וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: אַנְשֵׁי הוֹצָל עוֹשִׂין כֵּן – בָּטְלָה דַּעְתָּן אֵצֶל כָּל אָדָם.

ואם תימצא [תרצה] לומר כי אנשי הוצל עושין כן — בטלה דעתן אצל כל שאר אדם.

מתני׳ הַמִּתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא לְפָנָיו, וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו – פָּטוּר. לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו – חַיָּיב. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: הָאִשָּׁה הַחוֹגֶרֶת בַּסִּינָר, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ – חַיֶּיבֶת, שֶׁכֵּן רָאוּי לִהְיוֹת חוֹזֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְקַבְּלֵי פִתָּקִין.

המתכוין להוציא חפץ ושיהא החפץ מצוי לפניו, ובא לו אותו חפץ בתוך כדי הילוך לאחריו — פטור. אבל אם התכוון להוציאו לאחריו ובא לו לפניו — חייב. באמת אמרו: האשה החוגרת בסינר (מעין מכנסים) ושמה חפץ בין מלפניה ובין מלאחריה — חייבת, שכן ראוי (דרכו) להיות חוזר (מסתובב). ר' יהודה אומר: אף מקבלי פתקין, שהם שליחי המלכות המעבירים ידיעות ושמים את הפתקין בחגורותיהם שאין מקפידים בהם באיזה צד היה הפתק (רה"ג) חייבים על הוצאת הפתקים בין מלפניהם בין לאחריהם.

גמ׳ מַאי שְׁנָא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו דְּפָטוּר – דְּלָא אִתְעֲבִיד מַחֲשַׁבְתּוֹ, לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו – נַמִי, הָא לָא אִתְעֲבִיד מַחֲשַׁבְתּוֹ! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּבְרָא, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. אָמַר רָבָא: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא: לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו הַיְינוּ טַעְמָא דְּפָטוּר – דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁמִירָה מְעוּלָּה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שְׁמִירָה פְּחוּתָה; לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו, הַיְינוּ טַעְמָא דְּחַיָּיב – דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁמִירָה פְּחוּתָה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שְׁמִירָה מְעוּלָּה.

שואלים: מאי שנא [במה שונה] מי שרצה שיהא החפץ לפניו ובא לו לאחריו שפטור, שטעמו שלא אתעביד [נעשתה] מחשבתו, ופטור, שלא לזה התכוון. אם כן, גם אם רצה שיהא לאחריו ובא לו לפניו נמי, הא [גם כן, הרי] לא אתעביד [נעשתה] מחשבתו! אמר ר' אלעזר: תברא [שבורה], כלומר, משנה זו מבטאת דעות שני חכמים, ומי ששנה הלכה זו לא שנה הלכה זו. אמר רבא: ומאי קושיא [ומהי הקושיה] שיש בדבר זה? דילמא [שמא] אפשר להסביר זאת היטב בדרך זו: רצה שיהא החפץ לפניו ובא לו לאחריו היינו טעמא [זהו הטעם] שפטור — משום שנתכוון לשמירה מעולה שיוכל לראות את החפץ תמיד, ועלתה בידו לבסוף שמירה פחותה, ומכיון שאין רצונו בכך אין בכך כדי להחשיבה כמלאכה, ולכן פטור, ואילו דבר ששם לאחריו ובא לו לפניו היינו טעמא [זהו הטעם] שחייב — משום שנתכוון מתחילה לשמירה פחותה ועלתה בידו לבסוף שמירה מעולה.

אֶלָּא מַאי קוּשְׁיָא – דִּיּוּקָא דְּמַתְנִיתִין קַשְׁיָא; “הַמִּתְכַּוֵּין לְהוֹצִיא לְפָנָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו פָּטוּר״ הָא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו – חַיָּיב. אֵימָא סֵיפָא: לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו – הוּא דְּחַיָּיב, הָא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו – פָּטוּר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּבְרָא, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ.

אלא מאי קושיא [מהי הקושיה] — דיוקא דמתניתין קשיא [הדיוק שאפשר לדייק מן המשנה הוא שקשה], וכך נדייק: המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו — פטור, ומכאן נבין: הא [הרי] אם נתכוין מתחילה שיהיה לאחריו ובא לו אכן כרצונו ונשאר לאחריו — חייב. אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: לאחריו ובא לו לפניו הוא שחייב , ונדייק: הא [הרי] אם לא נתכוין מתחילה שיהיה לאחריו ובא לו (נשאר) לאחריו — פטור. ויש איפוא סתירה בין הדיוק מן המשפט הראשון ובין הדיוק במשפט השני, ועל כך אמר ר' אלעזר: תברא [שבורה] משנה זו, מי ששנה הלכה זו לא הלכה שנה זו.

