קִיֵּים זֶה כָּל מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה.

קיים זה, יוסף המת, כל מה שכתוב בזה, בלוחות המונחים בארון, ולכן ראוי לו להיות לצידו.

וְאִי לָא עָסֵיק בֵּיהּ מֹשֶׁה, יִשְׂרָאֵל לָא הָווּ מִיעַסְּקִי בֵּיהּ? וְהָכְתִיב: ״וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם״! וְתוּ, אִי לָא אִיעַסְּקוּ בֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, בָּנָיו לָא הָווּ מִיעַסְּקִי בֵּיהּ? וְהָכְתִיב: ״וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה״!

ושואלים: ואי [ואם] לא עסיק ביה [היה עוסק בו] משה בארון יוסף — ישראל לא הוו מיעסקי ביה [היו מתעסקים בו]? והכתיב [והרי נאמר] לאחר מות משה: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" (יהושע כד, לב), משמע שלא נמנעו מלטפל בו! ותו, אי [ועוד, אם] לא איעסקו ביה [היו מתעסקים בו] כל ישראל — בניו לא הוו מיעסקי ביה [היו מתעסקים בו]? והכתיב [והרי נאמר] "ויהיו לבני יוסף לנחלה" (יהושע כד, לב), שקברוהו בנחלתם, ומדוע לא התעסקו בו בתחילה?!

אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, כְּבוֹדוֹ בִּמְרוּבִּים יוֹתֵר מִבְּמוּעָטִין. וְתוּ אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, כְּבוֹדוֹ בִּגְדוֹלִים יוֹתֵר מִבִּקְטַנִּים.

אלא אמרו: הניחו לו, כבודו במרובים יותר מבמועטין ומוטב שיטפלו בו כל ישראל ולא רק צאצאיו. ותו [ועוד] אמרו: הניחו לו, כבודו בגדולים כמשה רבינו יותר מבקטנים.

״קָבְרוּ בִשְׁכֶם״ – מַאי שְׁנָא בִּשְׁכֶם? אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִשְּׁכֶם גְּנָבוּהוּ, וְלִשְׁכֶם נַחֲזִיר אֲבֵידָתוֹ.

נאמר שם שאת עצמות יוסף קברו בשכם. ושואלים: מאי שנא [מה שונה, מדוע דווקא] בשכם? אמר ר' חמא בר' חנינא, כך אמרו: משכם גנבוהו אחיו במכירתו ולשכם נחזיר אבידתו.

קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי. כְּתִיב: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ״, וּכְתִיב: ״וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ וגו'!

ומעירים: קשו קראי אהדדי [קשים הכתובים זה על זה]; כתיב [נאמר]: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות יג, יט), משמע שמשה הוא שהעלה את העצמות, וכתיב [ונאמר]: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל" (יהושע כד, לב)!

אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה דָּבָר וְלֹא גְּמָרוֹ וּבָא אַחֵר וּגְמָרוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב עַל שֶׁגְּמָרוֹ כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ.

אמר ר' חמא בר' חנינא: כל העושה דבר ולא גמרו, ובא אחר וגמרו — מעלה עליו הכתוב על זה שגמרו כאילו עשאו כולו, ולכן אף העלאת עצמותיו של יוסף ממצרים נזקפת לזכותם של בני ישראל.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדוּלָּתוֹ, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה״.

ר' אלעזר אומר: מי שהתחיל לעשות מצוה ולא גמרה אף מורידין אותו מגדולתו, דכתיב [שנאמר]: "ויהי בעת ההיא וירד יהודה" (בראשית לח, א), שנאמרה בו לשון ירידה, שהורידוהו האחים מגדולתו, משום שיכול היה לגמור ולהציל את יוסף, ולא הצילו לגמרי.

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: אַף קוֹבֵר אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, דִּכְתִיב: ״וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה״ וגו'. וּכְתִיב: ״וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן״.

