רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַסּוּס מְטַמֵּא עַל יָדָיו, הַחֲמוֹר עַל רַגְלָיו. שֶׁמִּשְׁעֶנֶת הַסּוּס עַל יָדָיו, וַחֲמוֹר עַל רַגְלָיו. וְאַמַּאי? הָא קָא מְסַיַּיע בַּהֲדֵי הֲדָדֵי! לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן “מְסַיֵּיעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ״? אֲמַר רַב אַשִׁי: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רַגְלוֹ אַחַת עַל הַכְּלִי וְרַגְלוֹ אַחַת עַל הָרִצְפָּה, רַגְלוֹ אַחַת עַל הָאֶבֶן וְרַגְלוֹ אַחַת עַל הָרִצְפָּה; רוֹאִין, כֹּל שֶׁאִילּוּ יִנָּטֵל הַכְּלִי וְתִינָּטֵל הָאֶבֶן יָכוֹל לַעֲמוֹד עַל רַגְלוֹ אַחַת – עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו – עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה.

ר' יוסי אומר: אם היה הזב רוכב על גבי בהמה וטלית מונחת תחתיה, אם היה רוכב על הסוס הרי הוא מטמא על ידיו (רגליו הקדמיות), שאם הטלית מונחת תחת ידי הסוס הריהי טמאה, ואולם אם היתה מונחת תחת רגליו — הריהי טהורה. ואם היה רוכב על החמור — הריהו מטמא על רגליו (האחוריות), שאם הטלית מונחת תחת רגליו הריהי טמאה, ואולם אם היתה מונחת תחת ידיו — הריהי טהורה. וטעם החילוק: משום שמשענת הסוס בעיקרה על ידיו, ושל החמור על רגליו. ואמאי [ומדוע] במקרה שמונחת הטלית תחת רגלי הסוס או ידי החמור תהא טהורה? הא קא מסייע בהדי הדדי [הלא הרגלים מסייעות אלו לאלו]! לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] כי מסייע אין בו ממש. אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] סיוע לדבר זה ממשנה אחרת. ששנינו, ר' אליעזר אומר: כהן שהיה עומד במקדש באופן שרגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה, או רגלו אחת על האבן ורגלו אחת על הרצפה, ועבד אחת מעבודות כהונה. ומאחרר וקיימת כאן שאלה האם נחשיבנו כאילו שלא עמד כלל על הרצפה שעבודתו פסולה, או שמא נחשיבנו כעומד על הרצפה ועבודתו כשרה, על כן הדין הוא שרואין כל שאילו ינטל הכלי וכן אם תינטל האבן ויכול עדיין לעמוד על רגלו אחת שהיתה על הרצפה — עבודתו כשרה, ואם לאו [לא] — עבודתו פסולה.

וְאַמַּאי? הָא קָא מְסַיַּיע בַּהֲדֵי הֲדָדֵי! לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן “מְסַיֵּיעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ״? אֲמַר רָבִינָא: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא, קִיבֵּל בְּיָמִין וּשְׂמֹאל מְסַיַּיעְתּוֹ – עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאַמַּאי? הָא קָא מְסַיַּיע בַּהֲדֵי הֲדָדֵי! לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן מְסַיֵּיעַ אֵין בּוֹ מַמָּשׁ? שְׁמַע מִינָּהּ.

ושוב יש לשאול ואמאי [ומדוע] יהא כשר? הא קא [הרי הוא] מסייע בהדי הדדי [ברגל אחת לאחרת]! לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] כי מסייע אין בו ממש. אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] סיוע לדבר זה ממשנה אחרת. ששנינו שכל עבודות המקדש חייבות להיעשות ביד ימין דווקא, אבל אם קיבל את הדם בימין, ושמאל מסייעתו — עבודתו כשרה. ואמאי [ומדוע] תהא עבודתו כשרה, הא קא [הרי הוא] מסייע היד השמאלית בהדי הדדי [אלו לאלו]! אלא לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] שמסייע אין בו ממש. ומסכמים את הראיות הללו: אכן, שמע מינה [למד ממנה].

