אָמַר שְׁמוּאֵל: בִּיתֵדוֹת.

אמר שמואל: הכוונה היא ביתדות , שלפני שהיו מניחים את הקרשים על העגלה היו מניחים עליה את יתדות המשכן. וכיון שיתידות אלה צרות ביותר הרי הריווח שביניהן גדול משיעור שלושה טפחים, ולכן תחת העגלות הריהו כרשות הרבים (גאונים).

תָּנוּ רַבָּנַן: קְרָשִׁים מִלְּמַטָּן עוֹבְיָין אַמָּה, וּמִלְמַעְלָן כָּלִין וְהוֹלְכִין עַד כְּאֶצְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: “תַּמּוּ נִכְרָתוּ״ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁמִּלְּמַטָּן עוֹבְיָין אַמָּה, כָּךְ מִלְּמַעְלָן עוֹבְיָין אַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “יַחְדָּיו״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הקרשים שבמשכן מלמטן היה עוביין אמה ומלמעלן היו כלין (מצטמצמים, צרים) והולכין עד כאצבע, שנאמר: "ויהיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת כן יהיה לשניהם לשני המקצועות יהיו" (שמות כו, כד), ולהלן הוא אומר במי הירדן כשעברוהו ישראל: "והיורדים על ים הערבה ים המלח תמו נכרתו" (יהושע ג, טז), נמצא ש"תם" משמעו — נגמר, כלה. אף כאן יש לפרש כי הקרשים צרים והולכים עד שכמעט כלו בסופם, אלו דברי ר' יהודה. ר' נחמיה אומר: כשם שמלמטן עוביין אמה, כך מלמעלן עוביין אמה, שנאמר: "יחדיו"

וְהָכְתִיב ‘תַמִּים׳! הַהוּא דְּלֵיתוּ שְׁלֵמִין, וְלָא לֵיתוּ דְּנִיסְרָא. וְאִידָךְ נַמִי, הָכְתִיב ‘יַחְדָּו׳! הַהוּא דְּלָא לִישַׁלְחוֹפִינְהוּ מֵהֲדָדֵי.

. ושואלים: והכתיב [והרי נאמר] "תמים"! ומשיבים: ר' נחמיה מפרש כי הביטוי ההוא בא להורות דליתו שלמין [שיביאו קרשים שלמים] ולא ליתו דניסרא [יביאו נסרים] ויחברום. ושואלים: ואידך נמי, הכתיב [והשני ר' יהודה, גם כן, הרי נאמר] "יחדיו "! ומשיבים: לדעתו הביטוי ההוא בא להורות שלא לישלחופינהו מהדדי [ימשכם זה מזה], אלא שיהיו עומדים מכוונים זה בצד זה.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: כְּשֵׁם שֶׁמִּלְּמַטָּן עוֹבְיָין אַמָּה כָּךְ מִלְּמַעְלָן עוֹבְיָין אַמָּה – הַיְינוּ דִּכְתִיב: “וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת״ דְּאָתֵי פּוּתְיָא דְּהָנֵי, מְמַלֵּי לֵיהּ לְסוּמְכָא דְּהָנֵי. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִלְּמַטָּן עוֹבְיָין אַמָּה, מִלְּמַעְלָן כָּלִין וְהוֹלְכִין עַד כְּאֶצְבַּע – הַאי עָיֵיל וְהַאי נָפֵיק! דְּשָׁפֵי לְהוּ כִּי טוּרִין.

ושואלים שוב: בשלמא למאן דאמר[נניח לשיטת מי שאומר] כי כשם שמלמטן עוביין היה אמה, כך מלמעלן עוביין אמה. היינו דכתיב[זהו שנאמר]"ולירכתי המשכן ימה תעשה ששה קרשים. ושני קרשים תעשה למקצעת המשכן בירכתים" (שמות כו, כב–כג), והכוונה היא דאתי פותיא דהני, ממלי ליה לסומכא דהני[שבא רוחבן של אלה, וממלא את עוביין היתר של אלה].אלא למאן דאמר[לדעת מי שאומר] כי מלמטן עוביין אמה, ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע, הרי האי עייל והאי נפיק[זה נכנס וזה יוצא], שבאופן כזה יבלוט חלקו של קרש מחוץ למשכן! ומתרצים: דשפי להו כי טורין[שהיה חותך אותם שיהיו מחודדים משלשה קצוות כמו הרים] ולא היו בולטים החוצה.

“וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים״. תָּנָא: בְּנֵס הָיָה עוֹמֵד.

ואגב הזכרת המחלוקת בקרשי המשכן מביאים עוד פסוקים ופירושם לפי שתי השיטות. נאמר: "והבריח התיכן בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה" (שמות כו, כח). ועל כך תנא [שנה] החכם: בנס היה עומד הבריח התיכון, שנתפרש פסוק זה שהבריח התיכון היה אחד בכל אורך ורוחב המשכן ובודאי בנס היה מתקפל בתוך הקרשים בשלושה צדדים.

“וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה״ שְׁדֵי אוֹרְכַּיְיהוּ לְפוּתְיָא דְּמִשְׁכָּן, כַּמָּה הָוְיָא עֶשְׂרִין וּתְמָנֵי, דַּל עֲשַׂר לְאִיגְרָא – פְּשָׁא לְהוּ תֵּשַׁע לְהַאי גִּיסָּא וְתֵשַׁע לְהַאי גִּיסָּא. לְרַבִּי יְהוּדָה – מִיגַּלְיָא אַמָּה דַּאֲדָנִים, לְרַבִּי נְחֶמְיָה – מִיגַּלְיָא אַמָּה דִּקְרָשִׁים.

ועוד לעניננו: "ואת המשכן תעשה עשר יריעת... ארך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה ורוחב ארבע באמה היריעה האחת מדה אחת לכל היריעות" (שמות א, ב). שדי אורכייהו לפותיא[זרוק, שים את אורכם לרוחב] המשכן, כמה הויא[הוא] — עשרין ותמני[עשרים ושמונה] אמות. דל[הורד] מהם עשר לאיגרא[של רוחב גג המשכן] — פשא להו[נשארו להן]תשע אמות יתירות להאי גיסא[לצד זה]ותשע להאי גיסא[לצד זה].לדעת ר' יהודה שאין הקרשים רחבים מלמעלה, מיגליא[מגולה] היתה האמה של האדנים , שהרי גובה הקרשים עשר אמות, ואמה הסמוכה לקרקע היתה מכוסה באדנים. ואילו לשיטת ר' נחמיה שיש להוסיף לרוחב המשכן גם את רוחבם של הקרשים מלמעלה מיגליא[מגולה היתה] אף אמה של גוף הקרשים.

שְׁדֵי פּוּתַיְיהוּ לְאוֹרְכָּא דְּמִשְׁכָּן, כַּמָּה הָוְיָא – אַרְבְּעִין, דַּל תְּלָתִין לְאִיגְרָא – פְּשָׁא לְהוּ עֶשֶׂר, לְרַבִּי יְהוּדָה מִכַּסְיָא אַמָּה דַּאֲדָנִים, לְרַבִּי נְחֶמְיָה מִיגַּלְיָא אַמָּה דַּאֲדָנִים.

שדי פותייהו לאורכא [זרוק, שים, את רוחבן של היריעות לאורך] המשכן, ומעתה כמה הויא [יהיו] — ארבעין [ארבעים]. דל תלתין לאיגרא [הורד שלשים אמות של אורך גג המשכן] — פשא להו [נשארו להן] עשר אמות, שלדעת ר' יהודה שהקרשים למעלה לא היה להם רוחב כלל, היתה היריעה נופלת על צידו המערבי של המשכן ומכסיא [ומכוסה] האמה של האדנים ולשיטת ר' נחמיה מיגליא [מגולה] היתה האמה של ה

“וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל וגו׳ אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וגו׳״ שְׁדֵי אוֹרְכַּיְיהוּ לְפוּתְיָא דְּמִשְׁכָּן כַּמָּה הָוְיָא – תְּלָתִין. דַּל עֲשַׂר לְאִיגְרָא – פָּשָׁא לְהוּ עֲשַׂר לְהַאי גִּיסָּא וַעֲשַׂר לְהַאי גִּיסָּא, לְרַבִּי יְהוּדָה מִיכַּסְיָא אַמָּה דַּאֲדָנִים, לְרַבִּי נְחֶמְיָה מִיגַּלְיָא אַמָּה דַּאֲדָנִים.

