וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה. אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי, וְאִם נִטְמֵאתִי – יָבוֹאוּ בִּי.

ושומרת יבם שמת בעלה בלי בנים, והיא ממתינה ("שומרת") ליבם שישאנה או יחלוץ לה, וכנוסה לאחר שנתייבמה. אמן שלא נטמאתי, ואם נטמאתי — יבואו (יתקיימו) בי כל הקללות הללו.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי, אָמֵן שֶׁלֹּא אֶטָּמֵא.

ר' מאיר אומר: "אמן אמן" פירושו — אמן שלא נטמאתי בעבר, אמן שלא אטמא בעתיד.

הַכֹּל שָׁוִין שֶׁאֵין מַתְנֶה עִמָּהּ לֹא עַל קוֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס וְלֹא עַל אַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ.

הכל שוין שאין מתנה עמה בהשבעה זו לא על מה שעשתה קודם שתתארס (שהתארסה) לו, ולא על מה שתעשה אחר שתתגרש ממנו.

נִסְתְּרָה לְאֶחָד וְנִטְמֵאת וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִירָהּ – לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ.

וכן אשה שגירשה בעלה ובהיותה גרושה נסתרה לאחד ונטמאת, ואחר כך החזירה בעלה וקינא לה ונסתרה ובא להשקותה מי סוטה — לא היה מתנה עמה שתישבע שלא נטמאה מזמן שגירשה, לפי שבהיותה גרושה אינה נאסרת עליו אם נבעלה בזנות.

זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁתִּבָּעֵל וְלֹא הָיְתָה אֲסוּרָה לוֹ – לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ.

זה הכלל: על כל מקרה שתבעל לאחר ולא היתה אסורה לו על ידי בעילה זו — לא היה מתנה עמה. ובשבועה יכול לכלול רק דברים שאם עושה אותם נאסרת עליו.

גמ׳ אָמַר רַב הַמְנוּנָא: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁזִּינְּתָה – אֲסוּרָה לִיבָמָהּ. מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי: שׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה.

אמר רב המנונא: שומרת יבם שזינתה — אסורה ליבמה. ממאי [ממה] למד הוא זאת — מדקתני [ממה ששנה] במשנתנו "שומרת יבם וכנוסה".

אִי אָמְרַת בִּשְׁלָמָא אֲסִירָה, מִשּׁוּם הָכִי מַתְנֶה בַּהֲדָהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַת לָא אֲסִירָה, הֵיכִי מַתְנֶה בַּהֲדָהּ? וְהָתְנַן – זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁאִילּוּ תִּיבָּעֵל וְלֹא תְּהֵא אֲסוּרָה לוֹ – לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ!

אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] ששומרת יבם שזינתה אסירה [אסורה] עליו — משום הכי [כך] מתנה בהדא [עימה], ומשביעה שלא זינתה אז, אלא אי אמרת לא אסירה [אם אומר אתה שאינה אסורה] — היכי [איך] מתנה בהדה [עימה]? והתנן [והרי שנינו במשנה], זה הכלל: כל שאילו תיבעל ולא תהא אסורה לו — לא היה מתנה עמה!

אָמְרִי בְּמַעַרְבָא: לֵית הִילְכְתָא כְּרַב הַמְנוּנָא.

אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל]: לית הילכתא [אין הלכה] כרב המנונא לגבי שומרת יבם.

אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי: שׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה, הָא מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּאָמַר: אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין, וּמְשַׁוֵּי לָהּ כִּי עֶרְוָה.

ואלא הא דקתני [זו ששנה] במשנתנו "שומרת יבם וכנוסה" — אין ללמוד מכאן, ומדוע, כי הא מני [זו, משנתנו, כדעת מי היא] כדעת ר' עקיבא היא, שאמר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ומשוי לה כי [מחשיב אותה כמו] ערוה, שהרי שומרת יבם הנבעלת לאחר עוברת על לאו, ולשיטתו אין הבדל בין איסורי לאו ואיסורי כרת ונאסרת על היבם.

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מַהוּ שֶׁיַּתְנֶה אָדָם עַל נִישּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים? עַל נִישּׂוּאֵי אָחִיו, מַהוּ?

בעי [שאל] ר' ירמיה: מהו שיתנה אדם עם אשתו שנסתרה, על נישואין הראשונים שהיתה נשואה לו פעם וגירשה והחזירה, שלא זינתה גם אז, וכן על נישואי אחיו שמת בלי בנים והוא ייבם את אשתו, מהו?

תָּא שְׁמַע, זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁתִּיבָּעֵל וְלֹא תְּהֵא אֲסוּרָה לוֹ – לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ, הָא אֲסִירָה – הָכִי נַמִי דְּמַתְנֶה. שְׁמַע מִינָּהּ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: זה הכלל, כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו בבעילה זו — לא היה מתנה עמה. הא אסירה [הרי אם היתה אסורה] על ידי בעילה זו — הכי נמי [כך גם כן] שמתנה, וכן בשני המקרים הללו, כיון שאם זינתה היתה נאסרת עליו, יכול להשביעה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא ורשאי להתנות במקרה כזה.

״רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי״ וכו׳. תַּנְיָא, לֹא כְּשֶׁאָמַר רַבִּי מֵאִיר: אָמֵן שֶׁלֹּא אֶטָּמֵא, שֶׁאִם תִּטָּמֵא – מַיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ מֵעַכְשָׁיו. אֶלָּא, לִכְשֶׁתִּטָּמֵא מַיִם מְעַרְעְרִין אוֹתָהּ וּבוֹדְקִין אוֹתָהּ.

שנינו במשנה במשמעות "אמן אמן" שאומרת האשה, ש ר' מאיר אומר: אמן שלא נטמאתי, אמן שלא אטמא. תניא [שנויה ברייתא]: לא כשאמר ר' מאיר אמן שלא אטמא התכוון לומר שאם תטמא בעתיד מים ששותה כעת בודקין אותה כבר מעכשיו, אלא הכוונה היא לכשתטמא בעתיד — מים ששותה כעת מערערין אותה ובודקין אותה אז.

בָּעֵי רַב אַשִׁי: מַהוּ שֶׁיַּתְנֶה אָדָם עַל נִישּׂוּאִין הָאַחֲרוֹנִים? הָשְׁתָּא מִיהָא לָא אֲסִירָה לֵיהּ, אוֹ דִּילְמָא זִימְנִין דִּמְגָרֵשׁ לָהּ וַהֲדַר מַהֲדַר לָהּ?

בעי [שאל] רב אשי: מהו שיתנה אדם בשעה שמשקה את אשתו על נישואין האחרונים? כלומר, שאם יגרשנה ויחזירנה, שלא תיטמא לאחר באותם נישואין אחרונים. האם נאמר: השתא מיהא לא אסירה ליה [עכשיו על כל פנים אינה אסורה לו], שהרי לגבי הנישואין הראשונים היא טהורה, או דילמא זימנין דמגרש לה והדר מהדר לה [שמא פעמים שהוא מגרש אותה וחוזר ומחזיר אותה] ותיאסר אז עליו, ומשום כך יכול הוא להשביעה עכשיו?

תָּא שְׁמַע: הַכֹּל שָׁוִין שֶׁלֹּא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ לֹא עַל קוֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס וְלֹא עַל אַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ. נִסְתְּרָה לְאֶחָד וְנִטְמֵאת וְאַחַר כָּךְ יַחֲזִירֶנָּה – לֹא הָיָה מַתְנֶה. הָא יַחֲזִירֶנָּה וְתִיטָּמֵא הָכִי נַמִי דְּמַתְנֵי. שְׁמַע מִינָּהּ.

ועונים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: הכל שוין שלא היה מתנה עמה לא על קודם שתתארס, ולא על אחר שתתגרש. ומדייקים: דווקא נסתרה לאחד ונטמאת לאחר שגירשה ואחר כך יחזירנה — לא היה מתנה, שבשעה שנסתרה לא היתה אשתו ולא נאסרה עליו, הא [הרי] אם יחזירנה ותיטמא — תיאסר עליו. הכי נמי דמתני [כך גם כן שהוא מתנה] כבר מעכשיו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת״ – מְלַמֵּד, שֶׁהָאִשָּׁה שׁוֹתָה וְשׁוֹנָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "זאת תורת הקנאת" (במדבר ה, כט) בלשון רבים, מלמד שהאשה שותה ושונה, כלומר, חוזרת ושותה פעם אחרת.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״זֹאת״ – שֶׁאֵין הָאִשָּׁה שׁוֹתָה וְשׁוֹנָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה וְהֵעִיד לְפָנֵינוּ נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין, שֶׁהָאִשָּׁה שׁוֹתָה וְשׁוֹנָה, וְקִיבַּלְנוּ עֵדוּתוֹ בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּאִישׁ אֶחָד.

ר' יהודה אומר להיפך: "זאת" הוא לשון מיעוט, שאין האשה שותה ושונה. אמר ר' יהודה: מעשה והעיד לפנינו נחוניא חופר שיחין שקיבל מרבותיו שהאשה שותה ושונה, וקיבלנו עדותו בשני אנשים, שאם היתה נשואה לשנים יכול להיות ששותה ושונה אצל בעלה השני, אבל לא באיש אחד.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הָאִשָּׁה שׁוֹתָה וְשׁוֹנָה, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים.

וחכמים אומרים: אין האשה שותה ושונה, בין באיש אחד בין בשני אנשים.

וְתַנָּא קַמָּא נַמִי הָכְתִיב: ״זֹאת״! וְרַבָּנַן בַּתְרָאֵי נַמִי הָא כְּתִיב: ״תּוֹרַת״!

ושואלים: ולדעת התנא קמא נמי [הראשון, גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "זאת" למעט! ולהיפך, ורבנן בתראי נמי [ולדעת חכמים אחרונים שנזכרו בברייתא, גם כן] הא כתיב [הרי נאמר] "תורת הקנאות" בלשון רבים!

אֲמַר רָבָא: בְּאִישׁ אֶחָד וּבוֹעֵל אֶחָד – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאֵין הָאִשָּׁה שׁוֹתָה וְשׁוֹנָה,

אמר רבא: באיש אחד שחשד באשתו ובועל אחד — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאין האשה שותה ושונה, אם קינא לה שנית מאותו אדם ונסתרה עימו שנית,