גמ׳ מִכְּדִי, זְרִיקָה תּוֹלָדָה דְּהוֹצָאָה הִיא, הוֹצָאָה גּוּפָהּ הֵיכָא כְּתִיבָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: “וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה״. מֹשֶׁה הֵיכָן הֲוָה יָתֵיב – בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה, וּמַחֲנֵה לְוִיָּה רְשׁוּת הָרַבִּים הֲוָאי, וְקָאָמַר לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל: לָא תַּפֵּיקוּ וְתֵיתוּ מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד דִּידְכוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים.

על עיקר הדבר שואלים: מכדי [הרי] זריקה תולדה של הוצאה היא, הוצאה שהיא אב המלאכה גופה היכא כתיבא [עצמה היכן כתובה בתורה], והלא צריך לברר תחילה את אב המלאכה, ואחר כך לדון בתולדות. אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב]: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא" (שמות לו, ו), שלדעת ר' יוחנן היה ציווי זה של משה מיועד למנוע את העם מלהביא את התרומות בשבת. והוא מפרש: משה היכן הוה יתיב [היה יושב]? — במחנה לויה (הלויים), ומחנה לויה רשות הרבים הואי [היה], וקאמר להו [ואמר להם] לישראל: לא תפיקו ותיתו [תוציאו ותביאו] מרשות היחיד דידכו [שלכם] לרשות הרבים.

וּמִמַּאי דִּבַשַּׁבָּת קָאֵי, דִּילְמָא בַּחוֹל קָאֵי, וּמִשּׁוּם דִּשְׁלִימָא לָהּ מְלָאכָה? כְּדִכְתִיב: “וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַּיָּם וגו׳״. גָּמַר “הָעֲבָרָה״ “הָעֲבָרָה״ מִיוֹם הַכִּפּוּרִים.

ושואלים: וממאי [וממה, מניין] אתה למד שבשבת קאי [היה עומד] ומצווה אותם שיפסיקו להביא? דילמא [שמא] בחול קאי [היה עומד] ומשום דשלימא [שנשלמה] לה המלאכה, מלאכת המשכן משום שכבר תרמו די הצורך?! כדכתיב [וכפי שנאמר]: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (שמות לו, פסוק ז). אלא גמר [למד] בדרך גזירה שווה מהלשון "העברה " "העברה "שנאמרה בענין זה וביום הכפורים, שכן

כְּתִיב הָכָא: “וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה״: וּכְתִיב הָתָם: “וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה״, מַה לְּהַלָּן – בַּיּוֹם אָסוּר, אַף כָּאן – בַּיּוֹם אָסוּר.

כתיב הכא [נאמר כאן במשכן]: "ויעבירו קול במחנה " וכתיב התם [ונאמר שם ביום הכיפורים]: "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" (ויקרא כה, ט). מה להלן בתקיעת השופר שביובל העברה זו — ביום אסור לעשותה, אף כאן — ביום אסור.

אַשְׁכַּחַן הוֹצָאָה, הַכְנָסָה מְנָלַן? סְבָרָא הִיא, מִכְּדִי מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת הוּא, מַה לִּי אַפּוֹקֵי וּמַה לִּי עַיּוֹלֵי? מִיהוּ, הוֹצָאָה – אָב, הַכְנָסָה – תּוֹלָדָה.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] לימוד לענין הוצאה מרשות היחיד אל מחנה הלווים שהוא רשות הרבים, ואולם הכנסה מנלן [מניין לנו], שאף היא נחשבת כמלאכה, ואסורה? ומשיבים: סברא היא, מכדי [הרי] העברה מרשות לרשות הוא, ואם כן מה לי אפוקי [הוצאה] ומה לי עיולי [הכנסה], שאם העברת חפץ מרשות לרשות יש בה משום מלאכה — אין מקום להבדיל בין הוצאה והכנסה. מיהו [אבל] הוצאה — אב מלאכה היא, ואילו הכנסה — אינה אלא תולדה, כיון שאינה מפורשת במקרא.

וּמִכְּדִי, אַהָא מִיחַיַּיב וְאַהָא מִיחַיַּיב, אַמַּאי קָרֵי לָהּ הַאי ‘אָב׳ וְאַמַּאי קָרֵי לָהּ הַאי ‘תּוֹלָדָה׳?

על עצם ההבדל בין אב ותולדה שואלים: ומכדי אהא מיחייב, ואהא מיחייב [הרי על זו מתחייב, ועל זו מתחייב] ואם כן אמאי קרי [מדוע קורא] לה האי [לזו] "אב" ואמאי קרי [ומדוע קורא] לה האי [לזו] "תולדה"? ומה טעם להבחין ביניהם?

