כִּדְלַעַת, מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּדָרֵישׁ רִיבּוּיֵי וּמִיעוּטֵי; דְּתַנְיָא: ״וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ״ – רִיבָּה; ״אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו״ – מִיעֵט; ״וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ״ – חָזַר וְרִיבָּה, רִיבָּה וּמִיעֵט וְרִיבָּה – רִיבָּה הַכֹּל.

כדלעת, מני [שיטת מי היא] — שיטת ר' עקיבא היא, דדריש [שהוא דורש] את התורה לפי השיטה של ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא] אחרת: מה שנאמר "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" (ויקרא יד, ט) הרי ביטוי זה ריבה את כל שערותיו. "את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו" (ויקרא יד, ט) — מיעט. "ואת כל שערו יגלח" (ויקרא יד, ט) — חזר וריבה. והכלל בשיטת לימוד זו שריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל.

מַאי רִיבָּה? רִיבָּה דְּכוּלֵּיהּ גּוּפֵיהּ, וּמַאי מִיעֵט? מִיעֵט שֵׂיעָר שֶׁבְּתוֹךְ הַחוֹטֶם.

מאי [מה] ריבה — ריבה את השיער דכוליה גופיה [של כל גופו], ומאי [ומה] מיעט בכל זאת — מיעט שיער שבתוך החוטם, שאותו אינו צריך לגלח ואין איפוא להקשות על ר' ישמעאל מדברים שהם כשיטת ר' עקיבא.

מַאי הָוֵי עֲלָהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב הוּנָא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: אֵין שָׁם עָפָר, מֵבִיא רַקְבּוּבִית יָרָק וּמְקַדֵּשׁ.

ושואלים: בסופו של דבר מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו ששאלנו בענין אפר במקום עפר לצורך השקאת סוטה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר רב הונא בר אשי אמר רב: אין שם עפר — מביא רקבובית, רקב שנוצר על ידי ירק, ומקדש את המים. כלומר, מכשירם לצורך זה. הרי שאין צורך בעפר דווקא.

וְלָא הִיא, רַקְבּוּבִית יָרָק הוּא דַּהֲוַאי עָפָר, אֵפֶר לָא הֲוַאי עָפָר.

ודוחים: ולא היא, אין מכאן ראיה, ומדוע? רקבובית — ירק הוא שכשירה משום דהואי [שנעשית] לבסוף עפר, ואילו אפר לא הואי [נעשה] עפר, ואין איפוא להביא ראיה מכאן.

״כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל הַמַּיִם״. תָּנוּ רַבָּנַן – שְׁלֹשָׁה צְרִיכִין שֶׁיֵּרָאוּ: עֲפַר סוֹטָה, וְאֵפֶר פָּרָה, וְרוֹק יְבָמָה; מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: אַף דַּם צִפּוֹר.

שנינו במשנה: כמה עפר נותן — כדי שיראה על המים. תנו רבנן [שנו חכמים], שלשה צריכין שיראו: עפר סוטה, ואפר פרה במי חטאת, ורוק יבמה היורקת לפני הדיינים בזמן שחולצת. משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו: אף דם צפור של מצורע צריך להיראות על פני המים שבכלי.

מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? דִּכְתִיב: ״וְטָבַל אוֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר״ וגו', וְתַנְיָא: ״בְּדַם״ – יָכוֹל בְּדָם וְלֹא בְּמַיִם, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּמַּיִם״. אִי מַיִם, יָכוֹל בְּמַיִם וְלֹא בְּדָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּדַם״. הָא כֵּיצַד? מֵבִיא מַיִם שֶׁדַּם צִיפּוֹר נִיכָּר בָּהֶן. וְכַמָּה? רְבִיעִית.

ומבארים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל — דכתיב [שנאמר]: "וטבל אתם בדם הצפר" (ויקרא יד, נא), ותניא [ושנויה ברייתא]: "בדם", יכול בדם ולא במים כלל — תלמוד לומר: "במים" (ויקרא יד, נא). אי [אם] במים, יכול במים ולא בדם — תלמוד לומר: "בדם". הא כיצד יתקיימו שני הכתובים? מביא מים בכמות כזו שדם ציפור עדיין ניכר בהן, וכמה הם — רביעית הלוג.

