בְּפָרֶךְ״ – רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: בְּפֶה רַךְ, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: בִּפְרִיכָה.

בפרך" (שמות א, יג) ר' אלעזר אמר: בפה רך, שהתחילו לשעבדם בדרך ריצוי ופיתוי. ר' שמואל בר נחמני אמר: בפריכה (בשבירה).

״וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים״ וגו' – אָמַר רָבָא: בַּתְּחִילָּה בְּחוֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּלְבַסּוֹף ״וּבְכָל עֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה״.

נאמר: "וימררו את חייהם בעבדה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמות א, יד). אמר רבא: בתחילה נתנו להם עבודה בחומר ובלבנים, ולבסוף "ובכל עבדה בשדה" (שמות א, יד).

״אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ״ – אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שֶׁהָיוּ מַחֲלִיפִין מְלֶאכֶת אֲנָשִׁים לְנָשִׁים וּמְלֶאכֶת נָשִׁים לַאֲנָשִׁים. וּלְמַאן דְּאָמַר נַמִי הָתָם בְּפֶה רַךְ, הָכָא וַדַּאי בִּפְרִיכָה.

על המשך הפסוק "את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א, יד), אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים, וזוהי עבודת פרך — שהיו סובלים מעבודה שאינה לפי טבעם והרגלם. ולמאן דאמר נמי התם [ולדעת מי שאומר גם כן שם] בפסוק הקודם ש"בפרך" פירושו בפה רך, הכא [כאן] בפסוק זה העוסק בקושי הגופני של העבודה, ודאי הכוונה היא בפריכה.

דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר – נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. בְּשָׁעָה שֶׁהוֹלְכוֹת לִשְׁאוֹב מַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמֵּן לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן וְשׁוֹאֲבוֹת מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָּגִים. וּבָאוֹת וְשׁוֹפְתוֹת שְׁתֵּי קְדֵירוֹת אַחַת שֶׁל חַמִּין וְאַחַת שֶׁל דָּגִים,

דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. כיצד היה הדבר? בשעה שהולכות הנשים לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות (מניחות על האש) שתי קדירות, אחת של מים חמין ואחת של דגים.

וּמוֹלִיכוֹת אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן לַשָּׂדֶה, וּמַרְחִיצוֹת אוֹתָן וְסָכוֹת אוֹתָן וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָן וּמַשְׁקוֹת אוֹתָן וְנִזְקָקוֹת לָהֶן בֵּין שְׁפָתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפָתַיִם״ וגו'. בִּשְׂכַר ״תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפָתַיִם״ זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִיזַּת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ״.

ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן את הבעלים, וסכות אותן, ומאכילות אותן, ומשקות אותן, ונזקקות להן לתשמיש בין שפתים (בין גבולות וגדרות השדות), שנאמר: "אם תשכבון בין שפתים" (תהלים סח, יד), ודרשו על כך: בשכר "תשכבון בין שפתים" זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר בהמשך הפסוק: "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" (תהלים סח, יד).

וְכֵיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת בָּאוֹת לְבָתֵּיהֶם; וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעַ זְמַן מוֹלָדֵיהֶן, הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ״ וגו'.

וכיון שהיו הנשים מתעברות באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן (הלידה) הולכות ויולדות בשדה תחת עצי התפוח, שנאמר: "תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך, שמה חבלה ילדתך

וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מִשְּׁמֵי מָרוֹם מִי שֶׁמְּנַקֵּיר וּמְשַׁפֵּיר אוֹתָן, כְּחַיָּה זוֹ שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא כָרַת שָׁרֵךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי״ וגו'. וּמְלַקֵּט לָהֶן שְׁנֵי עִגּוּלִין אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן״ וגו'.

