״אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי: חַיָּיב אָדָם לְלַמֵּד אֶת וכו׳. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה מְלַמְּדָהּ תִּיפְלוּת״. תִּיפְלוּת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: כְּאִילּוּ לִמְּדָהּ תִּיפְלוּת.

א שנינו במשנה, אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה שתדע שהזכות תולה לה. ר' אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה — מלמדה תיפלות. ותוהים: תיפלות סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר, וכי תיפלות הוא מלמדה? והלא תורה מלמד אותה! אלא אימא [אמור]: כאילו למדה תיפלות.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דִּכְתִיב: ״אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה״ – כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה חָכְמָה בְּאָדָם, נִכְנְסָה עִמּוֹ עַרְמוּמִית.

אמר ר' אבהו: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' אליעזר — דכתיב [שנאמר]: "אני חכמה שכנתי ערמה" (משלי ח, יב), ומפרש: כיון שנכנסה חכמה באדם — נכנסה עמו ערמומית, וחושש ר' אליעזר שתשתמש האשה בערמומיות זו שבאה לה על ידי לימוד התורה לשם תיפלות.

וְרַבָּנַן, הַאי ״אֲנִי חָכְמָה״ מַאי עָבְדֵי לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמַּעֲמִיד עַצְמוֹ עָרוּם עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים עליו, האי [פסוק זה] "אני חכמה" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו] כיצד מפרשים הם אותו? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] לכפי שאמר ר' יוסי בר' חנינא. שאמר ר' יוסי בר' חנינא: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן, שנאמר: "אני חכמה שכנתי ערמה" שאין חכמה שוכנת אלא במי שמוכן לתת כל אשר לו עד שנעשה עני וערום ממלבוש ("ערמה") בגלל התורה. וכיוצא בה אמר ר' יוחנן: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר: "והחכמה מאין תמצא" (איוב כח, יב).

״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: רוֹצָה אִשָּׁה״ וכו׳. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִיפְלוּת עִמּוֹ, מִתִּשְׁעַת קַבִּין וּפְרִישׁוּת.

שנינו במשנה, ר' יהושע אומר: רוצה אשה בקב ותיפלות יותר מתשעה קבין ופרישות. שואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירוש דבריו? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: רוצה אשה בקב ותיפלות עמו, ושתהיה מצויה עם בעלה, יותר מתשעת קבין ופרישות, וכיון שהתיפלות חביבה עליה אין זה מן הראוי שתלמד תורה.

״הוּא הָיָה אוֹמֵר: חָסִיד שׁוֹטֶה״ כו'. הֵיכִי דָּמֵי חָסִיד שׁוֹטֶה? כְּגוֹן דְּקָא טָבְעָה אִיתְּתָא בְּנַהֲרָא, וְאָמַר: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְאִיסְתַּכּוּלֵי בָּהּ וַאֲצוּלָהּ.

שנינו במשנה, הוא, ר' יהושע, היה אומר: חסיד שוטה ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין — הרי אלו מבלי עולם. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא] חסיד שוטה? ומסבירים: כגון דקא טבעה איתתא בנהרא [שטובעת אשה בנהר] ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי [אין זו דרך ארץ להסתכל] בה כאשר אינה לבושה ואצולה [ולהצילה].

הֵיכִי דָּמֵי רָשָׁע עָרוּם? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה הַמַּטְעִים דְּבָרָיו לַדַּיָּין קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא בַּעַל דִּין חֲבֵרוֹ. רַבִּי אַבָּהוּ אוֹמֵר: זֶה הַנּוֹתֵן דִּינָר לְעָנִי לְהַשְׁלִים לוֹ מָאתַיִם זוּז, דִּתְנַן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז – לֹא יִטּוֹל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשֵׂר עָנִי. הָיָה לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר – אֲפִילּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְּאַחַת הֲרֵי זֶה יִטּוֹל.

ועוד שואלים: היכי דמי [כיצד הוא] רשע ערום? אמר ר' יוחנן: זה המטעים (מסביר) דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו, וכיון שהדיין שומע את דבריו בשלימותם שלא בנוכחותו של בעל הדין השני, דעתו נוטה אליו, ומטה על ידי כך את הדין. ר' אבהו אומר: כגון זה הנותן דינר לעני כדי להשלים לו מאתים זוז, כדי שמעתה לא יהיה זכאי לקבל צדקה יותר. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שיש לו מאתים זוז — לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, שאינו עוד בגדר עני. ולעומת זאת, אם היה לו מאתים חסר דינר, אפילו אם אלף דינר נותנין לו כאחת — הרי זה יטול.

רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה הַמַּשִּׂיא עֵצָה לִמְכּוֹר בִּנְכָסִים מוּעָטִין, דְּאָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְתוֹמִים שֶׁקָּדְמוּ וּמָכְרוּ בִּנְכָסִים מוּעָטִין, מַה שֶּׁמָּכְרוּ מִָכְרוּ.

ר' אסי אמר ר' יוחנן: רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטין. שהלכה היא שאם מת אדם והניח נכסים מועטים שאינם מספיקים לפרנסת הבנות וגם להוריש לבנים, כל הנכסים עומדים לפרנסת הבנות בלבד, ואילו הבנים ניזונים מן הצדקה, אם זקוקים לכך. ועל כך נוספה הלכה שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: יתומים (בנים) שקדמו לפני שקיבלו הבנות אותם נכסים לפרנסתן ומכרו בנכסים מועטין — מה שמכרו, מכרו והכסף שלהם, ואם נותן להם אדם עצה כזו הרי זה רשע ערום, שגורם לבנות להפסיד את פרנסתן.

אַבַּיֵי אָמַר: זֶה הַמַּשִּׂיא עֵצָה לִמְכּוֹר בִּנְכָסִים כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּתַנְיָא: ״נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי״, וְיָרַד הָרִאשׁוֹן וּמָכַר וְאָכַל – הַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר רִאשׁוֹן.

אביי אמר: רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרבן שמעון בן גמליאל. ומה עניינו — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר בצוואה "נכסי לך, ואחריך, לאחר מיתתך, יהיו הנכסים לפלוני", וירד הראשון ומכר או אכל — השני מוציא מיד הלקוחות את הנכסים שמכר, שהרי שלו הם, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם מכר — הרי זה מכור, ואין לשני כלום. ומי שנותן עצה לראשון למכור (כדעת רבן שמעון בן גמליאל שמכירה זו תקפה) — הוא רשע ערום שמפסיד לשני את חלקו.

רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זֶה הַמַּכְרִיעַ אֲחֵרִים בְּאוֹרְחוֹתָיו. רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַב הוּנָא: זֶה הַמֵּיקֵל לְעַצְמוֹ וּמַחֲמִיר לַאֲחֵרִים. עוּלָּא אָמַר: זֶה

רב יוסף בר חמא אמר בשם רב ששת: רשע ערום זה המכריע אחרים באורחותיו. כלומר, שמייעץ לאחרים לעשות כמוהו, ובעצם אינו אלא מתכוון להראות את צדקתו לאחרים. ר' זריקא אמר רב הונא: רשע ערום זה המיקל בהלכה לעצמו ומחמיר לאחרים. עולא אמר: זה