הָיָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה – נִידּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרָיו מְטַמְּאִים כַּשֶּׁרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: “שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וגו׳״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כַּנִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה״ מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא – אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. אָמַר רַבָּה: ‘תִּזְרֵם׳ דְּאָמַר קְרָא – נַכְּרִינְהוּ מִינָּךְ כַּזָּר, “צֵא תֹּאמַר לוֹ״ – הִכָּנֵס אַל תֹּאמַר לוֹ.

היה מקום הכותל שלו ושל עבודה זרה בשותפות נידון אותו מקום מחצה על מחצה לדין הרחקה, שבונה במחצית המקום הקרוב אליו. אבניו ועציו ועפריו של מקום עבודה זרה מטמאים כשרץ, שהנוגע בהם נטמא, מדברי חכמים, כנוגע בשרץ. ורמז לדבר — ממה שנאמר: "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" (דברים ז, כו), ו"שקץ" הריהו לשון שרץ. ר' עקיבא אומר: עבודה זרה מטמאה כנדה, וכפי שנאמר: "תזרם כמו דוה" (ישעיהו ל, כב), מה נדה (דוה) מטמאה במשא שהנושא את הנדה אף על פי שאינו נוגע בה נטמא, אף עבודה זרה מטמאה במשא. והוסיף ואמר רבה להסביר את הכתוב: "תזרם" שאמר קרא [הכתוב] משמעו — נכרינהו מינך [עשה אותם נכרים ממך, בשבילך] כזר. ומה שנאמר בסופו של אותו פסוק "צא תאמר לו", הכוונה היא — "הכנס" אל תאמר לו בשום פנים.

וְאָמַר רַבָּה: בְּמַשָּׂא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּמְטַמְּאָה, דְּהָא אִתְקַשׁ לַנִּדָּה. כִּי פְּלִיגִי – בְּאֶבֶן מְסָמָא; רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: כַּנִּדָּה, מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּאֶבֶן מְסָמָא – אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּאֶבֶן מְסָמָא. וְרַבָּנַן סָבְרִי: כַּשֶּׁרֶץ, מַה שֶּׁרֶץ לֹא מְטַמֵּא בְּאֶבֶן מְסָמָא – אַף עֲבוֹדָה זָרָה לֹא מְטַמְּאָה בְּאֶבֶן מְסָמָא.

ולגופה של המחלוקת אמר רבה: בטומאת משא דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שעבודה זרה מטמאה, דהא אתקש [שהרי הוקשה, הושוותה] לנדה בכתוב. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בדין אבן מסמא. שיש בדיני נדה הלכה מיוחדת שנדה או זב היושבים על חפץ, ואפילו אבן שאינה מקבלת טומאה, כל המצוי מתחתיו נטמא ואפילו לא נגע בו. ר' עקיבא סבר [סבור]: טומאת עבודה זרה היא כנדה לכל דבר. מה נדה מטמאה באבן מסמא — אף עבודה זרה מטמאה באבן מסמא. ורבנן סבורים שלענין זה דינה כשרץ. מה שרץ לא מטמא באבן מסמא — אף עבודה זרה לא מטמאה באבן מסמא.

וּלְרַבִּי עֲקִיבָא, לְמַאי הִלְכְתָא אִיתְקַשׁ לַשֶּׁרֶץ? לִמְשַׁמְּשֶׁיהָ. וּלְרַבָּנַן, לְמַאי הִלְכְתָא אִיתְקַשׁ לַנִּדָּה? לְמַשָּׂא. וְלוֹקְשָׁהּ רַחֲמָנָא לִנְבֵלָה! אִין הָכִי נַמִי. אֶלָּא: מַה נִּדָּה אֵינָהּ לָאֵבָרִין – אַף עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָהּ לָאֵבָרִין. וְאֶלָּא הָא דְּבָעֵי רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: עֲבוֹדָה זָרָה יֶשְׁנָהּ לָאֵבָרִין, אוֹ אֵינָהּ לָאֵבָרִין? תִּיפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא, דִּלְרַבָּנַן אֵינָהּ לָאֵבָרִין! רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא בָּעֵי לָהּ.

