דִּשְׁמָעֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּקָאָמַר: הִיא הֶאֱכִילָתוֹ מַעֲדַנֵּי עוֹלָם לְפִיכָךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה, אָמַר לוֹ: הָתֵינַח עֲשִׁירָה, עֲנִיָּה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְהֵמָה.

דשמעיה [ששמע אותו] את ר' מאיר דקאמר [שאומר] טעם לדבר: היא האכילתו מעדני עולם — לפיכך קרבנה מאכל בהמה. אמר ליה [לו] לר' מאיר: התינח [דבר זה נוח] כשאתה מדבר על סוטה עשירה, אולם בסוטה עניה מאי איכא למימר [מה יש לומר], הרי זו לא האכילתו מאכלים משובחים, לפי שאין ברשותה! אלא כך צריך לפרש: כשם שמעשיה מעשה בהמה — כך קרבנה משעורים שהוא מאכל בהמה.

מתני׳ הָיָה מֵבִיא פְּיָלֵי שֶׁל חֶרֶס, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לוֹג מַיִם מִן הַכִּיּוֹר; רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רְבִיעִית. כְּשֵׁם שֶׁמְּמַעֵט בַּכְּתָב כָּךְ מְמַעֵט בַּמַּיִם.

היה הכהן מביא פילי (קערה) של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור. ר' יהודה אומר: רביעית מים בלבד. ומדוע, כשם שממעט בכתב שלשיטתו כותבים במגילת סוטה פחות ממה שסבורים שאר חכמים, כך ממעט במים.

נִכְנַס לַהֵיכָל וּפָנָה לִימִינוֹ. וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה, וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָּהּ, כְּשֶׁהוּא מַגְבִּיהַּ, וְנוֹטֵל עָפָר מִתַּחְתֶּיהָ וְנוֹתֵן כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם״.

לאחר מכן נכנס הכהן להיכל ופנה לימינו, ומקום היה שם בריצפת ההיכל, בגודל אמה על אמה, וטבלא (לוח) של שיש על גביו, וטבעת היתה קבועה בה בטבלה ונעזר בה כשהוא מגביה את הטבלה, ונוטל עפר כלשהו מתחתיה, ונותן אותו לתוך המים שבכלי כדי השיעור שיראה העפר על המים, שנאמר: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים" (במדבר ה, יז).

גמ׳ תָּנָא: פְּיָלֵי שֶׁל חֶרֶס חֲדָשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? גָּמַר ״כְּלִי״ ״כְּלִי״ מִמְּצוֹרָע, מַה לְּהַלָּן חֶרֶס חֲדָשָׁה, אַף כָּאן חֶרֶס חֲדָשָׁה.

תנא [שנה החכם]: פילי זו שבה היו מביאים מים מן הכיור של חרס חדשה היתה, אלו דברי ר' ישמעאל. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' ישמעאל שלדעתו היא צריכה להיות חדשה? ומשיבים: גמר [למד] בגזירה שווה "כלי" "כלי" ממצורע, מה להלן, במצורע, קערת חרס חדשה — אף כאן קערת חרס חדשה.

וְהָתָם מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים״, מַה מַּיִם חַיִּים שֶׁלֹּא נֶעֶשְׂתָה בָּהֶן מְלָאכָה, אַף כְּלִי שֶׁלֹּא נֶעֶשְׂתָה בּוֹ מְלָאכָה.

ושואלים: והתם מנלן [ושם, במצורע, מניין לנו] שצריכה להיות חדשה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ושחט את הצפר האחת אל כלי חרש על מים חיים" (ויקרא יד, נ), מה מים חיים הם מים שלא נעשתה בהן מלאכה, שאם נעשתה בה מלאכה אינם נקראים "חיים" — אף כלי שנאמר במצורע אינו אלא זה שלא נעשתה בו מלאכה והוא עדיין חדש.

אִי מַה לְּהַלָּן מַיִם חַיִּים, אַף כָּאן מַיִם חַיִּים!

ושואלים: אי [אם כן] על פי גזירה שווה זו אפשר גם ללמוד: מה להלן מים חיים, כלומר, מים היוצאים ממעיין נובע, אף כאן בסוטה יצטרכו מים חיים?!

לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָכִי נַמִי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מֵי כִּיּוֹר – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מֵי מַעְיָין הֵן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִשְּׁאָר מֵימוֹת הֵן.

ומשיבים: לר' ישמעאל הכי נמי [כך הוא גם כן]. שאמר ר' יוחנן: מי כיור, המים שבכיור המקדש, ר' ישמעאל אומר: מי מעיין הן, שצריכים מים אלה לבוא מן המעיין, וחכמים אומרים: מים אלה אינם חייבים להיות מי מעיין, אלא אף משאר מימות הן.

אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לִּמְצוֹרָע שֶׁכֵּן טָעוּן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלַעַת!

על הגזירה השווה תוהים: הלא איכא למיפרך [יש מקום להקשות] עליה: מה למצורע — שכן טעון עוד מצוות יתירות: עץ ארז, ואזוב, ושני תולעת!

