חוּץ מִפָּרָשַׁת סוֹטָה בִּלְבַד. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: חוּץ מִפָּרָשַׁת סוֹטָה שֶׁל מִקְדָּשׁ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לִמְחוֹק לָהּ מִן הַתּוֹרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

חוץ מפרשת סוטה הכתובה בספר תורה בלבד. ר' יעקב אומר משמו של ר' מאיר: חוץ מפרשת סוטה של מקדש בלבד, כלומר, המגילה הנכתבת במיוחד עבור הסוטה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], כלומר, מה יסוד המחלוקת ביניהם? אמר ר' ירמיה בשאלה האם מותר למחוק לה לסוטה את פרשת סוטה מן התורה מספר תורה איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שלדעת ר' מאיר מותר למחוק ולכן בפרשת סוטה הכתובה בספר תורה אין מטילים בה קנקנתום, כדי שתהא ראויה להימחק, ולדעת ר' יעקב אסור למחוק פרשה הכתובה בספר תורה, ולכן אפשר לכותבה בקנקנתום.

וְהָנֵי תַּנָּאֵי כִּי הָנֵי תַּנָּאֵי; דְּתַנְיָא: אֵין מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁירָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. רַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: מְגִילָּתָהּ כְּשֵׁירָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת.

והני תנאי כי הני תנאי [ותנאים אלה נחלקו בכך כתנאים אלה, אחרים] שנחלקו באותה בעיה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מגילתה של סוטה אחת כשירה להשקות בה סוטה אחרת. משמע שהמגילה צריכה להיכתב לשם הסוטה, ומשום כך אף אין למחוק פרשת סוטה שבספר תורה שהרי לא נכתבה לשם סוטה זו, וכדעת ר' יעקב. ר' אחי בר יאשיה אומר: מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת משמע שאינו סבור שצריכה כתיבה לשמה, וממילא ניתן למחוק פרשת סוטה שבספר תורה, וכדעת ר' מאיר.

אֲמַר רַב פַּפָּא: דִּילְמָא לָא הִיא. עַד כָּאן לָא קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא הָתָם, אֶלָּא כֵּיוָן דְּאִינְתִּיק לְשׁוּם רָחֵל – לָא הָדְרָא מִינְתְּקָא לְשׁוּם לֵאָה, אֲבָל תּוֹרָה דִּסְתָמָא כְּתִיבָה, הָכִי נַמִי דְּמָחֲקִינַן.

אמר רב פפא: דילמא לא היא [שמא אינו כן] ואין המחלוקות הללו מקבילות, שאפשר לומר: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] התנא קמא התם [הראשון שם] שאין מוחקים מגילה שנכתבה לצורך סוטה אחת לשם סוטה אחרת, אלא כיון דאינתיק לשום [שנותקה, נקבעה, לשם] רחל לא הדרא מינתקא לשום [אינה חוזרת ונקבעת לשם] לאה, אבל פרשת סוטה הכתובה בתורה, דסתמא כתיבה הכי נמי דמחקינן [שסתם היא כתובה, כך גם כן אפשר לומר שמוחקים] אף שלא נכתבה לשם אשה זאת.

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דִּילְמָא לָא הִיא. עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה הָתָם, אֶלָּא בִּמְגִילָּה דְּאִיכְתּוּב לְשׁוּם אָלוֹת בָּעוֹלָם, אֲבָל תּוֹרָה דִּלְהִתְלַמֵּד כְּתִיבָה, הָכִי נַמִי דְּלָא מָחֲקִינַן.

אמר רב נחמן בר יצחק: אפשר לדחות את ההשוואה גם מצד אחר, דילמא לא היא [שמא אינו כן], כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אחי בר יאשיה התם [שם] שמוחקים מגילה שנכתבה לשם אשה אחרת אלא במגילה, דאיכתוב [שנכתבה] על כל פנים לשום (לשם) אלות בעולם (בכלל, כל שהן), שהרי מגילה זו נכתבה לשם סוטה. אבל תורה, שלהתלמד, ללמוד ממנה כתיבה [נכתבה], הכי נמי דלא מחקינן [כך גם כן שאין אנו מוחקים].

