וְהָא טְבוּלֵי יוֹם נִינְהוּ! אַבַּיֵי בַּר רָבִין וְרַב חֲנִינָא בַּר אָבִין דְּאָמְרִי תַּרְוַויְּיהוּ: נִיתְּנָה תּוֹרָה לִטְבוּל יוֹם. יָתֵיב מָרֵימָר וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא, אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָרֵימָר: “נִיתְּנָה״ קָאָמְרַתְּ, אוֹ רְאוּיָה קָאָמְרַתְּ? אָמַר לֵיהּ: רְאוּיָה קָאָמִינָא.

ושואלים: והא [והרי] אם כן לכל השיטות טבולי יום נינהו [היו הם], בני ישראל בשעת קבלת התורה, שהרי היו נשים שטבלו לאחר שנטמאו מפליטת הזרע עוד בליל שבת, ומי שלא העריבה השמש אחר טבילתו נקרא "טבול יום", ואינו טהור לכל דבר. אביי בר רבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] כתשובה לכך: ניתנה תורה לטבול יום, ואין בכך גנות. מסופר: יתיב [ישב] מרימר וקאמר לה להא שמעתא [ואמר אותה, את ההלכה זו]. אמר ליה [לו] רבינא למרימר: האם ניתנה התורה לטבולי יום קאמרת [אומר אתה], או ראויה היתה להינתן לטבולי יום לפני זמני הפרישה, אך למעשה היו כולם טהורים לגמרי בשעת מתן תורה קאמרת [אומר אתה]? אמר ליה [לו] מרימר: ראויה קאמינא [אמרתי], אבל למעשה ניתנה התורה לטהורים ולא פלטו הנשים ביום השלישי.

וְלִיטְבְּלוּ בֵּינֵי שִׁימְשֵׁי, וְלִיקַבְּלוּ תּוֹרָה בֵּינֵי שִׁימְשֵׁי! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: “לֹא מֵרֹאשׁ בַּסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי״. וְלִיטְבְּלוּ בְּצַפְרָא דְּשַׁבְּתָא, וְלִיקַבְּלוּ תּוֹרָה בְּצַפְרָא דְּשַׁבְּתָא! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁלֹּא יְהֵא הַלָּלוּ הוֹלְכִין לְקַבֵּל תּוֹרָה, וְהַלָּלוּ הוֹלְכִין לִטְבִילָה.

ושואלים: וליטבלו ביני שימשי, וליקבלו [ושיטבלו בין השמשות, כלומר, בליל שבת ושיקבלו] את התורה מעט אחר כך ביני שימשי [בין השמשות, בליל שבת], ומדוע חיכו עד הבוקר של יום השבת? אמר ר' יצחק: על דבר זה אמר הכתוב "לא מראש בסתר דברתי " (ישעיהו מח, טז), כלומר, כשנתן ה' את התורה בתחילה לא נתנה בהסתר ובחשכה, אלא באור יום. ושואלים: וליטבלו בצפרא דשבתא, וליקבלו [ושיטבלו בבוקר יום השבת, ויקבלו] תורה בצפרא דשבתא [בבוקר יום השבת], ועל ידי כך יוכלו לכל השיטות להתחיל את הפרישה באיחור עונה אחת! אמר ר' יצחק: שלא יהא הללו הולכין לקבל תורה והללו הולכין לטבילה, אלא יהא כל העם מוכן לקבלת התורה.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי עֲקִיבָא, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שֵׁשׁ עוֹנוֹת שְׁלֵמוֹת בָּעֵינַן. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַחֲלוֹקֶת – שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִשָּׁה, אֲבָל פֵּירְשָׁה מִן הָאִישׁ – טְמֵאָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא לַחָה. מְתִיב רַב שֵׁשֶׁת: “וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע״ – פְּרָט לְשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁהִיא סְרוּחָה. מַאי לָאו, שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִישׁ? לֹא, שֶׁפֵּירְשָׁה מִן הָאִשָּׁה.

אמר ר' חייא בר' אבא שכך אמר ר' יוחנן: כל זו שאמרנו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא היא, אבל חכמים אומרים: שש עונות שלמות בעינן [צריכים אנו], ואם פלטה בפחות מזה עדיין מטמאה שכבת הזרע. אמר רב חסדא: המחלוקת עד מתי טמאה שכבת הזרע הריהי רק כשפירשה שכבת הזרע מן האשה, אבל פירשה מן האיש, וכגון שנמצאה על בגד — טמאה כל זמן שהיא לחה, בלא לחלק כמה זמן עבר מזמן פליטתה. מתיב [מקשה] על כך רב ששת ממה ששנינו בברייתא: את הכתוב "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכובס במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, יז) דרשו חכמים: פרט לשכבת זרע שהיא סרוחה. מאי לאו [האם לא] מדובר כשפירשה מן האיש, ונמצא שאף שכבת זרע לחה, לאחר זמן מסויים הריהי מתקלקלת ומפסיקה לטמא. ודוחים: לא, אף הלכה זו נאמרה בשכבת זרע שפירשה מן האשה.

