אֶלָּא ״וַיַּקְרִיא״ – מְלַמֵּד, שֶׁהִקְרִיא אַבְרָהָם אָבִינוּ לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּפֶה כָּל עוֹבֵר וָשָׁב. כֵּיצַד? לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמְדוּ לְבָרְכוֹ. אָמַר לָהֶם: וְכִי מִשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶּׁל אֱלֹהֵי עוֹלָם אֲכַלְתֶּם! הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם!

יהודה אמר "צדקה ממני". ושואלים: מנא [מניין] ידע שבאמת ממנו תמר מעוברת? ומשיבים: יצתה בת קול משמים ואמרה: ממני יצאו כבושים (סודות) אלה, ועל פי ה' היה המעשה.

״וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ״. מִשּׁוּם דְּכִסְּתָה פָּנֶיהָ חֲשָׁבָהּ לְזוֹנָה?

נאמר אחר כך על יהודה ותמר "ולא יסף עוד לדעתה" (בראשית לח, כו). אמר שמואל סבא [הזקן] חמוה [חמיו] של רב שמואל בר אמי משמיה [משמו] של רב שמואל בר אמי: כיון שידעה שלשם שמים נתכוונה — שוב לא פסק ממנה; כתיב הכא [נאמר כאן]: "ולא יסף עוד לדעתה" וכתיב התם [ונאמר שם] במתן תורה: "קול גדול ולא יסף" (דברים ה, יט), שאנו מפרשים — לא פסק, לא נאסף ונגמר.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁכִּסְּתָה פָּנֶיהָ בְּבֵית חָמִיהָ. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל כַּלָּה שֶׁהִיא צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ – זוֹכָה וְיוֹצְאִין מִמֶּנָּה מְלָכִים וּנְבִיאִים. מְנָלַן? מִתָּמָר. נְבִיאִים, דִּכְתִיב: ״חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ״; מְלָכִים, מִדָּוִד. וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: דָּבָר זֶה מָסוֹרֶת בְּיָדֵינוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ, אָמוֹץ וַאֲמַצְיָה אַחִים הָווּ.

שנינו במשנה: אבשלום נתגאה בשערו ובשערו נענש. תנו רבנן [שנו חכמים]: אבשלום בגלל שערו מרד וחטא, שנאמר: "וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל... ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך" (שמואל ב יד, כה-כו). ומהי אבן המלך? תנא [שנה החכם]: אבן שאנשי טבריא (טבריה) ואנשי ציפורי שוקלים בה.

״הִיא מוּצֵאת״ – ״הִיא מִיתּוּצֵאת״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְאַחַר שֶׁנִּמְצְאוּ סִימָנֶיהָ בָּא סַמָּאֵל וְרִיחֲקָן, בָּא גַּבְרִיאֵל וְקֵירְבָן.

ומפני שהיה שערו נאה ביותר ונתגאה בו לפיכך נתלה בשערו, שנאמר: "ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רכב על הפרד, ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויתן בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר" (שמואל ב יח, ט). שקל ספסירא בעא למיפסקיה [לקח אבשלום חרב ורצה לחתוך אותו את השיער] כדי להיחלץ. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: באותה שעה נבקע שאול מתחתיו, ופחד ליפול בתוכו, ולא חתך את שערו.

הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחוֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם״ – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִשָּׁעָה שֶׁנִּתְרַחֲקוּ סִימָנֶיהָ נַעֲשֵׂית כְּיוֹנָה אִילֶּמֶת; ״לְדָוִד מִכְתָּם״ – שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּוִד שֶׁהָיָה מָךְ וְתַם לַכֹּל. דָּבָר אַחֵר: ״מִכְתָּם״ – שֶׁהָיְתָה מַכָּתוֹ תַּמָּה, שֶׁנּוֹלַד כְּשֶׁהוּא מָהוּל. דָּבָר אַחֵר: ״מִכְתָּם״ – כְּשֵׁם שֶׁבְּקַטְנוּתוֹ הִקְטִין עַצְמוֹ אֵצֶל מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ לִלְמוֹד תּוֹרָה, כָּךְ בִּגְדוּלָּתוֹ.