"(שיר השירים ח, ה). והקדוש ברוך הוא שולח מלאך משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר (מנקה ומתקן) אותן את הילודים, כחיה (מילדת) זו שמשפרת את הולד, שנאמר: "ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שר ך ובמים לא רחצת למשעי" (יחזקאל טז, ד), כלומר, לא היתה להם מילדת שתוכל לטפל בהם. ומלקט להן המלאך מן השדה אבנים כעין שני עגולין, והיו נובעים מתוכם דברי מאכל אחד של שמן ואחד של דבש, ומהם היו יונקים, שנאמר: "וינקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור

וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִין בָּהֶן מִצְרִים בָּאִין לְהוֹרְגָן, וְנַעֲשֶׂה לָהֶם נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע. וּמְבִיאִין שְׁוָורִים וְחוֹרְשִׁין עַל גַּבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים״ וגו'. לְאַחַר שֶׁהוֹלְכִין הָיוּ מְבַצְבְּצִין וְיוֹצְאִין כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ״.

"(דברים לב, יג). וכיון שמכירין בהן מצרים שהם ילדי ישראל באין להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין המצרים שוורים וחורשין על גבן שנאמר: "על גבי חרשו חרשים" (תהלים קכט, ג). לאחר שהולכין המצרים היו מבצבצין התינוקות ויוצאין מן האדמה כעשב השדה, שנאמר: "רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל טז, ז).

וְכֵיוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִין בָּאִין עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים״. אַל תִּקְרֵי ״בַּעֲדִי עֲדָיִים״ אֶלָּא ״בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים״.

וכיון שמתגדלין באין עדרים עדרים לבתיהן בחזרה, שנאמר: "ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים" (יחזקאל טז, ז) אל תקרי [תקרא] "בעדי עדיים" אלא "בעדרי עדרים".

וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם, הֵם הִכִּירוּהוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״.

וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים בים סוף הם התינוקות הכירוהו תחלה, שנאמר: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב), כלומר, זה שהכירוהו עוד מזמן שנגלה עליהם בעודם תינוקות.

״וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיּוֹת״ וגו' – רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: אִשָּׁה וּבִתָּהּ, וְחַד אָמַר: כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ. מַאן דְּאָמַר אִשָּׁה וּבִתָּהּ, יוֹכֶבֶד וּמִרְיָם; וּמַאן דְּאָמַר כַּלָּה וַחֲמוֹתָהּ, יוֹכֶבֶד וְאֱלִישֶׁבַע.

נאמר "ויאמר מלך מצרים למילדת העברית" (שמות א, טו); רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: מילדות אלה היו אשה ובתה, וחד [ואחד מהם] אמר: כלה וחמותה. מאן דאמר [מי שאומר] שהיו אלה אשה ובתה, כוונתו היא ליוכבד אם משה ואהרן, ולבתה מרים, ומאן דאמר [ומי שאומר] שהיו אלה כלה וחמותה — יוכבד וכלתה אלישבע אשת אהרן.

תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר אִשָּׁה וּבִתָּהּ, דְּתַנְיָא: ״שִׁפְרָה״ – זוֹ יוֹכֶבֶד. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ שִׁפְרָה? שֶׁמְּשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד; דָּבָר אַחֵר: ״שִׁפְרָה״ – שֶׁפָּרוּ וְרַבּוּ יִשְׂרָאֵל בְּיָמֶיהָ.

תניא כמאן דאמר [שנויה ברייתא כדעת מי שאומר] שהיו אלה אשה ובתה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שפרה — זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה — שמשפרת (מתקנת) את הולד. דבר אחר: "שפרה" — שפרו ורבו ישראל בימיה.

״פּוּעָה״ – זוֹ מִרְיָם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ פּוּעָה? שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה וּמוֹצִיאָה אֶת הַוָּלָד; דָּבָר אַחֵר: ״פּוּעָה״ – שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה בְּרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ, וְאוֹמֶרֶת: עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל.

"פועה" — זו מרים, ולמה נקרא שמה "פועה" — שהיתה פועה (משמיעה קול) ומוציאה את הולד. דבר אחר: "פועה" מלשון דיבור, שהיתה פועה ברוח הקודש ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל.

״וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת״ וגו'. מַאי ״אָבְנָיִם״? אָמַר רַבִּי חָנָן: סִימָן גָּדוֹל מָסַר לָהֶן. אָמַר לָהֶן: בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹרַעַת לֵילֵד, יַרְכוֹתֶיהָ מִצְטַנְּנוֹת כַּאֲבָנִים.

נאמר שם "ויאמר (פרעה) בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים" (שמות א, טז). ושואלים: מאי [מה פירוש] " אבנים"? אמר ר' חנן: סימן גדול מסר להן פרעה. אמר להן: בשעה שאשה כורעת לילד יריכותיה מצטננות כאבנים, וזה יהיה לכן סימן שהיא עומדת ללדת.

וְאִית דְּאָמַר, כְּדִכְתִיב: ״וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּה הוּא עוֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם״, מַה יּוֹצֵר זֶה – יָרֵךְ מִכָּאן וְיָרֵךְ מִכָּאן וְסַדָּן בָּאֶמְצַע; אַף אִשָּׁה – יָרֵךְ מִכָּאן וְיָרֵךְ מִכָּאן וְהַוָּלָד בָּאֶמְצַע.

ואית דאמר [ויש מי שאומר]: כדכתיב [כפי שנאמר]: "וארד בית היוצר והנה הוא עשה מלאכה על האבנים" (ירמיה יח, ג), מה יוצר (קדר) זה יושב באופן שירך אחת שלו מכאן וירך מכאן, וסדן שעליו הוא עובד באמצע, אף אשה — ירך מכאן וירך מכאן והולד באמצע.

״אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אוֹתוֹ״ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, סִימָן גָּדוֹל מָסַר לָהֶן: בֵּן – פָּנָיו לְמַטָּה; בַּת – פָּנֶיהָ לְמַעֲלָה.

"וראיתן על האבניים אם בן הוא והמתן אתו" (שמות א, טז). אמר ר' חנינא: סימן גדול מסר להן לדעת כבר בתחילת הלידה ("על האבניים") מהו מינו של הוולד; בן נולד כשפניו למטה, בת נולדת כשפניה למעלה. ונתן להן סימן זה, כדי שתוכלנה להרוג את הוולד בסתר, עוד לפני שנולד.

״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדוֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן״ וגו' – ״לָהֶן״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד, שֶׁתְּבָעָן לִדְבַר עֲבֵירָה וְלֹא נִתְבְּעוּ.

"ותיראן המילדת את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים" (שמות א, יז). ושואלים: דיבר להן" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ר' יוסי בר' חנינא: שינוי הלשון מלמד שנוסף לכך תבען לדבר עבירה (כאמור במקום אחר ככינוי לביאה "ויבוא אליה", בראשית כט, כג), ולא נתבעו (נענו).

״וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים״ – תָּנָא: לֹא דַּיָּין שֶׁלֹּא הֵמִיתוּ אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקוֹת לָהֶם מַיִם וּמָזוֹן.

"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז). תנא [שנה החכם]: לא דיין שלא המיתו אותן כפי שאמר פרעה, אלא שהיו מספיקות להם עוד מים ומזון. ולשון "ותחיינה" פירושו שהיו מסייעות להם לחיות.

״וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדוֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים״ וגו'. מַאי ״חָיוֹת״? אִילֵימָא חַיּוֹת מַמָּשׁ, אַטּוּ חַיָּה מִי לָא צְרִיכָה חַיָּה אַחֲרִיתֵי לְאוֹלוּדָהּ?

נאמר: "ותאמרן המילדת אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה"(שמות א, יט). ושואלים: מאי [מה פירוש] " חיות" ? אילימא [אם נאמר] חיות ממש במובן מילדות, אטו חיה מי לא צריכה חיה אחריתי לאולודה [האם מילדת אינה צריכה מילדת אחרת לילד אותה]?

אֶלָּא, אָמְרוּ לוֹ: אוּמָּה זוֹ כְּחַיָּה נִמְשְׁלָה, יְהוּדָה – גּוּר אַרְיֵה; דָּן – ״יְהִי דָן נָחָשׁ״; נַפְתָּלִי – ״אַיָּלָה שְׁלֻחָה״; יִשָּׂשכָר – ״חֲמוֹר גָּרֶם״; יוֹסֵף – ״בְּכוֹר שׁוֹר״; בִּנְיָמִין – ״זְאֵב יִטְרָף״.

