גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְמַלֵּא אֶת הַקְּרָנוֹת. וְלֹא יְהֵא אֶלָּא רֹאשׁ תּוֹר יָרָק, מִי לָא תְּנַן: הָיָה רֹאשׁ תּוֹר יָרָק נִכְנָס לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֵר – מוּתָּר, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה סוֹף שָׂדֶה! אֵין רֹאשׁ תּוֹר בָּעֲרוּגָה.

גזירה שמא ימלא את הקרנות לאחר שזרע מתחילה את הערוגה, ויבוא לידי כלאיים. ושואלים: ומה בכך? ולא יהא דינה של ערוגה זו אלא כראש תור (משולש) של ירק. מיהאםלא תנן[שנינו במשנה]:היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה אחר — מותר ואין בכך משום כלאיים, מפני שנראה סוף שדה ולפי הצורה מבחינים ששני שדות אלה נפרדים זה מזה! ומשיבים: אין ראש תור בערוגה. שהיתר זה של ראש תור הריהו רק בשדה גדול שניכרת בו צורת ראש תור, אבל בערוגה שקטנה היא והזרעים בה סמוכים זה לזה אין אפשרות להבחין.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עֲרוּגָה בֵּין הָעֲרוּגוֹת שָׁנִינוּ. וְהָא קָא מִיתְעָרְבִי בַּהֲדָדֵי! בְּנוֹטֶה שׁוּרָה לְכָאן וְשׁוּרָה לְכָאן.

ואילו שמואל אמר: במשנתנו אף ערוגה בין הערוגות שנינו בהיתר חמשה מיני זרעים, ולאו דווקא בערוגה בודדת. ושואלים: והא קא מיתערבי בהדדי [והרי מתערבים הם זה בזה]! ומשיבים: בנוטה שורה לכאן ושורה לכאן, שמטה את הצמחים בשורות שיגדלו לשני כיוונים שונים (מאירי) ואין הם נראים עוד כמעורבים.

אָמַר עוּלָּא, בָּעוּ בְּמַעַרְבָא: הִפְקִיעַ תֶּלֶם אֶחָד עַל פְּנֵי כוּלָּהּ מַהוּ? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: בָּא עִרְבּוּב וּבִיטֵּל אֶת הַשּׁוּרָה. רַב אַסִי אָמַר: אֵין עֵירוּבוֹ מְבַטֵּל אֶת הַשּׁוּרָה. אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: הַנּוֹטֵעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל קִישּׁוּאִין, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דִּילּוּעִין, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי – מוּתָּר. שׁוּרָה אַחַת שֶׁל קִישּׁוּאִין, וְשׁוּרָה אַחַת שֶׁל דִּילּוּעִין, וְשׁוּרָה אַחַת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי – אָסוּר! שָׁאנֵי הָכָא – דְּאִיכָּא שְׁרָאכָא.

אמר עולא: בעו במערבא [שאלו במערב, בארץ ישראל ]: הפקיע (פתח) תלם אחד על פני כולה, שמסביב לערוגה חפר תלם אחד, האם נחשב הוא כמפסיק בין הערוגות (גאונים, תוספות). אמר רב ששת: בא הערבוב של הערוגות זו בזו וביטל את השורה, ועל ידי תלם זה אין עוד הפרש בין הערוגות. רב אשי אמר: אין עירובו מבטל את השורה. איתיביה [הקשה לו] רבינא לרב אשי ממה ששנינו במשנה: הנוטע שתי שורות של קישואים ושתי שורות של דילועין ושתי שורות של פול המצרי — מותר. שניכר כל מין לעצמו. אבל אם נטע שורה אחת של קישואים ושורה אחת של דילועין ושורה אחת של פול המצרי — אסור, שבשורה אחת אין כדי היכר לכל מין. והאם לא נלמד מכאן שתלם אחד בלבד מתערב באחרים ואינו ניכר לעצמו? ענה לו רב אשי: המקרה במשנה יוצא מן הכלל, שאני הכא דאיכא שראכא [שונה כאן שיש ענפים נמשכים], שהמינים הללו ענפיהם ארוכים ונוחים להסתבך זה בזה והם מבטלים את התלם שביניהם, אבל שאר ירקות שאינם כן, תלם אחד דיו להפריד ביניהם.

אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה לְמַלְּאוֹת כָּל גִּינָּתוֹ יָרָק עוֹשֶׂה עֲרוּגָה שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה, וְעוֹגֵל בָּהּ חֲמִשָּׁה, וּמְמַלֵּא קַרְנוֹתֶיהָ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה.

אמר רב כהנא שכך אמר ר' יוחנן: הרוצה למלאות כל גינתו ירק ולא להרחיק בין השורות הזרועות — עושה ערוגה בת ששה על ששה טפחים ועוגל בה חמשה עיגולים (גאונים, רמב"ם) וממלא את קרנותיה של ערוגה זו בכל מה שירצה, ובעיגולים זורע ממין אחר.

וְהָא אִיכָּא דְּבֵינֵי וּבֵינֵי! אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: בְּמַחֲרִיב בֵּין הַבֵּינַיִים. רַב אַשִׁי אָמַר: אִם הָיוּ זְרוּעִין שְׁתִי – זוֹרְעָן עֵרֶב, עֵרֶב – זוֹרְעָן שְׁתִי. אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: עֲבוֹדַת יָרָק בְּיָרָק אַחֵר – שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְרוֹאִין אוֹתָם

ושואלים: והא איכא דביני וביני [והרי יש את הזרעים שבין העיגולים]! שעל ידם מתערבים שוב כל מיני הירקות בערוגה! אמרי דבי [אומרים בני בית מדרשו] של ר' ינאי בתשובה לכך: מדובר כאן במחריב ואינו זורע בין הביניים. ורב אשי אמר: אפשר למלא את הערוגה כולה וכדי להבדיל בין הזרעים, אם היו זרועין העיגולים בערוגה שתי, זורען את אלה שבין הביניים ערב, ואם היו זרועים ערב — זורען שתי. איתיביה [הקשה לו] רבינא לרב אשי, שנינו: עבודת ירק בירק אחר, כלומר, יש להניח לכל ירק תחום עיבוד שאסור לזרוע בו ממין אחר, וגודל אותו תחום הוא ששה טפחים. ורואין אותם