אֲמַר רַבָּה, אָמַר קְרָא: ״בִּכְלִי חֶרֶס״, כְּלִי שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ כְּבָר.

אמר רבה, אמר קרא [הכתוב] בפרשת סוטה: "בכלי חרש" (במדבר ה, יז) ולא פירש תחילה שצריך לקחת כלי חרס, הרי זה כאילו היה ממשיך ומתייחס לכלי שאמרתי לך כבר, כעין הכלי שנאמר בדיני מצורע.

אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא נִתְאַכְּמוּ פָּנָיו, אֲבָל נִתְאַכְּמוּ פָּנָיו – פְּסוּלִין. מַאי טַעֲמָא? דּוּמְיָא דְּמַיִם, מַה מַּיִם שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ, אַף כְּלִי שֶׁלֹּא נִּשְׁתַּנָּה.

אמר רבא: לא שנו במשנה כלי חרס אלא דווקא זה שלא נתאכמו (הושחרו) פניו של הכלי על ידי האש, אבל אם נתאכמו פניו — פסולין המים לדברי הכל, ואף אם אין צורך בכלי חדש. מאי טעמא [מה הטעם] — דומיא דמים [בדומה למים], מה מים שנאמרו אינם אלא אלו שלא נשתנו במראיהם — אף כלי דווקא זה שלא נשתנה במראהו.

בָּעֵי רָבָא: נִתְאַכְּמוּ, וְהֶחֱזִירָן לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִתְלַבְּנוּ, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּאִידְּחוּ – אִידְּחוּ, אוֹ דִּילְמָא כֵּיוָן דַּהֲדוּר – הֲדוּר?

מתוך הלכה זו בעי [שאל] רבא שאלה זו: נתאכמו (הושחרו) כלי החרס והחזירן לתוך כבשן האש ונתלבנו בו, וסרה מהם השחרות, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דאידחו אידחו [שנדחו נדחו] ואינם ראויים עוד, או דילמא [שמא] כיון דהדור הדור [שחזרו למראיהם חזרו להכשרם]?

תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תּוֹלַעַת שֶׁהִפְשִׁיל בָּהֶן קוּפָּתוֹ לַאֲחוֹרָיו – פְּסוּלִין. וְהָא הָתָם הָדְרִי וּמִפְשְׁטִי!

ומנסים לפתור בעיה זו, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו, ר' אלעזר אומר: עץ ארז ואזוב ושני תולעת שהפשיל בהן קופתו לאחוריו (קשר בהם את סלו כדי להחזיקו מאחוריו) — פסולין לטהרת המצורע. והא התם הדרי ומפשטי [והרי שם הם חוזרים ונפשטים] ונעשים כאילו לא השתמש בהם!

הָתָם דְּאִיקְלוּף אִיקְלוּפֵי.

ומשיבים: התם דאיקלוף איקלופי [שם מדובר שעל ידי שימוש זה נתקלפו] ואינם חוזרים שוב למה שהיו, ואם כן אין מכאן ראיה.

״נִכְנַס לַהֵיכָל וּפָנָה לִימִינוֹ״ וכו׳. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר מָר: כָּל פִּינּוֹת שֶׁאַתָּה פּוֹנֶה, לֹא יְהוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין.

שנינו במשנה: נכנס להיכל ופנה לימינו. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? ומשיבים, שאמר מר [החכם]: כל פינות (פניות) שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין.

״מָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה״ כו'. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה״ – יָכוֹל יְתַקֵּן מִבַּחוּץ וְיַכְנִיס,

ועוד שנינו שם: מקום היה שם אמה על אמה וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים] על מה שנאמר: "ומן העפר אשר יהיה" (במדבר ה, יז), יכול יתקן (יכין) עפר מבחוץ ויכניס —

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן״. אִי ״בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן״, יָכוֹל יַחְפּוֹר בְּקַרְדּוֹמוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר יִהְיֶה״. הָא כֵּיצַד? יֵשׁ שָׁם – הָבֵא; אֵין שָׁם – תֵּן שָׁם.

תלמוד לומר: "בקרקע המשכן" (במדבר ה, יז). אי [אם] "בקרקע המשכן" — יכול יחפור בקרדומות מן הקרקע — תלמוד לומר: "אשר יהיה", שהוא מצוי כבר. הא כיצד? יש שם בקרקע המשכן עפר מוכן — הבא משם, אין שם — תן שם עפר ממקום אחר.

תַּנְיָא אִידָךְ: ״וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה״ וגו' – מְלַמֵּד, שֶׁהָיָה מְתַקֵּן מִבַּחוּץ וּמַכְנִיס. ״בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן״ – אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: לְהָבִיא קַרְקַע

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מה שנאמר "ומן העפר אשר יהיה" (במדבר ה, יז) — מלמד שהיה מתקן עפר מבחוץ ומכניס. ומה שנאמר "בקרקע המשכן", איסי בן יהודה אומר: לא לזה בא הכתוב, אלא להביא קרקע