נאמר "וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך, וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני" (שמואל ב יט, א) "והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני" (שמואל ב יט, ה). ושואלים: הני תמניא [אותם שמונה] פעמים "בני" שאמר דוד למה הם? ומסבירים: שבעה פעמים התפלל עליו ועל ידי כך פעל דאסקיה [שהעלה אותו] משבעה מדורי גיהנם? שהיה ראוי לו להיות בהם, ואידך [והאחרת, השמינית], איכא דאמרי [יש שאומרים] דקריב רישיה לגבי גופיה [שקירב את ראשו אל גופו], ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] דאייתיה לעלמא דאתי [שהביא אותו לחיי העולם הבא].

״וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה״. וְתֵימָא לֵיהּ מֵימַר! אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוּבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים. מְנָלַן? מִתָּמָר.

נאמר "ואבשלם לקח ויצב לו בחיו" (שמואל ב יח, יח) ושואלים: מאי [מה] לקח כאן, הרי לא נאמר מה לקח? אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו, ומשום שלקח לעצמו עצה רעה נענש. על הנאמר "את מצבת אשר בעמק המלך" (שמואל ב יח, יח) אמר ר' חנינא בר פפא, רמז הוא: בעצה עמוקה של מלכו של עולם (הקדוש ברוך הוא), והוא הנרמז בכתוב "עמק המלך".

״הַכֶּר נָא״ – אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: בְּ״הַכֶּר״ בִּישֵּׂר לְאָבִיו, בְּ״הַכֶּר״ בִּישְּׂרוּהוּ; בְּ״הַכֶּר״ בִּישֵּׂר – ״הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא״; בְּ״הַכֶּר״ בִּישְּׂרוּהוּ – ״הַכֶּר נָא לְמִי״.

אלא ויקריא. מלמד שהקריא, כלומר, גרם אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא שיקרא בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאורחיו של אברהם אכלו ושתו, עמדו לברכו ולהודות לו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלהי עולם אכלתם! הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם. ועל ידי כך גרם לכולם להודות לה'. ושוב לענין תמר.

״נָא״ – אֵין ״נָא״ אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. אָמְרָה לֵיהּ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, הַכֵּר פְּנֵי בּוֹרְאֲךָ וְאַל תַּעֲלִים עֵינֶיךָ מִמֶּנִּי.

נאמר "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה" (בראשית לח, טו). ותוהים: משום שכסתה את פניה חשבה לזונה?! הלא דרך הזונות היא להיפך, שמגלות את פניהן!

״וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי״– הַיְינוּ דְּאָמַר רַב חָנִין בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: יוֹסֵף שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר – זָכָה וְהוֹסִיפוּ לוֹ אוֹת אַחַת מִשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב: ״עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ״.

אמר ר' אלעזר: משום שכסתה פניה בבית חמיה, כלומר, בביתו, מחמת צניעות, לכן לא הכירה עכשיו כשגילתה את פניה. שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה — זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים. מנלן [מניין לנו] דבר זה — מתמר. וכיצד אנו מוצאים שיצאו ממנה נביאים — דכתיב [שנאמר] "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיה א, א), מלכים — מדוד. ואמר ר' לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: אמוץ אבי ישעיהו הנביא ואמציה מלך יהודה מזרע דוד אחים הוו [היו], הרי שגם ישעיה הנביא היה מבית דוד ומצאצאיה של תמר.

יְהוּדָה שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא – זָכָה וְנִקְרָא כּוּלּוֹ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁהוֹדָה וְאָמַר ״צָדְקָה מִמֶּנִּי״, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַתָּה הִצַּלְתָּ תָּמָר וּשְׁנֵי בָנֶיהָ מִן הָאוּר, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי מַצִּיל בִּזְכוּתְךָ שְׁלֹשָׁה מִבָּנֶיךָ מִן הָאוּר; מַאן נִינְהוּ? חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה.

נאמר בתמר "היא מוצאת" (להישרף) (בראשית לח, כה) ושואלים: "היא מיתוצאת" שהיא לשון המורה על כך שהוצאה בעל כרחה מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ר' אלעזר: לאחר שנמצאו סימניה שמיהודה היא מעוברת, בא סמאל (השטן) וריחקן, בא גבריאל המלאך וקירבן, ולכן "מוצאת" רומז לשון מציאה, שנמצאו הסימנים.