וְרַבָּנַן? הַהוּא לְגוּפֵיהּ, דְּהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: אַטְבֵּיל בְּדָם וּבְמַיִם.

ורבנן [וחכמים] שאינם מצריכים שייראה דם הציפור, כיצד הם מבינים את הכתוב — הם אומרים כי הכתוב ההוא נצרך לגופיה [לגופו], דהכי קאמר רחמנא [שכך אמרה תורה]: אטביל [הטבל] את הציפור בדם ובמים יחד.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל בָּהֶם״; ״בְּדַם…וּבַמַּיִם״ לָמָּה לִי? לְנִיכָּר.

ור' ישמעאל אומר: אם כן, שרק לצורך זה בא הכתוב, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "וטבל בהם", ומה ששנה הכתוב ואמר "בדם הציפור ובמים" למה לי — ללמד שיהא הדם ניכר.

וְרַבָּנַן? אִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״וְטָבַל בָּהֶם״, הֲוָה אָמִינָא הַאי לְחוּדֵיהּ וְהַאי לְחוּדֵיהּ. כָּתַב רַחֲמָנָא ״בְּדַם…וּבַמַּיִם״ לְעָרְבָן.

ורבנן [וחכמים] מה הם משיבים על כך: אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] "וטבל בהם" — הוה אמינא [הייתי אומר]: האי לחודיה והאי לחודיה [זה לחוד וזה לחוד], לכן כתב רחמנא [כתבה תורה] "בדם הציפור ובמים" כדי לחייב לערבן יחד.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? לְעָרְבָן – קְרָא אַחֲרִינָא כְּתִיב: ״וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת״ וגו'.

ור' ישמעאל סבור כי על המצוה לערבן קרא אחרינא כתיב [כתוב אחר נאמר] "ושחט את הצפר האחת אל כלי חרש על מים חיים" (ויקרא יד, נ), הרי שהדם נופל לתוך המים ומעורב בהם.

וְרַבָּנַן? אִי מֵהַהוּא, הֲוָה אָמִינָא לִישְׁחָטֵיהּ סָמוּךְ לְמָנָא, וְנִינְקְטִינְהוּ לִוְורִידִין וּלְקַבְּלֵיהּ לַדָּם בְּמָנָא אַחֲרִינָא. קָא מַשְׁמַע לָן.

ורבנן [וחכמים] אומרים: אי מההוא הוה אמינא [אם מאותו פסוק הייתי אומר]: לישחטיה [שישחוט] את הציפור סמוך למנא [לכלי] שבו המים ונינקטינהו [ויאחוז] לוורידין שלא יצא הדם, ולקבליה [ויקבלו] לדם במנא אחרינא [בכלי אחר], ויהיו כלים מיוחדים לדם ולמים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שצריך לערבם יחד, וגם לשחוט לתוך הכלי.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: גְּדוֹלָה וּמַדְחֵת אֶת הַמַּיִם, קְטַנָּה וְנִדְחֵית מִפְּנֵי הַמַּיִם, מַהוּ?

בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: היתה ציפור גדולה שלה דם רב ומדחת את המים שאין המים ניכרים בדם, או להיפך, ציפור קטנה ונדחית מפני המים שאין הדם ניכר במים, מהו הדין בכגון זה?

אֲמַר לֵיהּ, לָאו אָמִינָא לָךְ: לָא תַּפֵּיק נַפְשָׁךְ לְבַר מֵהִילְכְתָא? בְּצִפּוֹר דְּרוֹר שִׁיעֲרוּ רַבָּנַן: אֵין לְךָ גְּדוֹלָה שֶׁמַּדְחֵת אֶת הַמַּיִם, וְאֵין לְךָ קְטַנָּה שֶׁנִּדְחֵית מִפְּנֵי הַמַּיִם.

אמר ליה [לו]: לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהילכתא [האם לא אמרתי לך אל תוציא את עצמך מחוץ להלכה], כלומר, אל תנסה לערער על תחומי ההלכה, בצפור דרור שיערו רבנן [חכמים], אין לך ציפור דרור גדולה כל כך שמדחת את המים, ואין לך קטנה כל כך שנדחית מפני המים.