אָמַר רַב אַשִׁי: מַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר; לָא מִיבָּעֲיָא לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו – דְּחַיָּיב דְּאִיתְעֲבִידָא מַחֲשַׁבְתּוֹ. אֶלָּא אֲפִילּוּ לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְפָנָיו אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְלֹא אִיתְעֲבִיד מַחֲשַׁבְתּוֹ – לָא לִיחַיַּיב, קָא מַשְׁמַע לָן: דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁמִירָה פְּחוּתָה וְעָלְתָה בְּיָדוֹ שְׁמִירָה מְעוּלָּה – דְּחַיָּיב.

אמר רב אשי: מאי קושיא [מה הקושיה]? דילמא [שמא] בסגנון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], וכך נבין: לא מיבעיא [נצרכה] לומר בנתכוין שיהא החפץ לאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב, דאיתעבידא [שכן נעשתה] מחשבתו, אלא אפילו כשנתכוין שיהא החפץ לאחריו ובא לו לבסוף לפניו איצטריכא ליה [נצרכה לו] לומר שהוא חייב, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הואיל ולא איתעביד [נעשתה] מחשבתו שלא ליחייב [יתחייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמאחר שנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירה מעולה — שהוא חייב .

וּלְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו – תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: הַמּוֹצִיא מָעוֹת בְּפוּנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַעְלָה – חַיָּיב, פִּיהָ לְמַטָּה, רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. אָמַר לָהֶן רַבִּי יְהוּדָה: אִי אַתֶּם מוֹדִים בִּלְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו שֶׁהוּא חַיָּיב? וְאָמְרוּ לוֹ: וְאִי אַתָּה מוֹדֶה כִּלְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ שֶׁהוּא פָּטוּר?

ולגופו של דבר, בענין חפץ שנתכוין שיהא לאחריו ובא לו לאחריו תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוציא מעות בפונדתו (חגורה חלולה), ופיה למעלה — חייב, שכן זוהי דרך הוצאה רגילה. ואם הוציאה כשפיה למטה — ר' יהודה מחייב, וחכמים פוטרין. אמר להן ר' יהודה לחכמים: האם אי (אין) אתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב? נמצא שאם רוצה אדם לשמור את חפציו מתחילה שמירה פחותה והוציא בדרך זו הריהו חייב. ואמרו לו: ואי אתה מודה במוציא כלאחר ידו ורגלו שהוא פטור? הרי שהמוציא שלא כדרך הכל אין זו נחשבת כהוצאה!

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲנִי אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד, וְהֵן אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. אֲנִי לֹא מָצָאתִי תְּשׁוּבָה לְדִבְרֵיהֶם, וְהֵן לֹא מָצְאוּ תְּשׁוּבָה לִדְבָרַי. מִדְּקָאָמַר לְהוּ אִי אַתֶּם מוֹדִין – לָאו מִכְּלָל דְּפָטְרִי רַבָּנַן? וְלִיטַעְמֵיךְ, דְּקָאָמְרִי לֵיהּ “אִי אַתָּה מוֹדֶה״ מִכְּלָל דִּמְחַיֵּיב רַבִּי יְהוּדָה? וְהָתַנְיָא: לְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר!

אמר ר' יהודה: אני אמרתי להם דבר אחד כחיזוק לדברי והן אמרו לי דבר אחד. אני לא מצאתי תשובה לדבריהם והן לא מצאו תשובה לדברי. ומכאן נדייק: מדקאמר להו [ממה שאמר להם] "אי אתם מודין "שיש לחייבו בשהוציא מעות בפונדתו ופיה למטה — לאו [האם לא] נלמד מכלל הדברים דפטרי רבנן [שפוטרים חכמים] בכגון זה? ואם כן מחלוקת היא בין ר' יהודה וחכמים בענין זה. ושואלים: וליטעמיך, דקאמרי ליה [ולטעמך, לשיטתך] בפירוש הדברים, מה דקאמרי ליה [שאמרו לו] חכמים " אי אתה מודה", האם נלמד מכלל הדברים שמחייב ר' יהודה אפילו כלאחר יד? והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: המוציא לאחר ידו ורגלו — ל

אֶלָּא: לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב. לְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר, כִּי פְּלִיגִי – בְּפוּנְדָּתוֹ וּפִיהָ לְמַטָּה. מָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְאַחֲרָיו וּבָא לוֹ לְאַחֲרָיו, וּמָר מְדַמֵּי לֵיהּ לְאַחַר יָדוֹ וְרַגְלוֹ.

דברי הכל פטור! אלא יש להבין את הדברים כך: לאחריו ובא לו לאחריו — לדברי הכל חייב. לאחר ידו ורגלו — לדברי הכל פטור. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במוציא מעות בפונדתו ופיה למטה. מר מדמי ליה [חכם זה, ר' יהודה מדמה אותה] לאחריו ובא לו לאחריו, ומחייב, ומר מדמי ליה [וחכם זה, חכמים, מדמה אותה] למקרה שלאחר ידו ורגלו, ופוטרים.