אָמַר מָר: זֶה יָכוֹל וְזֶה יָכוֹל – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בָּעֵינַן שִׁיעוּר לָזֶה וְשִׁיעוּר לָזֶה, אוֹ דִּילְמָא: שִׁיעוּר אֶחָד לְכוּלָּם? רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא; חַד אָמַר: שִׁיעוּר לָזֶה וְשִׁיעוּר לָזֶה, וְחַד אָמַר: שִׁיעוּר אֶחָד לְכוּלָּן. אָמַר רַב פַּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא, הָיָה יוֹשֵׁב עַל גַּבֵּי מִטָּה וְאַרְבַּע טַלִּיּוֹת תַּחַת אַרְבַּע רַגְלֵי הַמִּטָּה – טְמֵאוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יְכוֹלָה לַעֲמוֹד עַל שָׁלֹשׁ. וְאַמַּאי? לִיבָּעֵי שִׁיעוּר זִיבָה לָזֶה וְשִׁיעוּר זִיבָה לָזֶה! לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן “שִׁיעוּר אֶחָד לְכוּלָּן״?

מקודם שנינו שאמר מר [החכם] שאם זה יכול לעבור את העבירה לבדו וזה יכול, ר' מאיר מחייב. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים ] שאלה זו: האם בעינן [צריכים אנו] שיעור מלאכה שלמה לזה ושיעור מלאכה לזה, או דילמא [שמא] די בשיעור אחד לכולם. רב חסדא ורב המנונא נחלקו בדבר; חד [אחד מהם] אמר שצריך שיהא במלאכה שעושים כדי שיעור לזה ושיעור לזה. וחד [ואחד מהם] אמר שדי בשיעור אחד לכולן. אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא : אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כשיטה שדי בשיעור אחד לכולם במשנת זבים: היה הזב יושב על גבי מטה וארבע טליות (טליתות) תחת ארבע רגלי המטה — טמאות, מפני שאין יכולה המיטה לעמוד על שלש רגלים. ואמאי [ומדוע] יהא טמא? ליבעי [שיצטרכו] שיהא כדי שיעור זיבה לזה, לרגל זו, ושיעור זיבה לזה, לרגל זו, שכל ארבע הטליות ייטמאו רק אם ישבו ארבע זבים על המיטה! לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] שכדי לטמא את הטליתות די בשיעור אחד לכולן, ואם מתחייבים שניים בשותפות הרי הם חייבים אפילו על שיעור אחד.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא, צְבִי שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת וְנָעַל אֶחָד בְּפָנָיו – חַיָּיב, נָעֲלוּ שְׁנַיִם – פְּטוּרִין. לֹא יָכוֹל אֶחָד לִנְעוֹל וְנָעֲלוּ שְׁנַיִם – חַיָּיבִים. וְאַמַּאי? לִיבָּעֵי שִׁיעוּר צִידָה לָזֶה וְשִׁיעוּר צִידָה לָזֶה! לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן “שִׁיעוּר אֶחָד לְכוּלָּם״? אֲמַר רָבִינָא: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא, הַשּׁוּתָּפִין שֶׁגָּנְבוּ וְטָבְחוּ – חַיָּיבִין. וְאַמַּאי? לִיבָּעֵי שִׁיעוּר טְבִיחָה לָזֶה וְשִׁיעוּר טְבִיחָה לָזֶה! לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן “שִׁיעוּר אֶחָד לְכוּלָּם״?

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] סיוע נוסף לדבר ממקור אחר: צבי שנכנס לבית, ונעל אחד בפניו את הדלת בשבת — חייב משום צד בשבת. נעלו שנים — פטורין. לא יכול אחד לנעול דלת זו לבדו, ונעלו שנים — חייבים. ואמאי [ומדוע] חייבים? ליבעי [שיצטרכו] שיהא כדי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה! לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] הרי זה בודאי משום שאנו סבורים ששיעור אחד די לכולם. אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] סיוע נוסף לדבר ממה ששנינו במקור אחר: השותפין שגנבו בהמה וטבחו אותה — חייבין לשלם פי ארבע או חמש, כאמור בתורה. ואמאי חייבים? ליבעי [שיצטרכו] שיהא כדי שיעור טביחה לזה ושיעור טביחה לזה! לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] שדי בשיעור אחד לכולם?

