דְּסָגֵינַן בִּשְׁלֵימוּתָא – כְּתִיב בָּן: “תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם״ הָנָךְ אֱינָשֵׁי דְּסָגָן בַּעֲלִילוּתָא – כְּתִיב בְּהוּ: “וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם״.

דסגינן בשלימותא כתיב בן [אנחנו ההולכים בשלימות, בתמימות, נאמר בנו]: "תמת ישרים תנחם" (משלי יא, ג), ואילו הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו [אותם אנשים, אתם, ההולכים בעלילה נאמר בהם] סופו של אותו פסוק: "וסלף בוגדים ישדם".

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב: “לִבַּבְתִּנִי אֲחוֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ״, בַּתְּחִילָּה – “בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ״ לִכְשֶׁתַּעֲשִׂי – בִּשְׁתֵּי עֵינַיִךְ. אָמַר עוּלָּא: עֲלוּבָה כַּלָּה מְזַנָּה בְּתוֹךְ חוּפָּתָהּ. אָמַר רַב מָרִי בְּרָהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל: מַאי קְרָא – “עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי וגו׳״. אָמַר רַב: וַעֲדַיִין חֲבִיבוּתָא הִיא גַּבָּן, דִּכְתִיב: ‘נָתַן׳ וְלֹא כָּתַב ‘הִסְרִיחַ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין – עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: “וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ״.

אמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "לבבתני אחותי כלה לבבתני באחת מעיניך באחד ענק מצורוניך" (שיר השירים ד, ט) — בתחילה שרק קבלו ישראל על עצמם היה זה באחת מעיניך, ואולם לכשתעשי ותקיימי את המצוות בפועל יהא זה בשתי עיניך. אמר עולא בענין חטא העגל: עלובה (חצופה) כלה מזנה בתוך חופתה. אמר ר' מרי ברה בנה] של בת שמואל: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על כך? — "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו" (שיר השירים א, יב), והפיג את ריחו הטוב ועתה נשאר רק הריח הרע. אמר רב: ואף על פי כן נראה מן הכתוב כי עדיין חביבותא [חביבות] של הקדוש ברוך הוא היא גבן [עלינו], דכתיב [שכן נאמר] בלשון נקייה "נתן ריחו" ולא כתב [אמר] לשון "הסריח". ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: אותם שהם עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין — עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה, לא).

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב: “ה׳ יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב״ – כָּל דִּיבּוּר וְדִיבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַגְּבוּרָה נֶחְלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת. תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: “וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע״ מַה פַּטִּישׁ זֶה נֶחְלַק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת – אַף כָּל דִּיבּוּר וְדִיבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶחְלַק לְשִׁבְעִים לְשׁוֹנוֹת. אָמַר רַב חֲנַנְאֵל בַּר פַּפָּא, מַאי דִּכְתִיב: “שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר״ לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּנָגִיד – לוֹמַר לְךָ: מַה נָּגִיד זֶה יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת – אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשׁ בָּם לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת.

ועוד בענין מתן תורה אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] "ה' יתן אומר המבשרות צבא רב " (תהילים סח, יב) — משמעו: כל דיבור ודיבור ("אומר") שיצא מפי הגבורה (הקדוש ברוך הוא) נחלק לשבעים לשונות ("צבא רב"). וכן תני דבי [שנו בבית מדרשו] של ר' ישמעאל על מה שנאמר: "הלוא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפצץ סלע" (ירמיהו כג, כט), מה פטיש זה נחלק (נשבר) לכמה ניצוצות (חלקים) כאשר הוא נתקל בסלע קשה ביותר — אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות. ועוד בשבח התורה, אמר רב חננאל בר פפא: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר]: "שמעו כי נגידים אדבר ומפתח שפתי מישרים" (משלי ח, ו) — למה נמשלו דברי תורה כנגיד (מלך) — לומר לך: מה נגיד זה יש בו כוח להמית ולהחיות, אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות.

הַיְינוּ דְּאָמַר רָבָא: לְמַיְימִינִין בָּהּ – סַמָּא דְּחַיֵּי, לְמַשְׂמְאִילִים בָּהּ – סַמָּא דְּמוֹתָא. דָּבָר אַחֵר: ‘נְגִידִים׳ – כָּל דִּיבּוּר וְדִיבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹשְׁרִים לוֹ שְׁנֵי כְתָרִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי דִּכְתִיב: “צְרוֹר הַמּוֹר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין״ – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּיצֵר וּמֵימֵר לִי דּוֹדִי – “בֵּין שָׁדַי יָלִין״. “אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי״ – מִי שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ מְכַפֵּר לִי עַל עֲוֹן גְּדִי שֶׁכָּרַמְתִּי לִי. מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ‘כַּרְמֵי׳ לִישָּׁנָא דְּמִכְנִישׁ הוּא? אָמַר מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, כְּדִתְנַן: “כִּסֵּא שֶׁל כּוֹבֵס שֶׁכּוֹרְמִים עָלָיו אֶת הַכֵּלִים״.