“בֶּאֱמֶת אָמְרוּ הָאִשָּׁה כו׳״. [תָּנָא: כָּל “בֶּאֱמֶת״ – הֲלָכָה הִיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף מְקַבְּלֵי פִּתָּקִין]. תָּנָא: שֶׁכֵּן לַבְלָרֵי מַלְכוּת עוֹשִׂין כֵּן.

שנינו במשנה: באמת אמרו שהאשה החוגרת בסינר והוציאה חפץ בשבת בין מלפניה ובין מלאחריה — חייבת. והוסיפו מן התוספתא: כל מקום ששנו בלשון "באמת "— הלכה היא ובה לא נחלקו. עוד שנינו במשנה שר' יהודה אומר שאף מקבלי פתקין שהם שליחי המלכות המעבירים ידיעות ושמים את הפתקים בחגורותיהם שאין מקפידים בהם באיזה צד היה הפתק (רה"ג) חייבים על הוצאת הפתקים בין מלפניהם בין לאחריהם. תנא [שנינו] בהסבר הדבר: שכן לבלרי מלכות עושין כן, והפתקים שלהם נמצאים בכל צד של חגורתם.

מתני׳ הַמּוֹצִיא כִּכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם – פְּטוּרִין. לֹא יָכוֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם – חַיָּיבִין, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.

המוציא בשבת ככר (גוש גדול) לרשות הרבים — חייב. אבל אם הוציאוהו שנים ביחד — פטורין, כיון שאף אחד מהם לא עשה מלאכה שלמה. ואולם אם לא יכול אחד להוציאו בעצמו ולכן הוציאוהו שנים — חייבין. ור' שמעון פוטר אפילו במקרה זה.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר אַבַּיֵי, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: זֶה יָכוֹל וְזֶה יָכוֹל – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב, וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטְרִים. זֶה אֵינוֹ יָכוֹל וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיְּיבִים, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. זֶה יָכוֹל וְזֶה אֵינוֹ יָכוֹל – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב.

אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי ליה [ויש אומרים] שאמר זאת אביי, ואמרי ליה [ויש אומרים] כי במתניתא תנא [בברייתא שנינו] שכך נחלקו הדעות: חפץ או מעשה שעשו אותו שניים כאשר זה יכול לעשות בעצמו וזה יכול לעשותו בעצמו — ר' מאיר מחייב, ור' יהודה ור' שמעון פוטרים. וכאשר זה אינו יכול וזה אינו יכול, שכל אחד מהם אינו יכול לעשות מלאכה זו לבדו ולכן עשו אותה שניים — ר' יהודה ור' מאיר מחייבים ור' שמעון פוטר. וכאשר זה יכול וזה אינו יכול ועשו שניהם — לדברי הכל חייב.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַמּוֹצִיא כִּכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב, הוֹצִיאוּ שְׁנַיִם – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא יָכוֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּ שְׁנַיִם – חַיָּיבִין, וְאִם לָאו – פְּטוּרִים, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. מְנָא הָנֵי מִילֵּי – דְּתָנוּ רַבָּנַן: “בַּעֲשֹׂתָהּ״ – הָעוֹשֶׂה אֶת כּוּלָּהּ, וְלֹא הָעוֹשֶׂה אֶת מִקְצָתָהּ. כֵּיצַד: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ אוֹחֲזִין בְּמַלְגֵּז וְלוֹגְזִין, בְּכַרְכַּר וְשׁוֹבְטִין, בְּקוּלְמוֹס וְכוֹתְבִין, בְּקָנֶה וְהוֹצִיאוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין – תַּלְמוּד לוֹמַר: “בַּעֲשֹׂתָהּ״ – הָעוֹשֶׂה אֶת כּוּלָּהּ וְלֹא הָעוֹשֶׂה מִקְצָתָהּ.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המוציא ככר לרשות הרבים — חייב. הוציאו שנים — ר' מאיר מחייב, ור' יהודה אומר: אם לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים — חייבין, ואם לאו [לא], שכל אחר יכול להוציאו לבדו והוציאוהו יחד — פטורים. ור' שמעון פוטר אפילו כששניהם אינם יכולים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? מה מקורם במקרא? ומשיבים, דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] בתורת כהנים: נאמר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם" (ויקרא ד, כז). ודקדקו: "בעשתה" משמעו — בעשותו אותה, כלומר את כולה, ולכן מתחייב העושה את העבירה כולה ולא העושה את מקצתה, כיצד? שנים שהיו אוחזין במלגז (קלשון) ולוגזין (אוספים) את השבלים, או בכרכר (מכלי האריגה) ושובטין (אורגים את חוטי הערב), או בקולמוס וכותבין, או מחזיקים בקנה והוציאו אותו לרשות הרבים, יכול יהו חייבין — תלמוד לומר: "בעשתה" — לומר שדווקא העושה את כולה חייב ולא העושה רק את מקצתה.