה", כלומר, חיה עימו כאשתו.