אַף בְּמוֹצִיא אֶת הַמֵּת לְקוֹבְרוֹ. אָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמַר לַחְפּוֹר בּוֹ, וְסֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת בּוֹ, דְּחַיָּיב. פְּשִׁיטָא! דְּאִי הָא נַמִי מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ הִיא – אֶלָּא מְלָאכָה שֶׁצְּרִיכָה לְגוּפָהּ, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ?! מַהוּ דְּתֵימָא: עַד דְּאִיכָּא לְגוּפוֹ וּלְגוּפָהּ, כְּגוֹן מַר לַעֲשׂוֹת לוֹ טַס וְלַחְפּוֹר, סֵפֶר תּוֹרָה לְהַגִּיהַּ וְלִקְרוֹת בּוֹ, קָא מַשְׁמַע לָן.

אף במוציא את המת לקוברו. אמר רבא: ומודה ר' שמעון במר (מעדר) שהמוציאו בשבת כדי לחפור בו, וספר תורה כדי לקרות בו — שהוא חייב. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], דאי הא נמי [שאם זו, ההוצאה עצמה, גם כן] מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהרי כוונתו לחפירה או לקריאה, אלא מלאכה שצריכה לגופה לר' שמעון היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה] לענין הוצאה? ומשיבים: בכל זאת יש בכך חידוש, שכן מהו דתימא [שתאמר] שר' שמעון מחייב רק באופן מסויים, והוא עד דאיכא [שיש] צורך גם לגופו של המוציא וגם לגופה של ההוצאה, וכגון שהוציא מר (מעדר) כדי לעשות לו טס (לחדד את להבו) וגם לחפור בו, ובספר תורה — שהוציאו כדי להגיה אותו וגם לקרות בו, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שדי בצורך גופו של המוציא כדי לחייבו.

הַהוּא שַׁכְבָּא דַּהֲוָה בִּדְרוֹקְרָא, שְׁרָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְאַפּוֹקֵיהּ לְכַרְמְלִית. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן אַחוּהּ דְּמָר בְּרֵיהּ דְּרַבָּנָא לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כְּמַאן – כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימַר דְּפָטַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מֵחִיּוּב חַטָּאת – אִיסּוּרָא דְּרַבָּנַן מִיהָא אִיכָּא! אֲמַר לֵיהּ: הָאֱלֹהִים! דְּעָיְילַת בֵּיהּ אַתְּ, וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה (שָׁרֵי). דְּמִי קָאָמִינָא לִרְשׁוּת הָרַבִּים? לְכַרְמְלִית קָאָמִינָא! גָּדוֹל כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת שֶׁדּוֹחֶה אֶת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה.

מסופר: ההוא שכבא דהוה בדרוקרא [מת אחד שהיה בדרוקרת], שרא [והתיר] רב נחמן בר יצחק לאפוקיה [להוציאו] בשבת לכרמלית, שמפני סיבה מסוימת לא ניתן להשאירו במקומו, אמר ליה [לו] ר' יוחנן אחוה [אחיו] של מר בריה [בנו] של רבנא לרב נחמן בר יצחק: כמאן [כשיטת מי התרת] כשיטת ר' שמעון, ואולם אימר [אמור] שפטר ר' שמעון רק מחיוב חטאת, ואולם איסורא דרבנן מיהא איכא [איסור מדברי חכמים לפחות ישנו]! אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: האלהים (בהדגשה, כקריאה של שבועה), דעיילת ביה את [וכי נכנסת בו להבנת הדברים]? שהרי ואפילו לשיטת ר' יהודה שרי [מותר] במקרה זה, דמי קאמינא [שהאם אמרתי] להוציאו לרשות הרבים? והלא לכרמלית קאמינא [אמרתי], וכרמלית כיון שאיסורה רק מדברי חכמים הרי כלל בידינו שגדול כבוד הבריות שדוחה את מצוות "לא תעשה" שבתורה, ובכלל זה גם את "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ..." (דברים יז, יא).

תְּנַן הָתָם: הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טוּמְאָה וְהִכְוָה הַמִּחְיָה – עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. אִיתְּמַר, אַחַת מִשְּׁתַּיִם חַיָּיב. אַחַת מִשָּׁלֹשׁ, רַב נַחְמָן אָמַר: חַיָּיב, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: פָּטוּר. רַב נַחְמָן אָמַר: חַיָּיב, אַהֲנִי מַעֲשָׂיו, דְּאִי מִשְׁתַּקְלָא חֲדָא אַחֲרִיתִי – אָזְלָה לָהּ טוּמְאָה. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: פָּטוּר, הָשְׁתָּא מִיהַת הָא אִיתָא לְטוּמְאָה.