ר' שמואל בר נחמני אמר: משם ראיה שאף קובר אשתו ובניו, דכתיב [שנאמר]: "ותמת בת שוע אשת יהודה" (בראשית כד, יב), וכתיב [ונאמר] בבניו "וימת ער ואונן" (בראשית מו, יב).

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה נִקְרָא יוֹסֵף עֲצָמוֹת בְּחַיָּיו? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מִיחָה בִּכְבוֹד אָבִיו, דְּקָאָמְרִי לֵיהּ ״עַבְדְּךָ אָבִינוּ״, וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי.

אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו, שהרי הוא עצמו אמר "והעליתם את עצמותי מזה" (בראשית נ, כה) — מפני שלא מיחה באחיו בדבר שהיה בו זלזול בכבוד אביו, דקאמרי ליה [שאמרו לו] האחים כמה פעמים "עבדך אבינו" (בראשית מג, כח. בראשית מד, לא), ולא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר].

וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאִיתֵימָא רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה מֵת יוֹסֵף קוֹדֶם לְאֶחָיו? מִפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת.

ואמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חמא בר' חנינא: מפני מה מת יוסף קודם לאחיו, שהרי הוא מצווה אותם שיטפלו בקבורתו — מפני שהנהיג עצמו ברבנות (שררה), וכך קורה לו לאדם שמפני גדולתו מתקצרים ימיו.

״וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרַיְמָה״ – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַל תִּיקְרֵי ״הוּרַד״, אֶלָּא ״הוֹרִיד״, שֶׁהוֹרִיד אִיצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה מִגְּדוּלָּתָן.

כיון שדובר בענין זה של לשון ירידה הקשורה במכירת יוסף, מזכירים מה שנאמר "ויוסף הורד מצרימה" (בראשית לט, א). אמר ר' אלעזר: אל תיקרי [תקרא] "הורד" אלא "הוריד", כלומר, שהוריד איצטגניני פרעה מגדולתן שידע לפתור את חלומותיו של פרעה והם לא הצליחו לפותרם.

״וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה״ – אָמַר רַב: שֶׁקְּנָאוֹ לְעַצְמוֹ. בָּא גַּבְרִיאֵל וְסֵירְסוֹ בָּא גַּבְרִיאֵל וּפֵירְעוֹ. מֵעִיקָּרָא כְּתִיב ״פּוֹטִיפַר״, וּלְבַסּוֹף ״פּוֹטִיפֶרַע״.

נאמר: "ויקנהו פוטיפר סריס פרעה" (בראשית לט, א). אמר רב: שקנאו לעצמו למשכב זכור. בא המלאך גבריאל וסירסו, בא גבריאל ופירעו הוסיף בסירוס זה. ורמז לדבר: מעיקרא כתיב [מתחילה נאמר] "פוטיפר" (בראשית לט, א) ולבסוף "פוטיפרע" (בראשית מא, מה), לשון קריעה ופריעה, ומשום שנסתרס לא יכול היה לעשות זאת.

״מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה״ וכו׳. ״וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ״ – אָמַר רַבִּי לֵוִי: בְּ״רַב״ בִּישֵּׂר, בְּ״רַב״ בִּישְּׂרוּהוּ; בְּ״רַב״ בִּישֵּׂר – ״רַב לָכֶם״, בְּ״רַב״ בִּישְּׂרוּהוּ – ״רַב לָךְ״.

שנינו במשנה: מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום. נאמר שביקש משה לבוא לארץ, ואז "ויאמר ה' אלי רב לך" (דברים ג, כו). אמר ר' לוי: ב"רב" בישר, ב"רב" בישרוהו, שכיון שהשתמש בלשון זו כדי לגעור בישראל נאמר לו גם כן באותה לשון. ומסבירים: ב"רב" בישר, שאמר: "רב לכם בני לוי" (במדבר טז, ז). ב"רב" בישרוהו — "רב לך".

דָּבָר אַחֵר: ״רַב לָךְ״ – רַב יֵשׁ לָךְ, וּמַנּוּ? יְהוֹשֻׁעַ.