נָפְקָא מִינָּהּ: דְּאִי עָבֵיד שְׁתֵּי אָבוֹת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אִי נַמִי, שְׁתֵּי תוֹלָדוֹת בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – מִיחַיַּיב תַּרְתֵּי, וְאִי עָבֵיד אָב וְתוֹלָדָה דִּידֵיהּ – לָא מִיחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא.

ומשיבים: נפקא מינה דאי עביד [יוצא מזו הבדל למעשה שאם עושה] שתי אבות מלאכה שונים בהדי הדדי [ביחד], אי נמי [או גם כן] שתי תולדות של שני אבות שונים בהדי הדדי [ביחד] — מיחייב תרתי [מתחייב שתי חטאות], ואי עביד [ואם עושה] אב ותולדה דידיה [שלו] — הוא לא מיחייב [מתחייב] אלא חדא [חטאת אחת].

וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּמְחַיֵּיב אַתּוֹלָדָה בִּמְקוֹם אָב, אַמַּאי קָרוּ לָהּ אָב וְאַמַּאי קָרוּ לָהּ תּוֹלָדָה? הַךְ דַּהֲוָאי בַּמִּשְׁכָּן חֲשִׁיבָא – קָרֵי לָהּ אָב, הַךְ דְּלָא הֲוָאי בַּמִּשְׁכָּן חֲשִׁיבָא – לָא קָרֵי לָהּ אָב. אִי נַמִי: הַךְ דִּכְתִיבָא – קָרֵי אָב, וְהַאי דְּלָא כְּתִיבָא – קָרֵי תּוֹלָדָה.

ושואלים עוד: ולשיטת ר' אליעזר המחייב להביא חטאת נפרדת על תולדה של מלאכה גם אם עשה במקום (באותו זמן) אב המלאכה שלו עצמו ומתחייב עליו — לשיטתו אמאי קרו [מדוע קוראים] לה לזו "אב" ואמאי קרו [ומדוע קוראים] לה לזו "תולדה "? ומשיבים: לשיטתו הך דהואי [זו שהיתה] במשכן חשיבא [מלאכה חשובה] — קרי [קורא] לה "אב", ואולם הך [לזו] שלא הואי [היתה] במשכן חשיבא [חשובה] — הוא לא קרי [קורא] לה "אב ". אי נמי [או גם כן] אפשר לומר: כי הך דכתיבא [לזו שכתובה] במפורש במקרא — קרי [הוא קורא] "אב", והאי [ולזו] שלא כתיבא [כתובה] במפורש במקרא — קרי [הוא קורא] "תולדה".

וְהָא דִּתְנַן: הַזּוֹרֵק אַרְבַּע אַמּוֹת בַּכּוֹתֶל, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – כְּזוֹרֵק בָּאֲוִיר, לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – כְּזוֹרֵק בָּאָרֶץ. וְהַזּוֹרֵק בָּאָרֶץ אַרְבַּע אַמּוֹת – חַיָּיב.

והא דתנן [והלכה זו ששנינו במשנה]: הזורק חפץ בשבת למרחק ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ בכותל, אם היה גובהו למעלה מעשרה טפחים — הרי זה כזורק באויר ופטור. ואם היה גובהו למטה מעשרה טפחים — הרי זה כזורק בארץ, והזורק בארץ ברשות הרבים ארבע אמות — חייב.

זָרַק אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מְנָלַן דְּמִיחַיַּיב? אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: שֶׁכֵּן אוֹרְגֵי יְרִיעוֹת זוֹרְקִין מַחֲטֵיהֶן זֶה לָזֶה. אוֹרְגִין, מְחָטִין לָמָּה לְהוּ?! אֶלָּא, שֶׁכֵּן תּוֹפְרֵי יְרִיעוֹת זוֹרְקִין מַחֲטֵיהֶן זֶה לָזֶה.

ושואלים: זרק ארבע אמות ברשות הרבים עצמה שלא הוציא ולא הכניס מרשות לרשות, מנלן דמיחייב [מניין לנו שחייב]? ומשיבים, אמר ר' יאשיה: שכן אורגי היריעות שבמשכן היו זורקין מחטיהן זה לזה כשנזקק אחד למחט שביד חבירו, וכיון שהיתה זו מלאכה במשכן חייבים עליה. ותוהים: אורגין, מחטין למה להו [להם]? לשם מה דרושה המחט במלאכת האריגה? אלא יש לתקן ולומר כך: שכן תופרי היריעות זורקין מחטיהן זה לזה.

וְדִילְמָא גַּבֵּי הֲדָדֵי הֲווּ יָתְבִי? מָטוּ הֲדָדֵי בִּמְחָטִין. דִּילְמָא בְּתוֹךְ אַרְבַּע הֲווּ יָתְבִי?

