זֶרַע קִישּׁוּאִין – שְׁנַיִם, זֶרַע דִּילּוּעִין – שְׁנַיִם, זֶרַע פּוֹל הַמִּצְרִי – שְׁנַיִם, חָגָב חַי טָהוֹר – כָּל שֶׁהוּא, מֵת – כַּגְּרוֹגֶרֶת. צִפּוֹרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה – כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹצִיא חָגָב חַי טָמֵא – כָּל שֶׁהוּא, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ לַקָּטָן לִשְׂחוֹק בּוֹ.

זרע קישואין, כיון שהצמחים גדולים וניכרים די בשנים. זרע דילועין — שנים. זרע פול המצרי — שנים. חגב חי טהור — כל שהוא. וחגב מת טהור, כיון שהוא ראוי לאכילה שיעורו ככל המאכלים — כגרוגרת. צפורת כרמים שהיא מין חגב, בין חיה בין מתה, שיעורה להוצאת שבת — כל שהוא, כיון שמצניעין אותה לרפואה ולסגולה, ומכאן שהיא חשובה. ר' יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא שיעורו בכל שהוא, לפי שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו.

גמ׳ וּרְמִינְהִי: זֶבֶל וְחוֹל הַדַּק כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא! אָמַר רַב פַּפָּא: הָא – דִּזְרִיעַ, הָא – דְּלָא זְרִיעַ, לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ לְהוֹצִיא נִימָא אַחַת לִזְרִיעָה.

שנינו במשנה שיעורם של זרעוני גינה להוצאת שבת. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על כך ממה ששנינו: זבל וחול הדק, שיעורו להוצאת שבת — שיהיה בהם כדי לזבל בהם קלח של כרוב, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא אחת. הרי שאף צמח אחד הוא שיעור חשוב! אמר רב פפא: הא [זה] ששנינו ששיעורו קטן הרי זה באופן דזריע [שהוא זרוע] וכבר גדל, שבכגון זה מביאים זבל אף לאחד. ואילו הא [זה] ששנינו ששיעורו גדול יותר הרי זה באופן דלא זריע [שאינו זרוע], שבכגון זה אין האדם נוהג להוציא כל כך מעט, לפי שאין אדם טורח להוציא נימא (גרגר) אחת לזריעה.

“זֶרַע קִישּׁוּאִין״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא גַּרְעִינִין, אִם לִנְטִיעָה – שְׁתַּיִם, אִם לַאֲכִילָה – כִּמְלֹא פִּי חֲזִיר, וְכַמָּה מְלֹא פִּי חֲזִיר – אַחַת. אִם לְהַסִּיק – כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה, אִם לְחֶשְׁבּוֹן – שְׁתַּיִם. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: חָמֵשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא שְׁנֵי נִימִין מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה – חַיָּיב, שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן לְנִישְׁבִּין. מִקְשָׁה שֶׁל חֲזִיר – אַחַת, צוּרֵי דֶקֶל – שְׁתַּיִם, תּוֹרֵי דֶקֶל – אַחַת.

על האמור במשנה בשיעור זרע קישואין ודלועין תנו רבנן [שנו חכמים]: המוציא גרעינין, אם לצורך נטיעה הוציא, שיעורם להוצאת שבת — שתים, אם לאכילה לבעלי חיים הוציא, שיעורם — כמלא פי חזיר, וכמה מלא פי חזיר — אחת. ואם להסיק בהם הוציא — כדי הראוי לבשל ביצה קלה. אם לחשבון הוציא, לשמש כעזר לזכור דברים — שתים. אחרים אומרים: חמש, שעד חמש זוכרים בעל פה, ואין צורך בסימנים. ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: המוציא שני נימין (שערות) מזנב הסוס או מזנב הפרה — חייב, שמצניעין אותן לנישבין [למלכודות]. מקשה (שערה נוקשה) של חזיר, שיעורה להוצאת שבת — אחת, שמשתמשים בה בתפירת נעליים ויש בה חשיבות. צורי דקל (נצרים קלופים של דקל) — שתים. תורי דקל, חוטים שמסירים מקליפת החריות והם דקים יותר — אחת.

“צִיפּוֹרֶת כְּרָמִים, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה – כָּל שֶׁהוּא״. מַאי צִיפּוֹרֶת כְּרָמִים? אָמַר רַב: פַּלְיָא בִּיאַרִי. אָמַר אַבַּיֵי: וּמִשְׁתַּכַּח בְּדִיקְלָא דְּחַד נְבָארָא, וְעָבְדִי לָהּ לְחוּכְמָא, אָכֵיל לֵיהּ לְפַלְגָּא דִּימִינֵיהּ, וּפַלְגָּא דִּשְׂמָאלֵיהּ רָמֵי לָהּ בְּגוֹבְתָא דִּנְחָשָׁא, וְחָתֵים לָהּ בְּשִׁיתִּין גּוּשְׁפַּנְקֵי, וְתָלֵי לָהּ בְּאֵיבָרָא דִּשְׂמָאלָא. וְסִימָנֵיךְ “לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ״. וְחַכִּים כַּמָּה דְּבָעֵי, וְגָמַר כַּמָּה דְּבָעֵי, וְאָכֵיל לֵיהּ לְאִידָךְ פַּלְגָּא, דְּאִי לָא – מִיעֲקַר תַּלְמוּדוֹ.

שנינו במשנה שציפורת כרמים, בין חיה ובין מתה, שיעורה — כל שהוא, כיון שמצניעים אותה לרפואה וסגולה. ושואלים: מאי [מהי] ציפורת כרמים זו? אמר רב: החגב הנקרא פליא ביארי. אמר אביי: ומשתכח בדיקלא דחד נבארא ועבדי לה לחוכמא [ונמצאת ציפורת הכרמים בדקל שיש בו סיב אחד בלבד ומשתמשים בה כסגולה לחכמה]. אכיל ליה לפלגא דימיניה, ופלגא דשמאליה רמי לה בגובתא דנחשא וחתים לה בשיתין גושפנקי, ותלי לה באיברא דשמאלא [אוכל הוא את חצייה הימני, ואת חציה השמאלי משליך, מניח, בשפופרת של נחושת וחותם אותה בשישים חותמות ותולה אותה בזרועו השמאלית]. וסימניך [וסימן יש לך] בדבר איזה חלק יש לאכול ואיזה לתלות, מן הכתוב "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת י, ב), וחכים [ומחכים] כמה דבעי [שהוא רוצה], וגמר [ולומד] כמה דבעי [שהוא רוצה], ואכיל ליה לאידך פלגא [ואחר כך אוכל את החצי האחר], דאי [שאם] לא יעשה כן — מיעקר [ייעקר, ישתכח] תלמודו.

“רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַמּוֹצִיא כו׳״. וְתַנָּא קַמָּא סָבַר לֹא, מַאי טַעְמָא – דִּילְמָא אָכֵיל לֵיהּ. אִי הָכִי, טָהוֹר נַמִי; דְּהָא רַב כָּהֲנָא הֲוָה קָאֵים קַמֵּיהּ דְּרַב, וַהֲוָה קָמַעֲבַר שׁוֹשִׁיבָא אַפּוּמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: שַׁקְלֵיהּ, דְּלָא לֵימְרוּ מֵיכַל קָאָכֵיל לֵיהּ, וְקָעָבַר מִשּׁוּם “בַּל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״! אֶלָּא, דִּילְמָא מָיֵית וְאָכֵיל לֵיהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה: אֵי מָיֵית – קָטָן מִיסְפַּד סָפֵיד לֵיהּ. הדרן עלך אמר רבי עקיבא

שנינו במשנה שר' יהודה אומר שאף המוציא חגב חי טמא חייב בכל שהוא שכן מצניעים אותו לתינוק לשחק בו. ומסבירים: והתנא קמא סבר [הראשון סבור] שלא נותנים לתינוק חגב טמא קטן לשחק בו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום החשש דילמא אכיל ליה [שמא יאכל אותו] הילד. ומקשים: אי הכי [אם כך] שחוששים לדבר, אם כן חגב טהור נמי [גם כן] יאסרו לתת לתינוק שמא יאכלנו. דהא [שהרי] מסופר שרב כהנא הוה קאים קמיה [היה עומד לפני] רב והוה קמעבר שושיבא אפומיה [והיה מעביר חגב חי טהור ליד פיו]. אמר ליה [לו] רב לרב כהנא: שקליה [הנח אותו] כדי שלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקעבר [יאמרו שאוכל הוא אותו ועובר] משום "בל תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא יא, מג), נמצא שאף אכילת חגב טהור בעודו חי יש בה משום עבירה! אלא יש לומר שאף לדעת סתם משנה אין חשש שהילד הקטן יאכל את החגב שהוא משחק בו, אלא טעם האיסור בחגב טמא הריהו דילמא מיית ואכיל ליה [ושמא ימות החגב ויאכל אותו], ולכן אין מניחים לילד לשחק בחגב טמא. ור' יהודה סבר שאין לחשוש לכך, כי אי מיית אם ימות החגב — הקטן מיספד ספיד ליה [יספוד לו] ויתאבל עליו, ובודאי לא יאכלנו.

מתני׳ הַמַּצְנִיעַ לְזֶרַע וּלְדוּגְמָא וְלִרְפוּאָה וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב בְּכָל שֶׁהוּא, וְכָל אָדָם אֵין חַיָּיב עָלָיו אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ. חָזַר וְהִכְנִיסוֹ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ.

גמ׳ לָמָּה לֵיהּ לְמִיתְנֵי “הַמַּצְנִיעַ״? לִיתְנֵי “הַמּוֹצִיא לְזֶרַע וּלְדוּגְמָא וְלִרְפוּאָה חַיָּיב בְּכָל שֶׁהוּא״! אָמַר אַבַּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהִצְנִיעוֹ, וְשָׁכַח לָמָּה הִצְנִיעוֹ, וְהָשְׁתָּא קָא מַפֵּיק לֵיהּ סְתָמָא.

המצניע לזרע וכן לדוגמא וכן לרפואה והוציאו בשבת — חייב עליו בכל שהוא, שכיון שהצניע כמות זו, אף שהיא פחותה מן השיעורים שנקבעו בהלכה, ודאי חשובה היא לו, לאדם זה, וחייב אם כן גם על הוצאתה. וכל אדם אחר — אין חייב עליו בהוצאתו בשבת אלא כשיעורו. ואם חזר והכניסו המצניע ושוב אינו מתכוון להשתמש בו לאותו צורך מיוחד — אינו חייב אלא כשיעורו, אם יוציאנו (רש"ש).