אדנים . ועוד, נאמר: "ועשית יריעת עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעות תעשה אותם ארך היריעה האחת שלשים באמה ורוחב ארבע באמה היריעה האחת מדה אחת לעשתי עשרה יריעות" (שמות א, ז–ח). שדי אורכייהו לפותיא [זרוק, הנח את אורכן לרוחב] המשכן, כמה הויא [יהיה] — תלתין [שלושים], דל [הורד] עשר לאיגרא [לרוחב הגג], ואם כן פשא להו [נשארו להם] עשר להאי גיסא [לצד זה] ועשר להאי גיסא [לצד זה]. לשיטת ר' יהודה שלא היה רוחב לקרשים מלמעלה מיכסיא [מכוסה] היתה אמה של האדנים, ולשיטת ר' נחמיה מיגליא [מגולה] היתה אמה של אדנים

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: “וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף״ – לְכַסּוֹת אַמָּה שֶׁל אֲדָנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: לְכַסּוֹת אַמָּה שֶׁל קְרָשִׁים. שְׁדֵי פּוּתַיְיהוּ לְאוֹרְכֵּיהּ דְּמִשְׁכָּן, כַּמָּה הָוְיָא – אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע, דַּל תְּלָתִין לְאִיגְרָא – פְּשָׁא לְהוּ אַרְבַּע סְרֵי, דַּל תַּרְתֵּי לְכַפְלָא, דִּכְתִיב: “וְכָפַלְתָּ אֶת הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל״ – פָּשָׁא לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי.

. ואכן, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נאמר "והאמה מזה והאמה מזה בעדף באורך יריעות האוהל יהיה סרוח על צידי המשכן מזה ומזה לכסותו" (שמות א, יג) — עודף זה האמור בפסוק בא לכסות אמה של אדנים, אלו דברי ר' יהודה. ר' נחמיה אומר: לכסות אמה של קרשים. ועוד: שדי פותייהו לאורכיה [הנח את רוחבם לאורכו] של המשכן — כמה הויא [יהיה] — ארבעין [ארבעים] וארבע. דל תלתין לאיגרא [הורד שלושים עבור הגג], פשא להו ארבע סרי [נשארו להם ארבע עשרה]. דל תרתי לכפלא [הורד שתים של הכפל], דכתיב [שכן נאמר]: "וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל" (שמות א, ט), פשא להו תרתי סרי [נשארו להן שתים עשרה].

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה – הַיְינוּ דִּכְתִיב: “חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת תִּסְרַח״, אֶלָּא לְרַבִּי נְחֶמְיָה מַאי ‘תִּסְרַח׳? תִּסְרַח מֵחַבְרוֹתֶיהָ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְמָה מִשְׁכָּן דּוֹמֶה – לְאִשָּׁה שֶׁמְּהַלֶּכֶת בַּשּׁוּק, וְשִׁפּוּלֶיהָ מְהַלְּכִין אַחֲרֶיהָ.

בשלמא [נניח] לשיטת ר' יהודה שלא היה רוחב לקרשים מלמעלה ועובי הקרשים למעלה לא מיעט מרוחב היריעות, הרי שיריעה זו היתה מכסה את כל קיר המשכן, וחלקה היה מגיע לארץ, ואם כן היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "וסרח העודף ביריעות האוהל חצי היריעה העדפת תסרח על אחורי המשכן" (שמות א, יב). אלא לשיטת ר' נחמיה שיש להוסיף לרוחב המשכן גם את רוחבם של הקרשים מלמעלה מאי [מה] אם כן פירושו של "תסרח "? ומשיבים: הכוונה היא שתסרח מחברותיה, שהרי אף לשיטתו ארוכה יריעה זו בשתי אמות (חצי יריעה) יותר משאר היריעות המכסות את המשכן. וכעין זה תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: למה משכן דומה — לאשה שמהלכת בשוק ושפוליה (שובל בגדה) מהלכין אחריה.

תָּנוּ רַבָּנַן: חֲרוּצִים הָיוּ קְרָשִׁים, וַחֲלוּלִים הָיוּ הָאֲדָנִים,

תנו רבנן [שנו חכמים] על מלאכת המשכן: חרוצים בחריצים שונים היו הקרשים בתחתיתם וחלולים היו האדנים, והעמידו את הקרשים בתוך האדנים,