ושואלים: ומניין שהיו צריכים לזרוק זה לזה ודילמא גבי הדדי הוו יתבי [שמא זה אצל, ליד, זה היו יושבים]?! ומשיבים: ודאי הוצרכו להיות מרוחקים זה מזה, שכן אם היו סמוכים מידי אחד לשני מטו הדדי [היו מגיעים זה לזה] ופוגעים זה את זה במחטין. ושואלים עוד: דילמא [שמא] אף שהיו צריכים להיות מרוחקים זה מזה עדיין בתוך ארבע אמות זה לזה הוו יתבי [היו יושבים], ולא נצרכו לזרוק יותר מתחום זה? וכיון שאין בידינו הוכחה איננו יכולים ללמוד הלכה זו מתופרי יריעות.

אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: שֶׁכֵּן אוֹרְגֵי יְרִיעוֹת זוֹרְקִין בּוּכְיָאר בַּיְרִיעָה. וַהֲלֹא אוֹגְדוֹ בְּיָדוֹ! בְּנִיסְכָא בַּתְרָא.

אלא אמר רב חסדא: איסור זריקת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים נלמד שכן אורגי היריעות שבמשכן היו זורקין בוכיאר (הכלי שחוט הערב קשור בו) ביריעה, שלצורך האריגה היה צורך לזרוק אותו בין חוטי השתי. ושואלים: הרי זו אינה זריקה ממש, והלא אוגדו בידו, שהרי קצה החוט נמצא עדיין ביד הזורק, וכל זריקה מעין זו שלא זרק את כל החפץ שבידו — אינה נחשבת! אלא יש לומר שהמדובר בניסכא בתרא [בזריקה האחרונה] שבה נשלם חוט האריגה, ושוב אינו צריך להחזיק בידו את החוט.

וְהָא בִּמְקוֹם פְּטוּר קָאָזְלָא! אֶלָּא: שֶׁכֵּן אוֹרְגֵי יְרִיעוֹת זוֹרְקִין בּוּכְיָאר לְשׁוֹאֲלֵיהֶן. וְדִילְמָא גַּבֵּי הֲדָדֵי הֲווּ יָתְבִי? מָטוּ הֲדָדֵי בְּחֵפֶת.

ועדיין שואלים: והא [והרי] במקום פטור קאזלא [היא, הבוכיאר הולכת], שהרי בין היריעות אין מקום ארבע אמות והזורק למקום פטור — פטור! אלא יש לומר שהלימוד הוא, שכן אורגי היריעות היו זורקין בוכיאר לשואליהן, לחבריהם השואלים מהם בוכיאר. ושואלים: ודילמא גבי הדדי הוו יתבי [ושמא זה ליד זה היו יושבים]?! ומתרצים: הדבר אינו אפשרי, כי מטו הדדי בחפת [היו מגיעים זה ליד זה ומפריעים כשהיו מגיעים לסיומה של היריעה].

וְדִילְמָא שַׁלְחוֹפֵי הֲווּ מְשַׁלְחֲפִי? וְתוּ: מִי שְׁאִילִי מֵהֲדָדֵי? וְהָתַנְיָא לוּדָא: “אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים״ – מִמְּלַאכְתּוֹ הוּא עוֹשֶׂה, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִמְּלֶאכֶת חֲבֵירוֹ!

ושואלים: ודילמא שלחופי הוו משלחפי [ושמא היו מוסטים] במקצת זה מזה ולא ישבו בשורה אחת, ועדיין היו יכולים לשבת סמוכים זה לזה בלא להפריע במלאכה?! ותו, מי שאילי מהדדי [ועוד, האם היו שואלים זה מזה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] החכם לודא: מה שנאמר "ויבואו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקודש איש איש ממלאכתו אשר המה עשים" (שמות לו, ד) — יש ללמוד מכאן: כל אחד מהם ממלאכתו הוא עושה ואינו עושה ממלאכת חבירו, שלכל אחד היו חמרים וכלי עבודה במידה מספקת, ולא היה אם כן צורך בשאילה אחד מהשני!

וְתוּ: מַעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מְנָלַן דִּמְחַיַּיב? אֶלָּא: כָּל אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, גְּמָרָא גְּמִירִי לָהּ.

ותו [ועוד] יש להקשות: אף אם נלמד מכאן דין זורק, אבל מעביר בידו ארבע אמות ברשות הרבים מנלן דמחייב [מניין לנו שחייב]? אלא נראה שאין בידינו ללמוד הלכה זו במישרין ממלאכת המשכן אלא יש לומר: כל ההלכות הקשורות בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה [בלימוד של מסורת למדו אותה] ולא ממדרש הכתובים.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקוֹשֵׁשׁ, מַעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲוָה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: תּוֹלֵשׁ הֲוָה. רַב אַחָא בְּרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר: מְעַמֵּר הֲוָה.

אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מקושש שכתוב בתורה שדנו אותו למיתה על חילול שבת (במדבר טו, לג–לו), מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה [היה], ומשום עבירה זו הוא שנסקל. במתניתא תנא [בברייתא שנה החכם]: תולש הוה [היה], שמשום תלישת העצים ממקומם התחייב. רב אחא בר' יעקב אמר: מעמר (אוסף עצים ממקום הנחתם לערימה) הוה [היה].

לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? לְכִדְרַב; דְּאָמַר רַב: מָצָאתִי מְגִלַּת סְתָרִים בֵּי רַבִּי חִיָּיא, וְכָתוּב בֵּיהּ: אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, (וְאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּם בְּהֶעְלֵם אַחַת) – וְאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אַחַת וְתוּ לֹא?! וְהָתְנַן: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, וְהָוֵינַן בָּהּ: מִנְיָינָא לָמָּה לִי? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּם בְּהֶעְלֵם אֶחָד – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת!

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] להלכה אם נדע מה היתה המלאכה שנתחייב עליה המקושש בשעתו? ומשיבים: יש כאן תוצאה מעשית על פי הדברים שמסר רב. שאמר רב: מצאתי מגלת סתרים בי (בבית) ר' חייא וכתוב בה, איסי בן יהודה אומר: מספר אבות המלאכות האסורות בשבת הוא ארבעים חסר אחת (ואם עשאן כולם בהעלם אחת) ואינו חייב אלא אחת. ומיד תוהים: אחת ותו לא [ולא עוד]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, והוינן [והיינו מתעסקים] בה: מניינא [המספר] למה לי? והלא די במניית אבות המלאכה בלא לציין את מספרם! ואמר ר' יוחנן: משנה זו באה ללמדנו שאם עשאן כולם בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת. הרי שאין לפרש שעל כל המלאכות כולן חייב רק חטאת אחת!

אֵימָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַל אַחַת מֵהֶם.

אלא אימא [אמור, תקן] אינו חייב על אחת מהן, שיש מלאכה אחת משלושים ותשע המלאכות שעליה אין חייבים מיתה, ויש בה מצות "לא תעשה בלבד" ולא נתפרש איזו היא.

רַב יְהוּדָה פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּהַמַּעֲבִיר חַיָּיב, וּמַתְנִיתִין פְּשִׁיטָא לֵיהּ דְּתוֹלֵשׁ חַיָּיב, וְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב פְּשִׁיטָא לֵיהּ דִּמְעַמֵּר חַיָּיב. מָר סָבַר: הָא מִיהַת לָא מְסַפְּקָא, וּמָר סָבַר: הָא מִיהַת לָא מְסַפְּקָא.

ולענין זה, רב יהודה פשיטא ליה [פשוט לו] שהמעביר חייב, ומתניתא פשיטא ליה [והחכם בברייתא פשוט לו] שהתולש חייב, ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה [פשוט לו] שהמעמר חייב. כלומר, מר סבר הא מיהת לא מספקא, ומר סבר הא מיהת לא מספקא [חכם זה סבור כי זו לפחות אינה מסופקת, וחכם זה סבור כי זו לפחות אינה מסופקת], ובאו להודיענו שעל מלאכות אלה ודאי חייבים מיתה, שהרי נידון מקושש העצים משום שעבר עליהן.

תָּנוּ רַבָּנַן: מְקוֹשֵׁשׁ זֶה צְלָפְחָד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ וגו׳״ וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: “אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר״, מַה לְּהַלָּן צְלָפְחָד, אַף כָּאן צְלָפְחָד, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

כיון שהוזכר המקושש לענין מלאכתו מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מקושש זה שמזכירתו התורה צלפחד היה, וכן הוא אומר: "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת" (במדבר טו, לב), ולהלן הוא אומר בדברי בנות צלפחד: "אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו" (במדבר כז, ג), מה להלן האיש במדבר הוא צלפחד, אף כאן שלא פורש שמו הוא צלפחד, אלו דברי ר' עקיבא.

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא: עֲקִיבָא, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אַתָּה עָתִיד לִיתֵּן אֶת הַדִּין. אִם כִּדְבָרֶיךָ, הַתּוֹרָה כִּיסַּתּוּ וְאַתָּה מְגַלֶּה אוֹתוֹ! וְאִם לָאו – אַתָּה מוֹצִיא לַעַז עַל אוֹתוֹ צַדִּיק.

אמר לו ר' יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין על מדרש זה, שכן אם כדבריך שהיה זה צלפחד — התורה כיסתו, ולא פרסמה את שם המקושש, ואתה מגלה אותו?! ואם לאו [לא], שלא היה זה צלפחד — הרי אתה ללא הצדקה מוציא לעז על אותו צדיק.