ושואלים: מאחר שלדעת ר' עקיבא דין עבודה זרה כנדה לכל דבר, למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] איתקש [הוקשה, הושווה דינה] לשרץ? ומסבירים: לשיטתו, לא לענין עבודה זרה עצמה נאמר, אלא למשמשיה, החפצים שמשתמשים בהם לצורכה. ועוד שואלים: ולשיטת חכמים למאי הלכתא איתקש [הוקשה, הושווה דינה] לנדה — ללמד שמטמאה במשא. ואולם אם ההיקש היה לצורך זה בלבד, ולוקשה רחמנא [ושתקיש, תשווה אותה התורה] לנבלה שיש בה טומאת מגע, שהרי לשיטת חכמים זה דינה של עבודה זרה! ועונים: אם לענין דרגת הטומאות אין הכי נמי [כן, כך גם כן הדבר], אלא ההשוואה לנדה באה ללמד: מה נדה אין טומאתה לאברין, שנדה הנשענת באבר אחד בלבד על חפץ אינה מטמאה במשא (ראב"ד), אף עבודה זרה אינה לאברין, שחלק מעבודה זרה שוב אינו מטמא. ותוהים, ואלא הא דבעי [זו ששאל] רב חמא בר גוריא: עבודה זרה ישנה בה טומאה לאברין או אינה לאברין? אם כן תיפשוט ליה מהא, דלרבנן [תפתור לו מכאן כי לדעת חכמים] אינה לאברין! ומשיבים: אמנם כן, אלא רב חמא בר גוריא אליבא [על פי שיטת] ר' עקיבא בעי לה [שאל אותה] ודבר זה לא נתברר לנו.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: בְּאֶבֶן מְסָמָא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא מְטַמְּאָה, כִּי פְּלִיגִי – בְּמַשָּׂא. רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: כַּנִּדָּה, מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא – אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְרַבָּנַן סָבְרִי: כַּשֶּׁרֶץ, מַה שֶּׁרֶץ לֹא מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא – אַף עֲבוֹדָה זָרָה לֹא מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. וְרַבִּי עֲקִיבָא, לְמַאי הִלְכְתָא אִיתְקַשׁ לַשֶּׁרֶץ? לִמְשַׁמְּשֶׁיהָ. וְרַבָּנַן, לְמַאי הִלְכְתָא אִיתְקַשׁ לַנִּדָּה? מַה נִּדָּה אֵינָהּ לָאֵבָרִים – אַף עֲבוֹדָה זָרָה אֵינָהּ לָאֵבָרִים.

שיטה אחרת בפירוש מחלוקת זו ר' אלעזר אמר : באבן מסמא דכולי עלמא לא פליגי דלא [הכל אינם חלוקים שאינה] מטמאה. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בענין טומאת משא, שר' עקיבא סבר [סבור] שעבודה זרה כנדה, מה נדה מטמאה במשא — אף עבודה זרה מטמאה במשא. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי דין עבודה זרה כשרץ, מה שרץ לא מטמאה במשא — אף עבודה זרה לא מטמאה במשא. ושואלים: ולשיטת ר' עקיבא, למאי הלכתא איתקש [למה, לאיזו הלכה הוקשה, הושוותה] עבודה זרה לשרץ? ומשיבים: לדין משמשיה של עבודה זרה, שאינם מטמאים במשא, ושואלים: ורבנן [ולדעת חכמים] למאי הלכתא איתקש [למה, לאיזו הלכה הוקשה, הושוותה] עבודה זרה לנדה? ומשיבים: מה נדה אינה מטמאה לאברים, אף עבודה זרה אינה מטמאה לאברים.