וַאֲמַר רַב אַשִׁי: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא, שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ קָנֶה שֶׁל גַּרְדִּי – חַיָּיבִין. וְאַמַּאי? לִיבָּעֵי שִׁיעוּר הוֹצָאָה לָזֶה וְשִׁיעוּר הוֹצָאָה לָזֶה! לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינָן “שִׁיעוּר אֶחָד לְכוּלָּם״? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: דִּילְמָא דְּאִית בֵּיהּ כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה לָזֶה וּבֵיצָה קַלָּה לָזֶה? אִם כֵּן לִישְׁמַעִינַן קָנֶה דְּעָלְמָא, מַאי שְׁנָא דְּגַרְדִּי? וְדִילְמָא: דְּאִית בֵּיהּ כְּדֵי לֶאֱרוֹג מַפָּה לָזֶה, וּכְדֵי לֶאֱרוֹג מַפָּה לָזֶה! אֶלָּא: מֵהָא לֵיכָּא לְמַשְׁמַע מִינָּהּ.

ואמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] סיוע נוסף לדבר ממה ששנינו מעין זה: שנים שהוציאו בשבת קנה של גרדי (אורג) — חייבין. ואמאי חייבים? ליבעי [שיצטרכו] שיהא כדי שיעור הוצאה לזה ושיעור הוצאה לזה! לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] שיעור אחד לכולם? אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מכאן אין ראייה, דילמא דאית ביה [שמא שיש בו בקנה] כדי שיעור הראוי לבשל בו ביצה קלה לזה וביצה קלה לזה, שהוא השיעור להוצאת עץ בשבת! ענה לו: אם כן, לישמעינן [שישמיענו] בקנה דעלמא [סתם], מאי שנא דגרדי [ומה שונה זה ששנינו בקנה של אורג]? אלא ודאי נתכוונו לקנה כזה שהוא יחידה לעצמו. ושוב דוחה רב אחא: ודילמא דאית ביה [ושמא שיש בו בקנה זה] גודל מספיק כדי לארוג מפה לזה וכדי לארוג מפה לזה שהוא שיעור חשוב לשניים, אלא, מהא ליכא למשמע מינה [ממשנה זו אין ללמוד ממנה דבר לענין זה].

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ קָנֶה שֶׁל גַּרְדִּי – פְּטוּרִין, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְחַיֵּיב. כְּלַפֵּי לַיָּיא?! אֶלָּא אֵימָא: חַיָּיבִין, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן: שנים שהוציאו בשבת קנה של גרדי — פטורין, ור' שמעון מחייב. ותהה רב נחמן: כלפי לייא [לאן אתה פונה]?! הרי זה ממש היפך סברותיהם! אלא אימא [אמור, תקן את הברייתא]: חייבין, ור' שמעון פוטר.

מתני׳ הַמּוֹצִיא אוֹכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁיעוּר בַּכְּלִי – פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי, שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ. אֶת הַחַי בַּמִּטָּה – פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, שֶׁהַמִּטָּה טְפֵלָה לוֹ. אֶת הַמֵּת בַּמִּטָּה – חַיָּיב. וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ – חַיָּיב. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.

המוציא בשבת אוכלין פחות מכשיעור בכלי — פטור אף על הוצאת הכלי, שהכלי טפלה לאוכל שמוציא בו. וכיון שאינו מתחייב על האוכל אינו מתחייב אף על הכלי. וכן המוציא את האדם החי במטה — פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו. המוציא את המת במטה — חייב. וכן המוציא כזית מן המת וכן כזית מן הנבלה וכן כעדשה מן השרץ שהם השיעורים הקטנים ביותר שחלות עליהם טומאות אלה — חייב, ור' שמעון פוטר, שלשיטתו מלאכה שאינה נעשית לצורך עצמה, אין חייבים עליה, ואין איש מוציא את הנבילה או את המת אלא כדי להיפטר מהם, ולא לצרכו.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא אוֹכָלִין כַּשִּׁיעוּר, אִם בַּכְּלִי – חַיָּיב עַל הָאוֹכָלִין וּפָטוּר עַל הַכְּלִי, וְאִם הָיָה כְּלִי צָרִיךְ לוֹ – חַיָּיב אַף עַל הַכְּלִי. שְׁמַע מִינָּהּ: אוֹכֵל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד – חַיָּיב שְׁתַּיִם! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: המוציא בשבת אוכלין כשיעור, אם הוציאם בכלי — חייב על האוכלין, ופטור על הכלי. ואם היה אותו הכלי צריך לו להשתמש בו למטרה אחרת — חייב אף על הכלי. ותמהים על ההלכה השניה: האם שמע מינה [למד ממנה] מהלכה זו שהאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים? והרי המוציא כלי ואוכל בתוכו עושה שני פרטים של מלאכה אחת, מלאכת הוצאה, ומדוע יהא חייב שתיים? אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] —