והיינו [וזהו] מה שאמר רבא: למיימינים בה בתורה ועוסקים מתוך רצון טוב וקדושה הריהי סמא דחיי [סם חיים] ולמשמאילים בה הריהי סמא דמותא [סם מוות]. דבר אחר: מדוע נקראו דברי התורה "נגידים" — מפני שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא קושרים לו לדיבור שני כתרים. אמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר]: "צרור המור דודי לי בין שדי ילין" (שיר השירים א, יג) — אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם אף על פי שמיצר ומימר (עושה צרות ומרורות) לי דודי (הוא ה') — אף על פי כן בין שדי ילין. ועוד פירש: "אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי" (שיר השירים א, יד) — מי שהכל שלו ("אשכול") מכפר לי ("הכופר") על עון גדי (כלומר, העגל) שכרמתי (אספתי) לי. ומסבירים: מאי משמע דהאי [מה המשמעות שמלה זו] "כרמי" לישנא דמכניש [לשון של כינוס] הוא — אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן, דתנן [שכן שנינו במשנה]: כסא של כובס שכורמים (אוספים) עליו את הכלים (בגדים), ומכן שלשון "כרם" משמעו — אסיפה.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי דִּכְתִיב: “לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם״ – כָּל דִּיבּוּר וְדִיבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּשָׂמִים. וְכֵיוָן שֶׁמִּדִּיבּוּר רִאשׁוֹן נִתְמַלֵּא, דִּיבּוּר שֵׁנִי לְהֵיכָן הָלַךְ? הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָרוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו, וְהָיָה מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נוֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר״, אַל תִּקְרִי ‘שׁוֹשַׁנִּים׳ אֶלָּא ‘שֶׁשּׁוֹנִים׳.

ואמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] "לחייו כערוגת הבשם מגדלות מרקחים שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר" (שיר השירים ה, יג)? — מדרשו: מכל דבור ודבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא ("לחייו") נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון שמדיבור ראשון כבר נתמלא, אם כן דיבור שני להיכן הלך? אלא הוציא הקדוש ברוך הוא את הרוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, ומותיר מקום להשפעה של הדיבור שלאחריו. שכן נאמר: "שפתותיו שושנים נוטפות מור עבר" שהמור עובר על כל דיבור ודיבור. ואל תקרי [תקרא] "שושנים" אלא "ששונים" (חוזרים שנית), כלומר, דיבור שני יש לו בושם משלו.

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּיבּוּר וְדִיבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָצְתָה נִשְׁמָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ״. וּמֵאַחַר שֶׁמִּדִּיבּוּר רִאשׁוֹן יָצְתָה נִשְׁמָתָן, דִּיבּוּר שֵׁנִי הֵיאַךְ קִיבְּלוּ? הוֹרִיד טַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים, וְהֶחֱיָה אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל דִּיבּוּר וְדִיבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲחוֹרֵיהֶן שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַדִּין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: “מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן״ אַל תִּיקְרִי ‘יִדֹּדוּן׳ אֶלָּא ‘יְדַדּוּן׳.

ואמר ר' יהושע בן לוי: מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, וכפי שנאמר: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו) ומאחר שמדיבור ראשון כבר יצתה נשמתן, אם כן דיבור שני היאך קיבלו? — אלא הוריד הקדוש ברוך הוא טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, וכפי שנאמר: "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה" (תהלים סח, י), שב"גשם נדבות" (טל תחיה) העמיד ה' את נחלתו — עמו. ואמר ר' יהושע בן לוי: מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו ישראל לאחוריהן מאימה שנים עשר מיל והיו מלאכי השרת מדדין אותן (עוזרים להם ללכת) לקראת ההר וכפי שנאמר: "מלאכי צבאות ידדון ידדון" (תהלים סח, יג), אל תיקרי [תקרא] "ידדון" אלא "ידדון".

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶן: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֲמוּדָה גְּנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לְךָ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָשָׂר וָדָם? “מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִּזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם״!

ואמר ר' יהושע בן לוי : בשעה שעלה משה למרום לקבל תורה אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן הקדוש ברוך הוא: לקבל תורה בא. אמרו לפניו המלאכים: אותה תורה חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, שנאמר "דבר ציוה לאלף דור" (תהלים קה, ח) וכיון שניתנה התורה בדור העשרים וששה לאדם הראשון, הרי שאר הדורות היו לפני בריאת העולם, והם תשע מאות שבעים וארבעה, ואתה מבקש ליתנה לבשר ודם? "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהילים ח, ה)? אלא "ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים" (תהלים ח, ב), שראוי שתהא התורה בשמים!

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַחֲזֵיר לָהֶן תְּשׁוּבָה! אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בַּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחוֹז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי, וַחֲזוֹר לָהֶן תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: “מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ״. וְאָמַר רַבִּי נַחוּם: מְלַמֵּד שֶׁפֵּירֵשׁ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ וַעֲנָנוֹ עָלָיו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי מַה כְּתִיב בָּהּ – “אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״. אָמַר לָהֶן: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם, לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם, תּוֹרָה לָמָּה תְּהֵא לָכֶם? שׁוּב מַה כְּתִיב בָּהּ – “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, בֵּין הַגּוֹיִם אַתֶּם שְׁרוּיִין שֶׁעוֹבְדִין

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה מדוע צריכה התורה להינתן לבני אדם. אמר לפניו משה: רבונו של עולם, מתיירא אני מהם שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אחוז בכסא כבודי לחיזוק והגנה וחזור (והחזר) להן תשובה. ומנין שכך היה? שכן נאמר "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו " (איוב כו, ט), ואמר ר' נחום: כתוב זה מלמד שפירש (פרס) שדי מזיו ("פרשז" — בנוטריקון) שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב). אמר להן משה למלאכים: וכי למצרים ירדתם? וכי לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב שאל משה: מה עוד כתיב [נאמר] בה? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג). אמר משה למלאכים: וכי בין הגוים אתם שרויין שעובדין