לַחֲנָיָיתָן. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: לְמַסָּעָן. וְקָמִיפַּלְגִי בְּשַׁבָּת דְּמָרָה, דִּכְתִיב: “כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ‘כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ׳ – בְּמָרָה. מָר סָבַר: אַשַּׁבָּת אִיפְקוּד, אַתְּחוּמִין לָא אִיפְקוּד. וּמָר סָבַר: אַתְּחוּמִין נַמִי אִיפְקוּד.

לחנייתן. רב אחא בר יעקב אמר: ששי למסען מרפידים. שביום השבת שחנו בו גם נסעו מרפידים. וקמיפלגי [וחלוקים] רבא ורב אחא בר יעקב בענין שבת שנצטוו עליה בני ישראל במרה . דכתיב [שכן נאמר]: שנאמר בעשרת הדברות "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך " (דברים ה, יב), ואמר רב יהודה שכך אמר רב: "כאשר צוך" — במרה, שנאמר: "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו, כה). ובכך נחלקו; מר סבר [חכם אחד סבור] שעל השבת איפקוד [נצטוו], ואילו על התחומין לא איפקוד [נצטוו]. ולכן יכלו לנסוע מרפידים ביום השבת, שהרי עדיין לא נאסר להם לצאת מחוץ לתחום. ומר סבר [וחכם אחד סבור] שעל התחומין נמי אפקוד [גם כן נצטוו], וכיון שכך לא יצאו בשבת ממקומם.

תָּא שְׁמַע: נִיסָן שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁחֲטוּ פִּסְחֵיהֶם, וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יָצְאוּ, וְלָעֶרֶב לָקוּ בְּכוֹרוֹת. ‘לָעֶרֶב׳ סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא: ‘מִבָּעֶרֶב׳ לָקוּ בְּכוֹרוֹת. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם חֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת הָיָה. מִדַּחֲמֵיסַר בְּנִיסָן חֲמִשָּׁה בְּשַׁבָּת – רֵישׁ יַרְחָא דְּאִיָּיר שַׁבְּתָא, וְרֵישׁ יַרְחָא דְּסִיוָן – חַד בְּשַׁבָּת, קַשְׁיָא לְרַבָּנַן!

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה נוספת ביחס ליום מתן תורה ממה ששנינו בברייתא: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בארבעה עשר בו שחטו פסחיהם, ובחמישה עשר בו יצאו ממצרים, ולערב לקו הבכורות. ותוהים: לערב סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! וכי לקו אחרי יציאת מצרים?! אלא יש לגרוס: מבערב לקו הבכורות, ואותו היום חמישי בשבת היה. ומכאן נסיק: מדחמיסר [מכיון שחמישה עשר] בניסן ביום חמשה בשבת היה, אם כן ריש ירחא [ראש חודש] אייר שבתא [שבת] היה, שחודש ניסן הריהו כרגיל בן שלושים יום. וריש ירחא [וראש חודש] סיון חד [אחד] בשבת היה, שחודש אייר הוא בן עשרים ותשעה יום, ואם כן קשיא לרבנן [קשה הדבר לשיטת חכמים] הסבורים שבאותה שנה היה ראש חודש סיון ביום שני!

אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: אִיָּיר דְּהַהִיא שַׁתָּא – עַבּוּרֵי עַבְּרוּהּ. תָּא שְׁמַע דְּלָא עַבְּרוּהּ: נִיסָן שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר שָׁחֲטוּ פִּסְחֵיהֶם, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יָצְאוּ, וְלָעֶרֶב לָקוּ בְּכוֹרוֹת. ‘לָעֶרֶב׳ סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא אֵימָא: ‘מִבָּעֶרֶב׳ לָקוּ בְּכוֹרוֹת. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם חֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת הָיָה, הִשְׁלִים נִיסָן, וְאֵירַע אִיָּיר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת.

ואומרים כי לשיטת חכמים חודש אייר דההיא שתא עבורי עברוה [של אותה שנה עיברוהו], ואף הוא היה אם כן בן שלושים יום. כיון שאז נקבעו ראשי חדשים על פי עדות ראייה ולפי מולד הירח ויתכן שיהיה חודש אייר אף הוא בן שלושים יום ונמצא שחל ראש חודש סיון ביום שני. תא שמע [בוא ושמע] להקשות על כך ממה שמשמע בברייתא אחרת שלא עברוה [עיברוהו], שאמרו חכמים: חודש ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בארבעה עשר בו שחטו את פסחיהם, בחמשה עשר בו יצאו, ולערב לקו הבכורות. ושואלים: לערב סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! וכי לקו לאחר יציאת מצרים? אלא אימא [אמור]: מבערב לקו בכורות. ואותו היום חמישי בשבת היה. השלים ניסן שהיה חודש מלא בן שלושים יום ואירע ראש חודש אייר להיות בשבת.

חָסֵר אִיָּיר, וְאֵירַע סִיוָן לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת, קַשְׁיָא לְרַבָּנַן! הָא מַנִּי רַבִּי יוֹסֵי הִיא.

חסר היה חודש אייר, שהיה רק בן עשרים ותשעה ימים, ואירע סיון להיות באחד בשבת, ואם כן קשיא לרבנן [קשה הדבר לשיטת חכמים]! ומשיבים: הא מני [ברייתא זו של מי היא] — כדעת ר' יוסי היא ואין להקשות ממנה לחכמים.