וְרַבִּי אַחַי בַּר יֹאשִׁיָּה לֵית לֵיהּ: כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְנִמְלָךְ. מְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ וְאָמַר לוֹ: שְׁמִי כְּשִׁמְךָ וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ?

ותמהים: ור' אחי בר יאשיה האם לית ליה [אין לו, אינו מקבל] הלכה זו שאם כתב אדם לגרש את אשתו ונמלך ולא גירשה, מצאו בן עירו ואמר לו: שמי כשמך, ושם אשתי כשם אשתך, תן לי את הגט ואשתמש בו — פסול גט זה לגרש בו אשה אחרת, שהוא הדין למגילת סוטה?

אָמְרִי: הָתָם ״וְכָתַב לָהּ״ אָמַר רַחֲמָנָא, בָּעֵינַן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ. הָכָא נַמִי ״וְעָשָׂה לָהּ״! מַאי עֲשִׂיָּיה? מְחִיקָה.

אמרי [אומרים] בדחיה: התם [שם] בגט "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, א) אמר רחמנא [אמרה תורה], ללמד כי בעינן [צריכים אנו] שתהא כתיבה לשמה של אותה אשה, מה שאין כן בסוטה. ותוהים: הכא נמי [כאן בסוטה גם כן] הרי נאמר "ועשה לה" (במדבר ה, ל), ויש לדרוש איפוא גם כאן: "לה" — לשמה! ודוחים: מאי [מה פירוש] "עשייה" האמורה כאן — מחיקה, שזו בודאי צריכה להיות לשמה של אותה אשה, אבל הכתיבה אינה צריכה להיות דווקא לשמה.

״אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ [כו']״. מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ, דְּכַמָּה דְּלָא קָרְבָה מִנְחָתָהּ לָא בָּדְקִי לָהּ מַיָּא, דִּכְתִיב: ״מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן״.

שנינו במשנה: אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקים וכו' ומסבירים: מני [כשיטת מי היא] משנה זו אשר לפיה כבר בזמן השתיה בודקים אותה המים — כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה. שאילו לשיטת התנא הסבור שמשקה ואחר כך מקריב מנחתה לא היו המים בודקים אותה מיד, שהרי כמה (כל עוד) שלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא [אין המים בודקים אותה], דכתיב [שנאמר]: "מנחת זכרון מזכרת עון" (במדבר ה, טו), כלומר, המנחה היא המזכירה את העוון. ומקשים:

אֵימָא סֵיפָא: יֵשׁ לָהּ זְכוּת הָיְתָה תּוֹלָה לָהּ. אֲתָאן לְרַבָּנַן, דְּאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָאֲמַר: אֵין זְכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמָּרִים!

אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: יש לה זכות — היתה תולה לה, ואם כן אתאן [באנו] לשיטת רבנן [חכמים], דאי [שאם] כשיטת ר' שמעון — האמר [הרי אמר] אין זכות תולה במים המרים!

אֲמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ מַשְׁקָהּ. וּבִזְכוּת – סָבַר לָהּ כְּרַבָּנַן.

אמר רב חסדא: הא מני [זו, משנתנו, כדעת מי היא] — כדעת ר' עקיבא היא, שאמר: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה, שבענין זה סבור כר' שמעון ובענין זכות תולה סבר לה [סבור הוא] כדעת רבנן.

״וְהֵם אוֹמְרִים: הוֹצִיאוּהָ״ וכו׳. מַאי טַעְמָא? דְּדִילְמָא מֵתָה. לְמֵימְרָא, דְּמֵת אָסוּר בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה?

ב שנינו: והם, האנשים העומדים שם, אומרים הוציאוה שמא תטמא את העזרה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דדילמא מתה [ששמא תמות] בו במקום ותיטמא העזרה. ותוהים: למימרא [האם לומר, ללמוד מכאן] שמת אסור להיות במחנה לויה?