אלא אמרו לו המילדות לפרעה: אומה זו כחיה נמשלה, וחיות יולדות בלא מילדת. ומהיכן אתה לומד שנמשלה אומה זו לחיה? — יהודה נאמר בו "גור אריה" (בראשית מט, ט), דן — "יהי דן נחש" (בראשית מט, יז), נפתלי — "אילה שלחה" (בראשית מט, כא), יששכר — "חמר גרם" (בראשית מט, יד), יוסף — "בכור שור" (ראה דברים לג, יז), בנימין — "זאב יטרף" (בראשית מט, כז).

דִּכְתִיב בֵּיהּ – כְּתִיב בֵּיהּ, וּדְלָא כְּתִיב בֵּיהּ – כְּתִיב בֵּיהּ: ״מָה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה״ וגו'.

ומעירים: דכתיב ביה [זה שנאמר בו] דימוי לחיה — כתיב ביה [נאמר בו], ודלא כתיב ביה [וזה שלא נאמר בו] במפורש, מכל מקום כתיב ביה [נאמר בו] בעם ישראל באופן כללי: "מה אמך לביא בין אריות רבצה" (יחזקאל יט, ב).

״וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדוֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים״ – רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: בָּתֵּי כְהוּנָּה וּלְוִיָּה, וְחַד אָמַר: בָּתֵּי מַלְכוּת. מַאן דְּאָמַר בָּתֵּי כְהוּנָּה וּלְוִיָּה, אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה; וּמַאן דְּאָמַר בָּתֵּי מַלְכוּת, דָּוִד נַמִי מִמִּרְיָם קָאָתֵי, דִּכְתִיב: ״וַתָּמָת עֲזוּבָה״, אֵשֶׁת כָּלֵב, ״וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֵד לוֹ אֶת חוּר״, וּכְתִיב: ״וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי״ וגו'.

בענין הנאמר "ויהי כי יראו המילדת את האלהים ויעש להם בתים" (שמות א, כא) נחלקו רב ושמואל; חד [אחד מהם] אמר: בתי (משפחות) כהונה ולויה עשה להן, וחד [ואחד] אמר: בתי מלכות. מאן דאמר [מי שאומר] בתי כהונה ולויה — הרי הם אהרן ומשה שיצאו מיוכבד. ומאן דאמר [ומי שאומר] בתי מלכות — דוד נמי [גם כן] ממרים קאתי [בא], דכתיב [שנאמר]: "ותמת עזובה (אשת כלב) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור" (דברי הימים א ב, יט) וכאשר יבואר להלן אפרת היא מרים, וכתיב [ונאמר]: "ודוד בן איש אפרתי" (שמואל א יז, יב).

״וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת יְרִיעוֹת. וְאֵלֶּה בָנֶיהָ יֵשֶׁר וְשׁוֹבָב וְאַרְדּוֹן״. בֶּן חֶצְרוֹן? בֶּן יְפֻנֶּה הוּא! בֵּן שֶׁפָּנָה מֵעֲצַת מְרַגְּלִים.

נאמר בדברי הימים "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב וארדון" (דברי הימים א, ב, יח). את הכתוב הזה דורשים: וכי בן חצרון הוא כלב? הלא בן יפנה הוא! (כאמור במדבר יג, ו). ומסבירים: "בן יפונה" הוא כינוי — בן שפנה מעצת מרגלים.

וְאַכַּתִּי בֶּן קְנַז הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב״! אֲמַר רָבָא: חוֹרְגוֹ דִקְנַז הֲוָה.

ותוהים, ואכתי [ועדיין] קשה: הלא בן קנז הוא, דכתיב [שנאמר]: "וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב" (שופטים א, יג), משמע שאביו של כלב שמו היה קנז! אמר רבא: בנו חורגו של קנז הוה [היה] כלב, ועתניאל היה אח חורג לו.