תנן התם [שנינו במשנה שם] העוסקת בדיני צרעת: התולש שערות לבנות שהן סימני טומאה, וכן אם הכוה (עשה כוויה) את המחיה שבבשר הנגע, ועל ידי כך רצה לטהרו — עובר ב"לא תעשה", שנאמר "השמר בנגע הצרעת" (דברים כד,ח) לפי הכלל ש"השמר" משמעו מצוות "לא תעשה". ועל כך איתמר [נאמר]: התולש שערה אחת משתים בלבד — הכל מודים שחייב, שהרי נשארה רק שערה אחת, ואין הוא טמא בשל שערה בודדת. אבל נחלקו אמוראים בתולש אחת משלש, שרב נחמן אמר: חייב, ואילו רב ששת אמר: פטור. ומבארים את השיטות: רב נחמן אמר שחייב, לדעתו משום שאהני [הועילו] מעשיו, דאי משתקלא חדא אחריתי — אזלא [הועילו מעשיו שאם תוסר שערה אחת אחרת, נוספת תלך] לה הטומאה, נמצא אם כן שקרב את טהרתו שלא כדין. ורב ששת שאמר שפטור, לדעתו לא הועילו מעשיו ולא כלום, שכן השתא מיהת — הא איתא [עכשיו לפחות — הרי ישנה] לטומאה זו עדיין גם לאחר שהסיר את השיער, וממילא לא הועילו מעשיו כלום שהרי נותר טמא כפי שהיה.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמִינָא לָהּ – דִּתְנַן: “וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵילָה – חַיָּיב״ הָא חֲצִי זַיִת – פָּטוּר. וְהָתַנְיָא: חֲצִי זַיִת חַיָּיב! מַאי לָאו: הָא דְּתַנְיָא חַיָּיב – דְּאַפֵּיק חֲצִי זַיִת מִכַּזַּיִת, וְהָא דִּתְנַן פָּטוּר – דְּאַפֵּיק חֲצִי זַיִת מִכַּזַּיִת וּמֶחֱצָה. וְרַב נַחְמָן: אִידִי וְאִידִי חַיָּיב, וְהָא דִּתְנַן “פָּטוּר״ – דְּאַפֵּיק חֲצִי זַיִת מִמֵּת גָּדוֹל.

אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את דעתי זו — ממה דתנן [ששנינו במשנתנו]: וכן המוציא בשבת כזית מן המת וכן כזית מן הנבילה — חייב, ונדייק: הא [הרי, מכאן] שהמוציא חצי זית — פטור, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: המוציא חצי זית מן המת — חייב! מאי לאו [האם אין] להסביר כי הא דתניא [זה ששנינו בברייתא] "חייב "— מדובר באופן דאפיק [שהוציא] חצי זית מכזית, ובכך עשה מעשה שיש לו ערך, של מניעת טומאה, שחצי זית בלבד אינו מטמא. והא דתנן [וזה ששנינו במשנה] "פטור "— מדובר באופן דאפיק [שהוציא] חצי זית מכזית ומחצה והרי עדיין נשארה הטומאה במקומה. ורב נחמן מפרש אחרת: אידי ואידי [זה וזה], גם המוציא חצי כזית מכזית וגם המוציא חצי זית מכזית ומחצה — חייב, והא דתנן [וזה ששנינו במשנה] "פטור ", מדובר באופן דאפיק [שהוציא] חצי זית ממת גדול, שאף רב נחמן מודה בכגון זה שאין מעשיו מועילים, וכיון שלא הוציא כשיעור הראוי — אין לחייבו.

מתני׳ הַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו זוֹ בָּזוֹ, אוֹ בְּשִׁינָּיו, וְכֵן שְׂעָרוֹ, וְכֵן שְׂפָמוֹ, וְכֵן זְקָנוֹ, וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת, וְכֵן הַכּוֹחֶלֶת, וְכֵן הַפּוֹקֶסֶת – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת.