וְהָתַנְיָא: טְמֵא מֵת מוּתָּר לִיכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה. וְלֹא טְמֵא מֵת בִּלְבַד אָמְרוּ – אֶלָּא אֲפִילּוּ מֵת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ״, עִמּוֹ בִּמְחִיצָתוֹ!

שעזרת הנשים ששם היו משקים אותה, והר הבית, הם כנגד מחנה הלויים במדבר, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: טמא מת מותר ליכנס למחנה לויה. ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת עצמו, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יט) והכוונה היא עמו — במחיצתו, והרי משה היה במחנה לוייה!

אֲמַר אַבַּיֵי: שֶׁמָּא תִּפְרוֹס נִדָּה. לְמֵימְרָא, דִּבְעִיתוּתָא מְרַפְּיָא? אִין, דִּכְתִיב: ״וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד״, וְאָמַר רַב: שֶׁפֵּירְסָה נִדָּה. וְהָא אֲנַן תְּנַן: חֲרָדָה מְסַלֶּקֶת דָּמִים! פַּחֲדָא צָמֵית, בִּיעֲתוּתָא מְרַפְּיָא.

אמר אביי: לא לטומאת מיתה אנו חוששים, אלא שמא מהפחד מהמים תפרוס נדה ותטמא בכך את העזרה, שאסור לנידה להכנס למחנה לויה. ושואלים: למימרא דבעיתותא מרפיא [האם לומר שאימה גורמת להרפיה] ולשתיתת דם? ומשיבים: אין [כן], דכתיב [שנאמר]: "ותתחלחל המלכה מאד" (אסתר ד, ד) ואמר רב: שפירסה נדה. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: חרדה מסלקת דמים של נידה! ומשיבים: פחדא [פחד] ממושך מדבר העתיד לקרות הוא צמית [צומת, מקפיא את הדם ואינו יוצא], ואילו ביעתותא מרפיא [אימה פתאומית מרפה אותו] וגורמת לשתיתתו.

״יֵשׁ לָהּ זְכוּת הָיְתָה״ וכו׳. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן, וְלָא רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִצְחָק אִישׁ כְּפַר דָּרוֹם, וְלָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל!

שנינו במשנה שאם יש לה זכות — היתה תולה לה שנה, שנתיים, או שלוש. שואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? לא כדעת אבא יוסי בן חנן, ולא כדעת ר' אלעזר בן יצחק איש כפר דרום, ולא כדעת ר' ישמעאל.

דְּתַנְיָא: אִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת תּוֹלָה לָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, כְּדֵי הַכָּרַת הָעוּבָּר, דִּבְרֵי אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִצְחָק אִישׁ כְּפַר דָּרוֹם אוֹמֵר: תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר״, זֶרַע הָרָאוּי לְסַפֵּר.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם יש לה זכות — תולה לה שלשה חדשים, כדי הזמן של הכרת העובר, שניתן לה זמן זה כנגד הזמן של "ונזרעה זרע", אלו דברי אבא יוסי בן חנן. ר' אלעזר בן יצחק איש כפר דרום אומר: תשעה חדשים הזכות תולה לה, שנאמר: "ונקתה ונזרעה זרע" (במדבר ה, כח), כלומר, "ונקתה" על ידי הזכות, משך זמן של "ונזרעה זרע", ולהלן הוא אומר "זרע יעבדנו יספר" (תהלים כב, לא), כלומר, זרע הראוי לספר (לדבר) לאחר זמן כשיגדל, ולאחר תשעה חודשי הריון נולד ילד הראוי לחיות, ובפחות מכן נפל הוא.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר – זֵכֶר לַדָּבָר, דִּכְתִיב: ״לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עָלָיךְ וַחֲטָיָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן

ר' ישמעאל אומר: שנים עשר חדש הזכות תולה לה. ואף על פי שאין ראיה לדבר שזכות תולה לחוטא במשך זמן זה — יש זכר (רמז) לדבר בכתוב, דכתיב [שנאמר] בדברי דניאל לנבוכדנצר לאחר שפתר את חלומו לרעה: "להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין [לכן המלך מלכי, ייטב עליך (דברי) וחטאך בצדקה פדה ועוונך בחנינת עניים]