דבר אחר: "רב לך" — רב יש לך כעת, ומנו [ומי הוא] — זה יהושע שנבחר להיות המנהיג בישראל.

דָּבָר אַחֵר: ״רַב לָךְ״ – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הָרַב כַּמָּה קָשֶׁה וְתַלְמִיד כַּמָּה סַרְבָּן. וְכָל כָּךְ לָמָּה? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְפוּם גַּמְלָא שִׁיחֲנָא.

דבר אחר: "רב לך", יש לך רב (אדון, הקדוש ברוך הוא) ואתה צריך לכבדו, ומשום כך אל תפציר בי יותר, שלא יאמרו: הרב כמה קשה, ותלמיד כמה סרבן. ושואלים: וכל כך למה, מדוע נענש משה על חטאים קלים אלה? תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל, לפי הפתגם שאומרים: לפום גמלא שיחנא [לפי הגמל המשא]. כלומר, לפי גדולתו של אדם מדקדקים יותר במעשיו.

״וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם״ – שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״, הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁלִים שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, דִּכְתִיב: ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״.

נאמר על משה "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (דברים לא, ב), שאין תלמוד לומר (שניתן הפסוק להכתב גם בלי המלה) "היום", אלא אומר הוא זאת במכוון: היום מלאו ימי ושנותי בדיוק מאה ועשרים שנה. ללמדך שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, דכתיב [שנאמר]: בברכה: "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, כו).

״לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא״ – מַאי ״לָצֵאת וְלָבוֹא״? אִילֵימָא ״לָצֵאת וְלָבֹא״ מַמָּשׁ – וְהָכְתִיב: ״וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמוֹתוֹ…לֹא נָס לֵחֹה״, וּכְתִיב: ״וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ״, וְתַנְיָא: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הָיוּ שָׁם, וּפְסָעָן מֹשֶׁה בִּפְסִיעָה אַחַת!

נאמר שם "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (דברים לא, ב). ושואלים: מאי [מה פירוש] "לצאת ולבוא"? אילימא [אם תאמר] שתש כוחו לצאת ולבא ממש, והכתיב [והרי נאמר] "ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דברים לד, ז), וכתיב [ועוד נאמר] "ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו" (דברים לד, א), ותניא [ושנויה ברייתא]: שתים עשרה מעלות (מדרגות) היו שם במעלה זה, ופסען משה בפסיעה אחת. ואיך אמר שלא יוכל לצאת ולבוא?

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לָצֵאת וְלָבוֹא בְּדִבְרֵי תוֹרָה. מְלַמֵּד, שֶׁנִּסְתַּתְּמוּ מִמֶּנּוּ שַׁעֲרֵי חָכְמָה.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: הכוונה היתה לצאת ולבוא בדברי תורה. מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה.

״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד״ – תָּנָא: אוֹתָהּ שַׁבָּת שֶׁל דְּיוֹ זוּגֵי הָיְתָה, נִיטְּלָה רְשׁוּת מִזֶּה וְנִיתְּנָה לְזֶה.

נאמר: "וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" (דברים לא, יד). תנא [שנה החכם]: אותה שבת יום שמת בו משה של דיו זוגי [שני זוגות] היתה, כלומר, שהיו שם שני חכמים משמשים במקום אחד, משה ויהושע, ניטלה רשות מזה, ונתנה לזה.

וְתַנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אִילְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. הֵיכָן מֹשֶׁה מֵת? בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ״, וּנְבוֹ בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן קָיְימָא, דִּכְתִיב: ״וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ וגו' וְאֶת נְבוֹ״ וגו'.

ותניא [ושנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מדעתנו. היכן משה מת — בחלקו של ראובן, דכתיב [שנאמר]: "ויעל משה מערבת מואב אל הר נבו" (דברים לד, א), ונבו בחלקו של ראובן קיימא [עומדת], דכתיב [שנאמר]: "ובני ראובן בנו... ואת נבו" (במדבר לב, לז-לח).

״נְבוֹ״ – שֶׁשָּׁם מֵתוּ שְׁלֹשָׁה נְבִיאִים: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם.

ועוד דרשו: "נבו" — ששם מתו שלשה נביאים ("נבו"): משה ואהרן ומרים.

וְהֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר? בְּחֶלְקוֹ שֶׁל גָּד, דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ״ וגו'. וּמֵחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן עַד חֶלְקוֹ שֶׁל גָּד כַּמָּה הָוֵי? אַרְבָּעָה מִילִין. אוֹתָן אַרְבָּעָה מִילִין מִי הוֹלִיכוֹ?

והיכן משה קבור — בחלקו של גד, דכתיב [שנאמר] בברכת משה לשבט גד: "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון" (דברים לג, כא), כלומר, משה המחוקק טמון שם. ומחלקו של ראובן עד חלקו של גד כמה הוי [הוא] המרחק — ארבעה מילין. אותן ארבעה מילין ממקום מותו למקום קבורתו מי הוליכו?

מְלַמֵּד, שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מוּטָּל בְּכַנְפֵי שְׁכִינָה, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: ״צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: ״מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פּוֹעֲלֵי אָוֶן״.

מלמד שהיה משה מוטל בכנפי שכינה, כלומר, הקדוש ברוך הוא עצמו נשאו, ומלאכי השרת אומרים "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים לג, כא), והקדוש ברוך הוא אומר: "מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פעלי און" (תהלים צד, טז), כלומר, מי ישתדל עכשיו וילמד זכות על ישראל מפני המקטרגים עליהם.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״. וְרַב נַחְמָן אָמַר: ״וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה״ וגו'. סְמַלְיוֹן אָמַר: ״וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה סַפְרָא רַבָּה דְּיִשְׂרָאֵל״.

ושמואל אמר, כך אמר עליו: "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר" (קהלת ח, א), ור' יוחנן אמר שכך אמר עליו: "ו החכמה מאין תמצא" (איוב כח, יב), ורב נחמן אמר, מה שאמר עליו היה: "וימת שם משה עבד ה'" (דברים לד, ה). החכם סמליון אמר שכך אמר: וימת שם משה ספרא רבה דישראל [הסופר הגדול של ישראל].

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, בַּת קוֹל מַשְׁמִיעַ וְאוֹמֵר: וַיָּמָת מֹשֶׁה סַפְרָא רַבָּה דְּיִשְׂרָאֵל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לֹא מֵת מֹשֶׁה, כְּתִיב הָכָא: ״וַיָּמָת שָׁם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיְהִי שָׁם עִם ה'״, מַה לְּהַלָּן עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ, אַף כָּאן עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ.

תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: מרחק של שנים עשר מיל על שנים עשר מיל, כנגד מחנה ישראל, בת קול משמיע ואומר: וימת משה ספרא רבה דישראל. ויש אומרים: לא מת משה ממש, כתיב הכא [נאמר כאן] "וימת שם" (דברים לד, ה), וכתיב התם [ונאמר שם] "ויהי שם עם ה'" (שמות לד, כח), מה להלן "ויהי שם עם ה'" כוונתו עומד ומשמש לפני ה', אף כאן "וימת שם" — הכוונה היא שהוא עדיין עומד ומשמש.

״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר״ – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: סִימָן בְּתוֹךְ סִימָן, וַאֲפִילּוּ הָכִי – ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״.

נאמר: "ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור" (דברים לד, ו). אמר ר' ברכיה: לכאורה הרי זה סימן בתוך סימן, כלומר, יש פה סימן מדוייק מאד היכן נקבר, ואפילו הכי [כך] "ולא ידע איש את קברתו" (דברים לד, ו).

וּכְבָר שָׁלְחָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה אֵצֶל

וכבר שלחה מלכות הרשעה (מלכות רומי) אצל