הנוטל בשבת צפרניו זו בזו ולא במספרים, או שנוטלן בשיניו, וכן הנוטל שערו בידיו, וכן שפמו, וכן זקנו. וכן הגודלת (קולעת את שערה), וכן הכוחלת (שמה כחול סביב עיניה), וכן הפוקסת (מאדימה פניה במשחה אדומה) — ר' אליעזר מחייב בכל אלו כמלאכות האסורות מן התורה, וחכמים אוסרין משום שבות (איסור שבת שמדברי סופרים), שלדעתם אין זו מלאכה ממש אבל אסור לעשות כן כגזירת חכמים.

גמ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחֲלוֹקֶת בְּיָד, אֲבָל בִּכְלִי חַיָּיב. פְּשִׁיטָא, “זוֹ בָּזוֹ״ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: רַבָּנַן בִּכְלִי נַמִי פָּטְרִי, וְהָא דְּקָתָנֵי “זוֹ בָּזוֹ״ – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר ר' אלעזר: מחלוקת זו היא דווקא כאשר נוטל את צפרניו ביד, אבל כאשר נוטל אותם בכלי — לדעת הכל חייב. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי "זו בזו" תנן [שנינו] במפורש! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי רבנן בנטילתן בכלי נמי פטרי [גם כן פוטרים], שכיון שאין הנוטל צפרניו מעוניין בצפורן החתוכה אין בכך משום מלאכת גזיזה, והא דקתני [וזה ששנינו] בנוסח "זו בזו" — להודיעך כחו (תוקף דעתו) של ר' אליעזר שאפילו במקרה זה הוא מחייב, על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין הדבר כך.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחֲלוֹקֶת לְעַצְמוֹ, אֲבָל לַחֲבֵירוֹ – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר. פְּשִׁיטָא, “צִפָּרְנָיו״ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לַחֲבֵירוֹ נַמִי מְחַיֵּיב, וְהָא דְּקָתָנֵי “צִפָּרְנָיו״ – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן, קָא מַשְׁמַע לָן.

ואמר ר' אלעזר: מחלוקת זו ששנינו הריהי דווקא בשנטל צפרניים לעצמו, אבל בשנטל לחבירו — לדברי הכל פטור. ושואלים: והרי גם דבר זה הוא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי בלשון "צפרניו", כלומר, שלו, תנן [שנינו במשנה]! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שר' אליעזר בשנוטל לחבירו נמי [גם כן] מחייב, והא דקתני [וזה ששנינו] לשון "צפרניו "הרי זה להודיעך כחן דרבנן [של החכמים] שאפילו בצפרניו שלו פטרו, וכל שכן בשל חבירו, על כן קא משמע לן [הוא משמיע לנו] ללמדנו שהכל מודים שפטור בכך.

“וְכֵן שְׂעָרוֹ כו׳״. תָּנָא: הַנּוֹטֵל מְלֹא פִּי הַזּוּג – חַיָּיב. וְכַמָּה מְלֹא פִּי הַזּוּג? אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁתַּיִם. וְהָתַנְיָא: וְלַקָּרְחָה שְׁתַּיִם! אֵימָא: וְכֵן לַקָּרְחָה שְׁתַּיִם.