״צָדְקָה מִמֶּנִּי״ – מְנָא יָדַע? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מִמֶּנִּי יָצְאוּ כְּבוּשִׁים.

ומעירים: היינו דכתיב [הוא שנאמר] "למנצח על יונת אלם רחקים לדוד מכתם" (תהלים נו, א), אמר ר' יוחנן: משעה שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אילמת. "לדוד מכתם" — שיצא ממנה דוד שהיה מך (נמוך ועניו) ותם לכל הבריות. דבר אחר: "מכתם" — שהיתה מכתו תמה (שלימה), שנולד כשהוא מהול, ולא היה צריך למול אותו. דבר אחר: "מכתם" — כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה ממנו, כך היה נוהג בגדולתו באופן שהיתה ענוותו ("מכ—) שלימה (— תם") כל ימיו.

״וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ״ – אָמַר שְׁמוּאֵל סָבָא חֲמוּהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַמִי: כֵּיוָן שֶׁיְּדָעָהּ שׁוּב לֹא פָּסַק מִמֶּנָּה, כְּתִיב הָכָא: ״וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ״, וּכְתִיב הָתָם: ״קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף״.

נאמר "והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" (בראשית לח, כה). ושואלים: ותימא ליה מימר [ושתאמר לו] במפורש, שלו היא הרה! אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא, ואמרי לה [ויש אומרים] אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: נוח לו (מוטב לו) לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנלן [מניין לנו] — מתמר, שאם לא היה יהודה מודה — היתה היא מוכנה להישרף, כדי לא לביישו ברבים.

״אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִּשְׂעָרוֹ״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: אַבְשָׁלוֹם בִּשְׂעָרוֹ מָרַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה וגו' וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ״. תָּנָא: אֶבֶן שֶׁאַנְשֵׁי טִבֶּרְיָא וְאַנְשֵׁי צִיפּוֹרִי שׁוֹקְלִים בָּהּ –

נאמר "הכר נא" (בראשית לח, כה). אמר ר' חמא ברבי חנינא: בלשון "הכר" בישר הודיע יהודה לאביו, ולכן ב"הכר" בישרוהו. ומסבירים: ב"הכר" בישר — שאמר לאביו על כתונת יוסף "הכר נא הכתנת בנך היא" (בראשית לז, לב), ב"הכר" בישרוהו — "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה" (בראשית לח, כה).

לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר״. שְׁקַל סַפְסֵירָא בְּעָא לְמִיפְסְקֵיהּ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִבְקַע שְׁאוֹל מִתַּחְתָּיו.

נאמר "הכר נא", אין "נא" אלא לשון בקשה. ומסבירים: אמרה ליה [לו]: בבקשה ממך, הכר פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני.

״וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּית הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַּחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי…וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי״. הָנֵי תָּמַנְיָא ״בְּנִי״ לָמָּה? שִׁבְעָה, דְּאַסְּקֵיהּ מִשִּׁבְעָה מְדוֹרֵי גֵּיהִנָּם; וְאִידָךְ, אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּקָרֵיב רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי גּוּפֵיהּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: דְּאַיְיתֵיהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי.

"ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" (בראשית לח, כו). היינו [זהו] שאמר רב חנין בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא: יוסף שקדש שם שמים בסתר כשעמד בפיתויה של אשת פוטיפר — זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא, דכתיב [שנאמר]: "עדות ביהוסף שמו" (תהלים פא, ו) הרי שהוסיפו לשמו את האות ה"א משמו של הקדוש ברוך הוא.

״וְאַבְשָׁלוֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו״. מַאי לָקַח? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע לְעַצְמוֹ. ״אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ״ וגו'– אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: בְּעֵצָה עֲמוּקָּה שֶׁל מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם,

יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא שהודה ברבים על חטאו — זכה ונקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא, שהרי כל השם המפורש כלול בתוך השם יהודה. כיון שהודה ואמר "צדקה ממני" (בראשית לח, כו) יצתה (יצאה) בת קול משמים ואמרה: אתה הצלת את תמר ושני בניה שהיתה מעוברת בהם מן האור (האש) — חייך שאני מציל בזכותך שלשה מבניך מן האור. מאן נינהו [מי הם] אותם שלושה — חנניה מישאל ועזריה.