בָּעֵי רַב פַּפָּא: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּמְעֵי גוֹיָה מַהוּ? יִשְׂרָאֵל דִּדְאִיגִי בְּמִצְוֹת – חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ, גּוֹיִם דְּלָא דְּאִיגִי בְּמִצְוֹת – לָא, אוֹ דִּילְמָא: כֵּיוָן דְּאָכְלִין שְׁקָצִים וּרְמָשִׁים – חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ? וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר: כֵּיוָן דְּאָכְלִי שְׁקָצִים וּרְמָשִׁים – חֲבִיל גּוּפַיְיהוּ, בִּמְעֵי בְּהֵמָה מַהוּ? אִשָּׁה (הִיא) דְּאִית לָהּ פְּרוֹזְדוֹר – מַסְרַחַת, אֲבָל בְּהֵמָה דְּלֵית לָהּ פְּרוֹזְדוֹר – לֹא, אוֹ דִּילְמָא: לָא שְׁנָא? – תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב פפא: שכבת זרע של ישראל במעי גויה מהו הדין בכגון זה? האם נאמר שלענין זה ישראל דדאיגי [שדואגים] במצות — חביל גופייהו [חם גופם] ושכבת זרע שלא נקלטה מתקלקלת מהר יותר, ואילו גוים דלא דאיגי [שאינם דואגים] במצות — לא. או דילמא [שמא]: כיון דאכלין [שהם, הגוים אוכלים] שקצים ורמשים גם הם חביל גופייהו [חם גופם]. ואם תמצי [תרצה] לקבל את ההנחה הזו ולומר כי כיון דאכלי [שהם אוכלים] שקצים ורמשים חביל גופייהו [חם גופם], יש מקום לשאול: שכבת זרע של ישראל במעי בהמה מהו? האם נאמר שאשה היא דאית [שיש] לה פרוזדור ארוך לרחם, ולכן מסרחת שכבת הזרע, אבל בהמה דלית [שאין] לה פרוזדור באורך יחסי כזה — לא. או דילמא [שמא] לא שנא [אינו שונה], וכל אלה שיעורם שווה. לשאלות אלה לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמודנה] במקומן.

תָּנוּ רַבָּנַן: בְּשִׁשִּׁי בַּחֹדֶשׁ נִיתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה בּוֹ. אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אָתוּ לְמִדְבַּר סִינַי, כְּתִיב הָכָא: “בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי״ וּכְתִיב הָתָם: “הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״, מַה לְּהַלָּן – רֹאשׁ חֹדֶשׁ, אַף כָּאן – רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וּדְכוּלֵּי עָלְמָא – בַּשַּׁבָּת נִיתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, כְּתִיב הָכָא: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ וּכְתִיב הָתָם: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה״, מַה לְּהַלָּן – בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם, אַף כָּאן – בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם. כִּי פְּלִיגִי – בִּקְבִיעָא דְּיַרְחָא; רַבִּי יוֹסֵי סָבַר: בְּחַד בְּשַׁבָּא אִיקְבַּע יַרְחָא, וּבְחַד בְּשַׁבָּא לָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי – מִשּׁוּם חוּלְשָׁא דְּאוֹרְחָא. בִּתְרֵי בְּשַׁבָּא אֲמַר לְהוּ: “וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״,

תנו רבנן [שנו חכמים]: בששי בחדש סיון ניתנו עשרת הדברות לישראל. ר' יוסי אומר: בשבעה בו. אמר רבא: דכולי עלמא [לדעת הכל] בראש חדש סיון אתו [באו] בני ישראל למדבר סיני, שכן כתיב הכא [נאמר כאן]: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט, א), ולא נתפרש באיזה יום, וכתיב התם [ונאמר שם]: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב) מה להלן "החודש הזה" משמעו — ראש חדש, אף כאן — ראש חדש. וכן דכולי עלמא [לדעת הכל] בשבת ניתנה תורה לישראל, שכן כתיב הכא [נאמר כאן, בעשרת הדברות]: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), וכתיב התם [ונאמר שם]: "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ" (שמות יג, ג) מה להלן ביציאת מצרים נאמרה מצוות הזכירה בעצומו (בתוכו) של יום אותו צריכים הם לזכור שהוא יום היציאה, אף כאן נאמרה זכירת יום השבת בעצומו של יום השבת. כי פליגי בקביעא דירחא [כאשר נחלקו ר' יוסי וחכמים היה זה בקביעת החודש], כלומר, באיזה יום בשבוע חל אז ראש החודש. ר' יוסי סבר [סבור]: בחד בשבא איקבע ירחא [באחד בשבת נקבע ראש החודש], ובחד בשבא [ובאחד בשבת] לא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר] משום חולשא דאורחא [חולשת הדרך], בתרי בשבא [בשני בשבת] אמר להו [להם]: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו).