אֲגַם, כְּדִכְתִיב: ״קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ״.

אגם, כלומר, במקום שצומחים בו שיחים וקנים הניחה אותו, כדכתיב [כפי שנאמר] ביאור מצרים: "קנה וסוף קמלו" (ישעיה יט, ו).

״וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחוֹץ עַל הַיְאֹר״ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מְלַמֵּד, שֶׁיָּרְדָה לִרְחוֹץ מִגִּלּוּלֵי אָבִיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״אִם רָחַץ ה' אֶת צוֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן״ וגו'.

נאמר: "ותרד בת פרעה לרחץ על היאר" (שמות ב, ה). אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה, שהיתה זו טבילה של קבלת מצוות, וכן הוא אומר: "אם רחץ ה' את צאת בנות ציון" (ישעיה ד, ד), והכוונה שם לחטאים, ללמדנו שיש רחיצה שעיקר משמעה הוא רוחני ולא חומרי.

״וְנַעֲרֹתֶיהָ הוֹלְכוֹת״ וגו'– אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הֲלִיכָה זוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן מִיתָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת״.

"ונערתיה הלכת" (שמות ב, ה). אמר ר' יוחנן: אין הליכה זו אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר "הנה אנכי הולך למות" (בראשית כה, לב).

״וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּיבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף״ – כֵּיוָן דַּחֲזוּ דְּקָא בָּעוּ לְאַצּוּלֵי לְמֹשֶׁה, אָמְרוּ לָהּ: גְּבִירְתֵּנוּ! מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵירָה, אִם כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָהּ – בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ מְקַיְּימִין אוֹתָהּ, וְאַתְּ עוֹבֶרֶת עַל גְּזֵירַת אָבִיךְ! בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע.

ומבארים: "ותרא את התבה בתוך הסוף" (שמות ב, ה), כיון דחזו דקא בעו לאצולי [שראו נערותיה שהיא רוצה להציל] את משה, אמרו לה: גבירתנו, מנהגו של עולם כשמלך בשר ודם גוזר גזירה, גם אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה — לפחות בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת אביך? בא המלאך גבריאל וחבטן בקרקע ומתו.

״וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ״ – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, חַד אָמַר: יָדָהּ, וְחַד אָמַר: שִׁפְחָתָהּ. מַאן דְּאָמַר יָדָהּ, דִּכְתִיב: ״אֲמָתָהּ״; וּמַאן דְּאָמַר שִׁפְחָתָהּ, מִדְּלָא כְּתִיב ״יָדָהּ״.

נאמר "ותשלח את אמתה ותקחה" (שמות ב, ה). ר' יהודה ור' נחמיה נחלקו בפירוש המלה "אמתה", חד [אחד מהם] אמר: הכוונה לידה, וחד [ואחד] אמר: הכוונה לשפחתה. ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] ידה — דכתיב [שנאמר]: "אמתה" שהיא אמת היד. ומאן דאמר [ומי שאומר] שפחתה — מכיון שלא כתיב [נאמר] ידה במפורש.

וּלְמַאן דְּאָמַר שִׁפְחָתָהּ, הָא אָמְרַתְּ: בָּא גַּבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע! דְּשִׁיֵּיר לָהּ חֲדָא, דְּלָאו אוֹרְחָא דְּבַת מַלְכָּא לְמֵיקַם לְחוּדָהּ.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שפחתה, הא [הרי] אמרת שבא גבריאל וחבטן, את שפחותיה בקרקע! ומשיבים: ששייר לה גבריאל שפחה חדא [אחת], דלאו אורחא דבת מלכא למיקם לחודה [שאין דרכה של בת מלך לעמוד, להיות לבדה], ואת אותה שפחה שלחה לקחת את התיבה.

וּלְמַאן דְּאָמַר יָדָהּ, לִיכְתּוֹב ״יָדָהּ״! הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּאִישְׁתַּרְבַּב אִישְׁתַּרְבּוּבֵי, דְּאָמַר מָר: וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַמָּתָהּ שֶׁל בַּת פַּרְעֹה; וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּשִׁינֵּי רְשָׁעִים, דִּכְתִיב: ״שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ״, וַאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַל תִּיקְרֵי ״שִׁבַּרְתָּ״, אֶלָּא ״שְׁרִיבַּבְתָה״.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ש"אמתה" זו ידה, ליכתוב [שיכתוב] הכתוב במפורש "ידה"! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דאישתרבב אישתרבובי [שהשתרבבה] ידה והתארכה אמות הרבה. שאמר מר [החכם] בענין אחר: וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה שנשתרבבה, וכן אתה מוצא בשיני רשעים, דכתיב [שנאמר]: "שני רשעים שברת" (תהלים ג, ח), ואמר ריש לקיש: אל תיקרי [תקרא] "שברת" אלא "שריבבתה".

״וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד״ – ״וַתֵּרֶא״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שֶׁרָאֲתָה שְׁכִינָה עִמּוֹ.

נאמר "ותפתח ותראהו את הילד" (שמות ב, ו), ותוהים על לשון "ותראהו": הלא "ותרא" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ר' יוסי בר' חנינא: שראתה שכינה עמו, והכתוב מתפרש: "ותראהו את" — עם הילד ראתה את ה'.

״וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה״ – קָרֵי לֵיהּ ״יֶלֶד״ וְקָרֵי לֵיהּ ״נַעַר״! תָּנָא: הוּא יֶלֶד וְקוֹלוֹ כְּנַעַר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה; אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: אִם כֵּן, עֲשִׂיתוֹ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בַּעַל מוּם! אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ חוּפַּת נְעוּרִים בַּתֵּיבָה, אָמְרָה: שֶׁמָּא לֹא אֶזְכֶּה לְחוּפָּתוֹ.

נאמר: "והנה נער בכה" (שמות ב, ו) קרי ליה [קורא לו] הכתוב "ילד", וקרי ליה [וקורא לו] באותו פסוק נער. תנא [שנה החכם]: הוא ילד וקולו גדול ועבה כנער, אלו דברי ר' יהודה. אמר לו ר' נחמיה: אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום, שהיה קולו עבה שלא כרגיל. אלא, מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה, כלומר, עשתה לו כעין חופה קטנה בתוך התיבה, שאמרה: שמא לא אזכה לחופתו.

״וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה״ – מְנָא יָדְעָה? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ מָהוּל.

נאמר: "ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה" (שמות ב, ו). ושואלים: מנא [מניין] ידעה שהוא מילדי העברים? אמר ר' יוסי בר' חנינא: שראתה אותו שהוא מהול.

״זֶה״ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְלַמֵּד, שֶׁנִּתְנַבְּאָה שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, זֶה נוֹפֵל וְאֵין אַחֵר נוֹפֵל.

"זה" — אמר ר' יוחנן: מלמד שנתנבאה שלא מדעתה, כשאמרה "זה" הכוונה: זה נופל במים ואין אחר נופל עוד למים.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים״? צוֹפִין וְאֵינָם יוֹדְעִין מַה צּוֹפִין, מַהְגִּים וְאֵינָן יוֹדְעִים מַה מַהְגִּים.

והיינו [וזהו] שאמר ר' אלעזר, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידענים המצפצפים והמהגים" (ישעיה ח, יט), מהו פירוש "המצפצפים והמהגים": צופין ואינם יודעין מה צופין, מהגים ואינן יודעים מה מהגים. שאמנם רואים האובות והידעונים משהו מן העתיד אבל אינם רואים אותו בבירור.

רָאוּ שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמַּיִם הוּא לוֹקֶה, עָמְדוּ וְגָזְרוּ ״כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״. כֵּיוָן דְּשַׁדְיוּהּ לְמֹשֶׁה, אָמְרוּ: תּוּ לָא חָזֵינַן כִּי הַהוּא סִימָנָא. בִּטְּלוּ לִגְזֵירְתַיְיהוּ, וְהֵם אֵינָן יוֹדְעִין שֶׁעַל מֵי מְרִיבָה הוּא לוֹקֶה.

ראו האיצטגנינים שמושיען של ישראל במים הוא לוקה וידעו שפורענותו תהיה במים, עמדו וגזרו: "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" (שמות א, כב). כיון דשדיוה [שהשליכו] את משה למים, שהיה ביאור, אמרו: תו לא חזינן כי ההוא סימנא [שוב אין אנחנו רואים עוד כמו הסימן ההוא], שמושיעם של ישראל כבר נמצא במים, בטלו לגזירתייהו [את גזירתם] מאותה שעה. והם אינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה, ועל דבר זה ראו שלוקה במים.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ״? הֵמָּה שֶׁרָאוּ אִיצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה וְטָעוּ. וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר מֹשֶׁה: ״שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי״ וגו'. אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: בִּשְׁבִילִי נִצַּלְתֶּם כּוּלְּכֶם.

והיינו [וזהו] שאמר ר' חמא בר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "המה מי מריבה אשר רבו" (במדבר כ, יג) — המה המים שראו איצטגניני פרעה וטעו בהם. והיינו דקאמר [וזהו שאמר] משה "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" (במדבר יא, כא); אמר להן משה לישראל: בשבילי (בגללי, "רגלי") שנזרקתי למים נצלתם כולכם, שמאז בטלה הגזירה ויש לי חלק בכם.

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּנִיסָן הָיָה. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי שֶׁעָתִיד לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם בְּיוֹם זֶה, יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה?

ר' חנינא בר פפא אמר: אותו היום שהונח משה ביאור עשרים ואחד בניסן היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה שהוא יום קריעת ים סוף ילקה ביום זה?

רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: אוֹתוֹ הַיּוֹם שִׁשָּׁה בְּסִיוָן הָיָה. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִי שֶׁעָתִיד לְקַבֵּל תּוֹרָה מֵהַר סִינַי בְּיוֹם זֶה, יִלְקֶה בְּיוֹם זֶה?

ר' אחא בר חנינא אמר: אותו היום ששה בסיון היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה, ילקה ביום זה?

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן, מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ שְׁלֹשָׁה יַרְחֵי, דְּאָמַר מָר: בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלַד מֹשֶׁה, וּמִשִּׁבְעָה בַּאֲדָר וְעַד שִׁשָּׁה בְּסִיוָן תְּלָתָא יַרְחֵי; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד בְּנִיסָן, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ?

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שהונח משה ביאור בששה בסיון, משכחת לה [מוצא אתה] תלתא ירחי [שלושה חודשים] של הצפנה, שאמר מר [החכם]: בשבעה באדר מת משה רבינו, ובשבעה באדר נולד משה, ולפי זה משבעה באדר ועד ששה בסיון תלתא ירחי [שלושה חודשים]. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהיה בעשרים ואחד בניסן, היכי משכחת לה [איך מוצא אתה] שלושה חודשים?

אוֹתָהּ שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת הָיְתָה; רוּבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, וְרוּבּוֹ שֶׁל אַחֲרוֹן, וְאֶמְצָעִי שָׁלֵם.

ומשיבים: אותה שנה, שנה מעוברת היתה, שהיו בה שני חודשי אדר, ואם כן הצפינתו רובו של חודש ראשון (משבעה באדר ראשון שנולד בו), ורובו של אחרון (עד עשרים ואחד בניסן), ואמצעי (אדר שני) שלם.

״וַתֹּאמֶר אֲחוֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיּוֹת״. וּמַאי שְׁנָא מֵעִבְרִיּוֹת?

נאמר: "ותאמר אחתו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית" (שמות ב, ז) ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה, מדוע דווקא] מעבריות?

מְלַמֵּד, שֶׁהֶחֱזִירוּהוּ לְמֹשֶׁה עַל כָּל הַמִּצְרִיּוֹת כּוּלָּן וְלֹא יָנַק. אָמַר: פֶּה שֶׁעָתִיד לְדַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה יִינַק דָּבָר טָמֵא? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה״ וגו', לְמִי יוֹרֶה דֵעָה וּלְמִי יָבִין שְׁמוּעָה? ״לִגְמוּלֵי מֵחָלָב וּלְעַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם״.

מלמד שלפני כן החזירוהו (סובבוהו) למשה על כל המניקות המצריות כולן, ולא ינק מהן, אמר: פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא? והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה ". למי יורה דעה ולמי יבין שמועה, כלומר, למי ילמד את התורה — לגמולי מחלב ולעתיקי משדים (ראה ישעיה כח, ט), לזה שלא רצה לינוק ("גמולי") מחלב נכריה.

״וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי״ וגו' – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מְלַמֵּד, שֶׁהָלְכָה בִּזְרִיזוּת כְּעַלְמָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: ״הָעַלְמָה״ – שֶׁהֶעְלִימָה אֶת דְּבָרֶיהָ.

נאמר: "ותאמר לה בת פרעה לכי ותלך העלמה" (שמות ב, ח) אמר ר' אלעזר: מלמד שהלכה בזריזות כעלמה, כלומר, כעלמה גדולה ולא כילדה. ר' שמואל בר נחמני אמר: "העלמה" — שהעלימה את דבריה ולא סיפרה לה שהיא מביאה אותו אל אמו.

״וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה״ – אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִתְנַבְּאָה וְאֵינָהּ יוֹדַעַת מַה מִתְנַבְּאָה, ״הֵילִיכִי״ – הָא שֶׁלִּיכִי. ״וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ״ – אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: לֹא דַּיָּין לַצַּדִּיקִים שֶׁמַּחֲזִירִין לָהֶן אֲבֵידָתָן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתְנִין לָהֶן שְׂכָרָן.

נאמר שם "ותאמר לה בת פרעה (ליוכבד) היליכי את הילד הזה" (שמות ב, ט). אמר ר' חמא בר' חנינא: מתנבאה היתה בת פרעה ואינה יודעת מה מתנבאה, "היליכי" פירושו — הא שליכי [זה שלך]. "ואני אתן את שכרך" (שמות ב, ט). אמר ר' חמא בר' חנינא: לא דיין לצדיקים שמחזירין להן אבידתן, אלא שנותנין להן שכרן, שהרי החזירו ליוכבד את בנה ואף קיבלה שכר על שהניקה אותו.

״וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן״ וגו' – אֲחוֹת אַהֲרֹן וְלֹא אֲחוֹת מֹשֶׁה? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב: מְלַמֵּד, שֶׁהָיְתָה מִתְנַבְּאָה כְּשֶׁהִיא אֲחוֹת אַהֲרֹן,

נאמר "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן" (שמות טו, כ). ושואלים: וכי היתה אחות אהרן ולא אחות משה? אמר רב עמרם אמר רב ואמרי לה [ויש אומרים אותה], אמר רב נחמן אמר רב: מלמד שהיתה מתנבאה עוד כשהיא אחות אהרן, כשעדיין לא נולד משה,