שנינו במשנה: וכן הנוטל שערו שלדעת ר' אליעזר חייב ולדעת חכמים פטור. תנא [שנה] החכם בתוספתא: הנוטל שערו בשבת מלא פי הזוג (המספריים) — חייב. וכמה הוא שיעור מלא פי הזוג? אמר רב יהודה: שתים, שתי שערות. ושואלים: והתניא [והרי שנינו] בהמשך אותה ברייתא: ולקרחה כדי להתחייב משום האיסור בתורה שלא לעשות קרחה באבל על המת ("ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". דברים יד, א), השיעור הקטן ביותר הוא שתים, ומכאן ש"מלוא פי הזוג" הוא שיעור אחר! ומשיבים: אימא [אמור, פרש] שאין כאן שיעורים שונים, אלא: וכן לקרחה שתים.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַנּוֹטֵל מְלֹא פִּי הַזּוּג בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב, וְכַמָּה מְלֹא פִּי הַזּוּג – שְׁתַּיִם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַחַת. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּמְלַקֵּט לְבָנוֹת מִתּוֹךְ שְׁחוֹרוֹת, שֶׁאֲפִילּוּ אַחַת חַיָּיב. וְדָבָר זֶה – אַף בַּחוֹל אָסוּר, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: “לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה״.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: הנוטל משערו מלא פי הזוג בשבת — חייב. וכמה הוא מלא פי הזוג — שתים. ר' אליעזר אומר: אף בשערה אחת חייב, ומודים חכמים לר' אליעזר במלקט ותולש שערות לבנות מתוך שחורות, שאפילו כאשר ליקט אחת בלבד גם כן חייב. שהרי במעשהו הוא מוכיח כי הוא מקפיד אף בשערה בודדת והוצאתה חשובה בעיניו, ודבר זה, ליקוט שערות לבנות משחורות, אף בימות ה חול אסור לגברים, משום שנאמר: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: צִפּוֹרֶן שֶׁפֵּירַשׁ רוּבָּהּ, וְצִיצִין שֶׁפֵּרְשׁוּ רוּבָּן, בְּיָד – מוּתָּר, בִּכְלִי – חַיָּיב חַטָּאת. מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּבִכְלִי חַיָּיב חַטָּאת, וּבְיָד מוּתָּר לְכַתְּחִלָּה?! הָכִי קָאָמַר: פֵּירְשׁוּ רוּבָּן, בְּיָד – מוּתָּר, בִּכְלִי – פָּטוּר אֲבָל אָסוּר. לֹא פֵּירְשׁוּ רוּבָּן, בְּיָד – פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, בִּכְלִי – חַיָּיב חַטָּאת. אָמַר רַב יְהוּדָה: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁפֵּרְשׁוּ כְּלַפֵּי מַעְלָה, וּמְצַעֲרוֹת אוֹתוֹ.

"(דברים כב, ה), ומכאן למדו חכמים שכל דבר שהוא ממנהגי הייפוי של נשים אסור לגברים. תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: צפורן שפירש רובה והיא מחוברת רק בחלקה הקטן באצבע, וכן ציצין (חתיכות קטנות של עור) שפרשו רובן מן הגוף, אם תולשן בשבת ביד — מותר, ואם חותכן בכלי — חייב חטאת, ותוהים על כך: מי איכא מידי [האם יש דבר, מלאכה] שאם עושה אותה בכלי חייב חטאת, וביד מותר לכתחלה לעשותה, ולא גזרו בה חכמים משום סייג?! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: אם פירשו רובן, ביד — מותר, בכלי, אם כבר תלש — פטור ואינו נענש על כך, אבל מלכתחילה ודאי שאסור לעשות כן. ואם עדיין לא פירשו רובן, ביד — פטור, אבל אסור, ואם עשה כך בכלי — חייב חטאת. אמר רב יהודה: הלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר בענין זה. אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: והוא שפרשו אותם חלקי ציפורן כלפי מעלה אל צד הצפורן ומצערות אותו, ובכגון זה התירו מלכתחילה לתולשן.

“וְכֵן הַגּוֹדֶלֶת כו׳״. גּוֹדֶלֶת כּוֹחֶלֶת וּפוֹקֶסֶת מִשּׁוּם מַאי מִחַיְּיבָא? אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: גּוֹדֶלֶת מִשּׁוּם אוֹרֶגֶת, כּוֹחֶלֶת מִשּׁוּם כּוֹתֶבֶת, פּוֹקֶסֶת מִשּׁוּם טוֹוָה. אָמְרוּ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ: וְכִי דֶּרֶךְ אֲרִיגָה בְּכָךְ, וְכִי דֶּרֶךְ כְּתִיבָה בְּכָךְ, וְכִי דֶּרֶךְ טְוִיָּה בְּכָךְ?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: לְדִידִי מְפָרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא:

שנינו במשנה: וכן הגודלת והכוחלת והפוקסת בשבת שר' אליעזר מחייב בהן מן התורה. ושואלים: הגודלת, כוחלת ופוקסת בשבת משום מאי מחייבא [מה, איזה אב מלאכה היא מתחייבת]? אמר ר' אבין שכך אמר ר' יוסי בר' חנינא: הגודלת מתחייבת — משום אורגת, שקליעת השיער דומה במהותה לאריגה, והכוחלת — משום כותבת, פוקסת — משום טווה, שהיו מורחים את האודם על הפנים בכעין חוט של בצק. אמרו רבנן קמיה [חכמים לפני] ר' אבהו: וכי דרך אריגה בכך, וכי דרך כתיבה בכך, וכי דרך טויה בכך?! ובודאי גם ר' אליעזר מודה שמלאכה שאינה נעשית כדרכה פטורים עליה! אלא אמר ר' אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מר' יוסי בר' חנינא עצמו