שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ עָלֶיהָ יִשְׂרָאֵל, מִדְבַּר סִינַי – שֶׁיָּרְדָה שִׂנְאָה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו, וּמַה שְּׁמוֹ – חוֹרֵב שְׁמוֹ. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אַבָּהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: הַר סִינַי שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא הַר חוֹרֵב – שֶׁיָּרְדָה חוּרְבָּה לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם עָלָיו.

שפרו ורבו עליה ישראל. "מדבר סיני" — משום שירדה שנאה לאמות העולם עליו, בהר שעליו קבלו את התורה. ומה שמו האמיתי של ההר? "חורב" שמו. ופליגא [וחלוקה דעה זו] על דברי ר' אבהו, שאמר: "הר סיני" שמו, ולמה נקרא "הר חורב" — שירדה חורבה לאמות העולם עליו.

“מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית וכו׳״. “כַּשָּׁנִים״? ‘כַּשָּׁנִי׳ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁסְּדוּרוֹת וּבָאוֹת מִשֵּׁשֶּׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד עַכְשָׁיו – כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: “לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה׳״. “לְכוּ נָא״, “בּוֹאוּ נָא״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! “יֹאמַר ה׳״ – “אָמַר ה׳״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! לֶעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם.

שנינו במשנה: מנין שקושרין לשון של זהורית לשעיר המשתלח — שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א, יח) ותוהים: מדוע נאמר "כשנים"? "כשני" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ר' יצחק, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אף אם יהיו חטאיכם מרובים כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו — כשלג ילבינו. דרש רבא: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] באותו פסוק: "לכו נא ונוכחה יאמר ה' "מדוע נאמר "לכו נא"? "בואו נא" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! וכן מדוע נאמר "יאמר ה' "? הלא דברי נבואה הם ממה שכבר אמר, ו"אמר ה' " מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא פירוש הדברים הוא, ש לעתיד יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם.

וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? אֵצֶל אַבְרָהָם שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ “יָדֹעַ תֵּדַע״ – וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ, אֵצֶל יִצְחָק שֶׁבֵּירַךְ אֶת עֵשָׂו “וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד״ – וְלָא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ, אֵצֶל יַעֲקֹב שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ “אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה״ וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ, אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? עַכְשָׁיו יֹאמַר ה׳. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי – “אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ״.

ויאמרו ישראל לפניו: רבונו של עולם, אצל מי נלך? האם נלך אצל אברהם שאמרת לו "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשי ת טו, יג) ולא בקש רחמים עלינו?! או שמא נלך אצל יצחק שבירך את עשו ואמר לו: "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך" (בראשית כז, מ), ולא בקש רחמים עלינו?! או נלך אצל יעקב שאמרת לו: "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד), ולא בקש רחמים עלינו?! ואם כן אצל מי נלך? שהרי האבות אינם חסים עלינו. אלא עכשיו יאמר ה' בעצמו מה העונש הראוי לנו. אמר להן הקדוש ברוך הוא: הואיל ותליתם עצמכם בי — "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו".

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב: “כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״. לֶעָתִיד לָבֹא יֹאמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם – יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אֲמַר: אֵימַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּידּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַּׁת שְׁמֶךָ. אֲמַר: לָא בְּסָבֵי טַעְמָא, וְלָא בְּדַרְדְּקֵי עֵצָה. אָמַר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?! בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ ‘נַעֲשֶׂה׳ לְ׳נִשְׁמַע׳, קָרָאתָ לָהֶם “בְּנִי בְכוֹרִי״, עַכְשָׁיו בָּנַי וְלֹא בָּנֶיךָ?

כיון שדובר בישראל הבאים ומעריכים את אבותיהם מביאים דרשה דומה: אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר]: "כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך" (ישעיהו סג, טז) — שלעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם, אם כן ימחו על קדושת שמך. אמר ה': אימר ליה [אומר לו] ליעקב שכיון דהוה ליה [שהיה לו] צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו [שאולי יבקש רחמים עליהם]. אמר ליה [לו] ליעקב: בניך חטאו. אמר לפניו יעקב: רבונו של עולם, אם כן ימחו על קדושת שמך. אמר הקדוש ברוך הוא לא בסבי טעמא [בזקנים טעם] ולא בדרדקי [בעצה] עצה, שגם אברהם וגם יעקב אינם יודעים לענות כראוי. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. אמר לפניו יצחק: רבונו של עולם, וכי בני הם ולא בניך?! הלא בשעה שהקדימו לפניך במעמד הר סיני "נעשה" ל"נשמע" קראת להם "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב) ועכשיו משחטאו בני הם ולא בניך?!

וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם – שִׁבְעִים שָׁנָה. דַּל עֶשְׁרִין דְּלֹא עָנַשְׁתָּ עֲלַיְיהוּ – פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין. דַּל עֶשְׂרִין וַחֲמִשָּׁה דְּלֵילוֹתָא – פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וַחֲמִשָּׁה. דַּל תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָּא, דְּצַלוֹיֵי וּמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא – פָּשׁוּ לְהוּ תַּרְתֵּי סְרֵי וּפַלְגָּא. אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כּוּלָּם – מוּטָב, וְאִם לָאו – פַּלְגָּא עָלַי וּפַלְגָּא עָלֶיךָ. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר כּוּלָּם עָלַי – הָא קְרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פָּתְחוּ וְאָמְרוּ: “(כִּי) אַתָּה אָבִינוּ״. אָמַר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי – קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמְחַוֵּי לְהוּ יִצְחָק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֵינַיְיהוּ. מִיָּד נָשְׂאוּ עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: “אַתָּה ה׳ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ״.

ועוד, כמה בעצם חטאו ? כמה שנותיו של אדם — שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו [הסר עשרים ראשונות שאינך מעניש עליהן], שבדיני שמים אין עונשים אלא מגיל עשרים ומעלה. פשו להו חמשין [נשארו להן איפוא חמישים שנה]. דל עשרין וחמשה דלילותא, פשו להו עשרין וחמשה [הסר עשרים וחמש שנה של לילות נשארו להם עשרים וחמש]. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל [הסר שתים עשרה וחצי שנים של תפילה ואכילה] ושל בית הכסא — פשו להו תרתי סרי ופלגא [נשארו שתים עשרה וחצי שנים], אם אתה סובל את כולם ויכול לסלוח עוון של שנים אלה — מוטב, ואם לאו [לא] — פלגא [חצי] עלי ופלגא [וחצי] עליך. ואם תמצא לומר כי כולם, כל שתים עשרה השנים ומחצה שנותרו, עלי יהיו — הא קריבית נפשי קמך [הרי הקרבתי את עצמי לפניך] וראוי שתמחול בזכותי להם. פתחו ישראל ואמרו: אתה אבינו, כלומר, רק יצחק הוא המסנגר על ישראל כרחם אב על בנים. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין (משבחים) לי, קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי להו [ומראה להם] יצחק את הקדוש ברוך הוא בעינייהו [בעיניהם] מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים: "אתה ה' אבינו גאלנו מעולם שמך".

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֶלָּא שֶׁזְּכוּתוֹ גָּרְמָה לוֹ דִּכְתִיב: “בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל״.

וכיון שהוזכרה ירידת יעקב למצרים מביאים את מה שאמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, כגולה ובעל כורחו, שהרי גזירה היתה זו מאת ה' וכבר נאמרה לאברהם, אלא שזכותו גרמה לו שיבא בדרך שלא יהיו בה יסורים, דכתיב [שכן נאמר]: "בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל" (הושע יא, ד).