תָּנוּ רַבָּנַן: הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם פָּסוּל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן?

ועוד לענין עפר סוטה. תנו רבנן [שנו חכמים]: הקדים עפר למים — פסול, ור' שמעון מכשיר. ומבארים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' שמעון —

דִּכְתִיב: ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵיפַת הַחַטָּאת״; וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי עָפָר הוּא? וַהֲלֹא אֵפֶר הוּא! שִׁינָּה הַכָּתוּב בְּמַשְׁמָעוֹ לָדוּן הֵימֶנּוּ גְּזֵירָה שָׁוָה: נֶאֱמַר כָּאן ״עָפָר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עָפָר״, מַה לְּהַלָּן עָפָר עַל גַּבֵּי מַיִם, אַף כָּאן עָפָר עַל גַּבֵּי מַיִם.

דכתיב [שנאמר]: לענין פרה אדומה "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי" (במדבר יט, יז), ותניא [ושנויה ברייתא], אמר ר' שמעון: וכי עפר הוא? והלא אפר הוא! אלא שינה הכתוב במשמעו ולא נאמר "אפר" במפורש אלא "עפר" לדון הימנו גזירה שוה; נאמר כאן בפרה אדומה "עפר" ונאמר להלן בסוטה "עפר", מה להלן בסוטה נותן עפר על גבי מים כלשון הכתוב "ומן העפר... יקח הכהן ונתן אל המים" (במדבר ה, יז) — אף כאן בפרה אדומה עפר (אפר) על גבי מים.

וּמַה כָּאן, הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם – כָּשֵׁר, אַף לְהַלָּן, הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם – כָּשֵׁר.

ומה כאן בפרה אדומה אם הקדים עפר למים — כשר, אף להלן בסוטה הקדים עפר למים — כשר.

וְהָתָם מְנָלַן? תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי. כְּתִיב: ״עָלָיו״, אַלְמָא אֵפֶר בְּרֵישָׁא, וּכְתִיב: ״מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי״, אַלְמָא מַיִם בְּרֵישָׁא. הָא כֵּיצַד? רָצָה – זֶה נוֹתֵן, רָצָה – זֶה נוֹתֵן.

ושואלים: והתם מנלן [ושם בפרה אדומה מניין לנו] שאם הקדים עפר למים כשר? ומשיבים: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים]; כתיב [נאמר]: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים" (במדבר יט, יז), אלמא [מכאן] שהאפר ברישא [בתחילה], וכתיב [ונאמר] באותו פסוק: "מים חיים אל כלי", לומר שיהיו המים חיים וצלולים ניתנים לתוך הכלי שעדיין אין כלום בכלי, אלמא [מכאן] שמים ברישא [בתחילה], הא [הרי] כיצד אתה מקיים את שניהם? רצה — זה נותן תחילה, רצה — זה נותן.

וְרַבָּנַן? ״אֶל כֶּלִי״ – דַּוְקָא; ״עָלָיו״ – לְעָרְבָן.

ורבנן [וחכמים] הפוסלים סבורים כי מה שנאמר "אל כלי" — דוקא הוא, ומה שנאמר "עליו" — הרי זה בא ללמד שמצוה לערבן את האפר במים.

וְאֵימָא: ״עָלָיו״ דַּוְקָא, ״אֶל כֶּלִי״ – שֶׁתְּהֵא חִיּוּתָן בַּכְּלִי!

ושואלים: ואימא [ואמור] אחרת: "עליו" כוונתו דוקא שיהא אפר תחילה, ומה שנאמר "אל כלי" — שתהא חיותן בכלי, שהמים יינתנו אל הכלי בעודם חיים, כלומר, במישרין מן המעיין ולא מכלי אחר!

מַה מָּצִינוּ בְּכָל מָקוֹם מַכְשִׁיר לְמַעְלָה, אַף כָּאן מַכְשִׁיר לְמַעְלָה.

ומשיבים: מה מצינו בכל מקום (כגון בסוטה) שהעפר שהוא מכשיר את המים לצורך המצוה נמצא למעלה, אף כאן בפרה, האפר המכשיר את המים להזאה למעלה.