אָמַר רַב פַּפָּא, תָּא שְׁמַע: “וַיִּסְעוּ מֵאֵלִים וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי״ וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שַׁבָּת הָיָה, דִּכְתִיב: “וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה׳״, וּכְתִיב: “שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ״. וּמִדַּחֲמֵיסַר בְּאִיָּיר שַׁבְּתָא – רֵישׁ יַרְחָא דְּסִיוָן חַד בְּשַׁבָּת, קַשְׁיָא לְרַבָּנַן! אָמְרִי לָךְ רַבָּנַן: אִיָּיר דְּהַהִיא שַׁתָּא עַבּוּרֵי עַבְּרוּהּ.

אמר רב פפא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה שנאמר בכתוב אחר, שנאמר: "ויסעו מאלים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים" (שמות טז, א), ואותו היום שבת היה, דכתיב [שכן נאמר]: "ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו" (שמות טז, ז), וכתיב [ונאמר] שלמחרת נגלה כבוד ה', ואמר להם שבין הערביים יתחילו לרדת המן והשלו, וכתיב [ונאמר]: "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" (שמות טז, כו), הרי שבששת הימים הראשונים אחר התגלות זו היו ימי החול שבהם ירד מן. ומכאן שיום החמישה עשר עצמו שבת היה. ומדחמיסר [ומזה שחמישה עשר] באייר שבתא [שבת] היה, אם כן ריש ירחא [ראש חודש] סיון חד [אחד] בשבת היה, ואם כן קשיא לרבנן [קשה לשיטת חכמים]! ומשיבים: לשיטת חכמים אייר דההיא שתא עבורי עברוה [של אותה שנה עברותו], והיו בו שלושים יום, ולכן חל ראש חודש סיון ביום השני בשבת.

אָמַר לֵיהּ רַב חֲבִיבִי מֵחוֹזְנָאָה לְרַב אַשִׁי: תָּא שְׁמַע, “וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״ תָּנָא: אוֹתוֹ יוֹם נָטַל עֶשֶׂר עֲטָרוֹת; רִאשׁוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, רִאשׁוֹן לִנְשִׂיאִים, רִאשׁוֹן לִכְהוּנָּה, רִאשׁוֹן לַעֲבוֹדָה, רִאשׁוֹן לִירִידַת הָאֵשׁ, רִאשׁוֹן לַאֲכִילַת קָדָשִׁים, רִאשׁוֹן לְשִׁכּוּן שְׁכִינָה, רִאשׁוֹן לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, רִאשׁוֹן לְאִיסּוּר הַבָּמוֹת, רִאשׁוֹן לָחֳדָשִׁים. וּמִדְּרֵישׁ יַרְחָא דְּנִיסָן דְּהַאי שַׁתָּא חַד בְּשַׁבָּת – דְּאֶשְׁתָּקַד [בָּרְבִיעִי] בְּשַׁבָּת;

ואמר ליה [לו] רב חביבי מחוזנאה לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] ראייה אחרת לדבר ממה שנאמר: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ, יז), ועל כך תנא [שנינו]: אותו יום נטל עשר עטרות; שהיה זה יום ראשון למעשה בראשית, כלומר, יום ראשון בשבת, ראשון להקריב בו קרבן הנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה במקדש, ראשון לירידת האש על המזבח, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה בישראל, ראשון לברך ברכת כהנים את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, שמהקמת המשכן ואילך נאסר להקריב לה' בכל במה אחרת, ראשון לחדשים. ומדריש ירחא [ומכיון שראש חודש] ניסן דהאי שתא חד [של שנה זו ביום אחד] בשבת, אם כן לפי חשבון זה דאשתקד (של השנה שעברה) ברביעי בשבת היה.

דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין בֵּין עֲצֶרֶת לַעֲצֶרֶת, וְאֵין בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶלָּא אַרְבָּעָה יָמִים בִּלְבַד, וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת – חֲמִשָּׁה. הֲוָה לֵיהּ רֵישׁ יַרְחָא דְּאִיָּיר – מַעֲלֵי שַׁבְּתָא, וְרֵישׁ יַרְחָא דְּסִיוָן – שַׁבְּתָא, קַשְׁיָא בֵּין לְרַבִּי יוֹסֵי בֵּין לְרַבָּנַן! לְרַבִּי יוֹסֵי – שִׁבְעָה חֲסֵרִין עַבוּד,

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אחרים אומרים: אין בין עצרת לעצרת (חג השבועות בשנה אחת וחג השבועות בשנה שאחריה), וכן אין בין ראש השנה לראש השנה של שתי שנים אלא הבדל ארבעה ימים בלבד בימי השבוע, ואם היתה ביניהם שנה מעוברת — חמשה ימים. שבכל שנה יש תמיד שלש מאות חמישים וארבעה יום, ובין החדשים תמיד ששה חדשים מלאים (בני שלושים יום) וששה חדשים חסרים (בני עשרים ותשעה יום). ולפי חשבון זה הוה ליה ריש ירחא [נמצא שהרי הוא לו ראש חודש] אייר מעלי שבתא [בערב שבת], וריש ירחא [וראש חודש] סיון בשבתא [שבת] היה, ואם כן קשיא [קשה] בין לשיטת ר' יוסי הסבור שראש חודש סיון חל ביום הראשון, ובין לרבנן [לשיטת חכמים] שלדעתם חל ביום השני! ומשיבים: יש לומר שלא נהגו כשיטת אחרים אלא לדעת ר' יוסי באותה שנה שבעה חודשים חסרין עבוד [עשו],