מתני׳ הַמּוֹצִיא עֵצִים – כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה, תְּבָלִין – כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קְלִיפֵּי אֱגוֹזִין, קְלִיפֵּי רִמּוֹנִים, אִיסָטִיס וּפוּאָה – כְּדֵי לִצְבּוֹעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן, פִּי סְבָכָה. מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר, וּבוֹרִית, קִמוֹלְיָא, וְאֶשְׁלָג – כְּדֵי לְכַבֵּס בֶּגֶד קָטָן, פִּי סְבָכָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לְהַעֲבִיר אֶת הַכֶּתֶם.

לאחר ההפסקה הגדולה בדברים שאינם מענין המסכת, בדרך הקשרי מחשבה, שבים אל עיקר הנושא: פרטי דיני ההוצאה בשבת. המוציא עצים בשבת, שיעורם — כדי לבשל בהם ביצה קלה. תבלין, שיעורם — כדי לתבל בו ביצה קלה. ומצטרפין כל מיני התבלינים זה עם זה לשיעור המחייב. קליפי אגוזין, קליפי רמונים שמשתמשים בהם לצביעה וכן צמחי הצבע איסטיס ופואה, שיעורם — כדי לצבוע בהן בגד קטן הנתון בפי (ראש) סבכה, ראש הסבכה שאשה שמה על שערותיה. מי רגלים נתר ובורית קמוליא ואשלג שכולם חומרי כביסה, שיעורם להוצאת שבת — כדי לכבס בגד קטן שבפי הסבכה, ור' יהודה אומר: חומרים אלה שיעורם כדי להעביר (להסיר) בהם את הכתם.

גמ׳ תְּנִינָא חֲדָא זִימְנָא: קָנֶה – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קוּלְמוֹס, אִם הָיָה עָב אוֹ מְרוּסָּס – כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים, טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָּאִילְפָּס! – מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא – דְּלָא חֲזֵי לְמִידֵּי, אֲבָל עֵצִים דַּחֲזוּ לְכָכָא דְּאַקְלִידָא – אֲפִילּוּ כָּל שֶׁהוּא, קָא מַשְׁמַע לָן.

על השיעור שניתן לעצים שואלים: הלא תנינא חדא זימנא [שנינו כבר פעם אחת] הלכה זו! ששנינו: קנה, שיעורו לענין הוצאת שבת — שיהיה בו כדי לעשות ממנו קולמוס, אם היה עב או מרוסס (שביר) ואינו ראוי לכתוב בו, שיעורו — כדי לבשל בו ביצה קלה שבביצים, כשהיא טרופה ונתונה כבר באילפס. ויודעים אנו, איפוא, שיעור עצי הסקה! ומשיבים: בכל זאת יש צורך במשנה זו, שכן מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] בקנה שבור הוא שאמרו בו שיעור זה משום דלא חזי למידי [שאינו ראוי לדבר] חוץ מהסקה, אבל עצים דחזו לככא דאקלידא [שראויים הם לשמש כשן של מפתח] יהא שיעורם אפילו כל שהוא, לכן קא משמע לן [השמיע לנו] שסתם עצים נועדו להסקה, ולפי שיעור זה חייבים על הוצאתם.

“תְּבָלִין כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה״. וּרְמִינְהוּ: תְּבָלִין שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד, אוֹ מִשְּׁלֹשָׁה מִינִין (וְשֵׁם אֶחָד) – אֲסוּרִין, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְאָמַר חִזְקִיָּה:

שנינו במשנה שתבלינים מסוגים שונים מצטרפים זה עם זה לשיעור תבלין כדי לתבל בו ביצה קלה, שהוא השיעור הקובע בתבלין לענין הוצאת שבת. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לדברים אלה ממה ששנינו במקום אחר: תבלין, אף אם היו שנים ושלשה שמות, שיש בהם איסורים שונים, כגון שהאחד אסור משום ערלה והאחר משום טבל, והיו כולם ממין אחד (תוספות), או שהיו משלשה מינין — אסורין, ומצטרפין זה עם זה לשיעור אחד. ואמר חזקיה: