נְיָיר מָחוּק – כְּדֵי לִכְרוֹךְ עַל צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פַּלְיָיטוֹן. עוֹר – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵיעַ, (דּוֹכְסוֹסְטוֹס – כְּדֵי לִכְתּוֹב מְזוּזָה). קְלָף – כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִילִּין, שֶׁהִיא “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״. דְּיוֹ – כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת.

נייר מחוק שאי אפשר לכתוב עוד עליו, שיעורו כדי לכרוך ולעטוף בו צלוחית קטנה של פלייטון (בושם). עור — כדי לעשות ממנו קמיע. דוכסוסטוס (סוג עור מיוחד) — כדי לכתוב עליו מזוזה. קלף — כדי לכתוב עליו את הפרשה הקטנה בפרשיות שבתפילין, שהיא "שמע ישראל". המוציא דיו שיעורו כדי לכתוב בו שתי אותיות.

כְּחוֹל – כְּדֵי לִכְחוֹל עַיִן אַחַת. דֶּבֶק – כְּדֵי לִיתֵּן בְּרֹאשׁ הַשַּׁפְשָׁף. זֶפֶת וְגָפְרִית – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב. שַׁעֲוָה – כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן. חַרְסִית – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּיטְפּוּט. סוּבִּין – כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב. סִיד – כְּדֵי לָסוּד קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּלְכֻּל, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: כְּדֵי לָסוּד אוּנְדַפִּי.

וכחול לעיניים שיעורו כדי לכחול עין אחת. דבק כדי ליתן בראש השפשף (שלוכדים בו צפורים). זפת וגפרית — כדי לעשות נקב, שיספיק שיעור הזפת לסתום חור בכלי, ושאפשר יהיה לעשות באותה סתימה נקב קטן. שעוה — כדי ליתן על פי נקב קטן. חרסית (חרס כתוש) שיעורה לענין הוצאה בשבת — כדי לעשות ולגבל ממנה פי כור של צורפי זהב. ר' יהודה אומר: כדי לעשות ממנה פיטפוט (רגל קטנה). סובין — כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב. סיד כדי לסוד כדי להוריד את השיער מה קטנה שבבנות. ר' יהודה אומר: ששיעור סיד הוא כדי לעשות כלכל (חלק מן הפנים). ור' נחמיה אומר ששיעורו כדי לסוד אונדפי (רקה).

גמ׳ חֶבֶל נַמִי לִיחַיַּיב כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לַנָּפָה וְלַכְּבָרָה! כֵּיוָן דְּחָרֵיק בְּמָנָא – לָא עָבְדִי אֱינָשֵׁי. תָּנוּ רַבָּנַן: הוּצִין – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אוֹזֶן לְסַל כְּפִיפָה מִצְרִית. סִיב – אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי מַשְׁפֵּךְ קָטָן לְסַנֵּן אֶת הַיַּיִן. רְבָב – כְּדֵי לָסוּךְ תַּחַת אִסְפָּגִין קְטַנָּה. וְכַמָּה שִׁיעוּרָהּ – כַּסֶּלַע. וְהָתַנְיָא ‘כַּגְּרוֹגֶרֶת׳! אִידִי וְאִידִי חַד שִׁיעוּרָא הוּא. מוֹכִין – כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כַּדּוּר קְטַנָּה, וְכַמָּה שִׁיעוּרוֹ – כָּאֱגוֹז.

שנינו במשנה ששיעור חבל לענין הוצאה הוא שיהיה בו כדי לעשות בו אוזן לסל. ומקשים: חבל נמי ליחייב [גם כן יהא חייב] כגמי בשיעור לעשות תלאי לנפה ולכברה! ומשיבים: כיון דחריק במנא לא עבדי אינשי [שהוא קשה וחותך את הכלי אין עושים ממנו אנשים תלאי]. תנו רבנן [שנו חכמים]: שיעור הוצין (העלים הקשים של התמר) כדי לעשות אוזן לסל של כפיפה מצרית (סל העשוי מנצרי תמר קלועים). סיב — אחרים אומרים: ששיעורו כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן בו את היין. רבב (שומן) — כדי לסוך תחת אספגין (עוגה) קטנה. וכמה שיעורה של זו? — כגודלו של סלע. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ששיעורה כגרוגרת! ומשיבים: אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא, אלא שכסלע הוא שיעור רוחב, וכגרוגרת הוא מידת נפח. ומוכין שיעורם כדי לעשות מהם כדור קטנה, וכמה שיעורו של הכדור? — כאגוז.

“נְיָיר כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין״. תָּנָא: כַּמָּה קֶשֶׁר מוֹכְסִין – שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת (שֶׁל קֶשֶׁר מוֹכְסִין). וּרְמִינְהוּ: הַמּוֹצִיא נְיָיר חָלָק, אִם יֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת – חַיָּיב, וְאִם לָאו – פָּטוּר! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת – שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל קֶשֶׁר מוֹכְסִין. רָבָא אָמַר: שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דִּידַן, וּבֵית אֲחִיזָה, דְּהַיְינוּ קֶשֶׁר מוֹכְסִין.

שנינו ששיעור נייר לענין הוצאה הריהו כשיש בגודלו כדי לכתוב עליו קשר מוכסין. ובתוספתא תנא [שנה] החכם: כמה גודלו של קשר מוכסין — כדי לכתוב עליו שתי אותיות של קשר מוכסין שהן גדולות יותר מאותיות רגילות. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו: המוציא נייר חלק, אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות — חייב, ואם לאו [לא] — פטור. ושיעור זה הוא פחות מקשר מוכסין! אמר רב ששת: מאי [מה הן] שתי אותיות שאמרנו בנייר, לא שתי אותיות רגילות אלא שתי אותיות של קשר מוכסין. רבא אמר: אפשר לומר שהמדובר בשתי אותיות דידן [שלנו, רגילות] וגם בית אחיזה להחזיק את החלק הכתוב דהיינו אותו גודל כמו קשר מוכסין.

מֵיתִיבֵי: הַמּוֹצִיא נְיָיר מָחוּק וּשְׁטָר פָּרוּעַ, אִם יֵשׁ בְּלוֹבֶן שֶׁלּוֹ כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, אוֹ בְּכוּלּוֹ כְּדֵי לִכְרוֹךְ עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פַּלְיָיטוֹן – חַיָּיב, וְאִם לָאו – פָּטוּר. בִּשְׁלָמָא לְרַב שֵׁשֶׁת דְּאָמַר: מַאי שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת – שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת שֶׁל קֶשֶׁר מוֹכְסִין – שַׁפִּיר, אֶלָּא לְרָבָא, דְּאָמַר שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת דִּידַן, וּבֵית אֲחִיזָה דְּהַיְינוּ קֶשֶׁר מוֹכְסִין – הָכָא בֵּית אֲחִיזָה לָא צְרִיךְ! קַשְׁיָא.

ומקשים ממה ששנינו: המוציא נייר מחוק או שטר פרוע, אם יש בלובן שלו שלא נכתב עליו כדי לכתוב שתי אותיות, או בכל הנייר כולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון (בושם) — חייב, ואם לאו [לא], שאין בו כשיעור זה — פטור. ומסבירים: בשלמא [נניח] לשיטת רב ששת שאמר כי מאי [מה פירוש] "שתי אותיות" שאמרו בכל מקום, שתי אותיות של קשר מוכסין — שפיר [יפה, מובן הדבר]. אלא לרבא שאמר שמדובר בשתי אותיות דידן [שלנו] ובית אחיזה, דהיינו [שזהו] קשר מוכסין, והלא הכא [כאן, בתוך הנייר או השטר] בית אחיזה לא צריך ובכל זאת אין קובעים שיעור קטן יותר לנייר החלק! ואומרים: אכן קשיא [קשה].

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין, עַד שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ לַמּוֹכֵס – חַיָּיב, מֹשֶׁהֶרְאָהוּ לַמּוֹכֵס – פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִשֶׁהֶרְאָהוּ לַמּוֹכֵס חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבַּיֵי: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ רְהִיטֵי מוֹכְסָא. רָבָא אָמַר: מוֹכֵס גָּדוֹל וּמוֹכֵס קָטָן אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רַב אַשִׁי אָמַר: חַד מוֹכֵס אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְהַרְאוֹת לְמוֹכֵס שֵׁנִי, דְּאָמַר לֵיהּ: חֲזִי, גַּבְרָא דְּמוֹכֵס אֲנָא.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: המוציא בשבת קשר מוכסין, עד שלא הראהו למוכס ועדיין זקוק לו — חייב על הוצאתו בשבת. משהראהו כבר למוכס — פטור, ששוב אינו בעל ערך. ר' יהודה אומר: אף משהראהו למוכס חייב מפני שיש זמן שיהא צריך לו. ושואלים: מאי בינייהו [מה יש ביניהם]? כלומר, מהו יסוד מחלוקתם? אמר אביי: איכא בינייהו רהיטי מוכסא [יש ביניהם הבדל בענין הרצים של המוכס], שלעתים שולח המוכס רצים אחר אלה שעברו את מקום המכס כדי לבדוק אם אמנם שילמו, ויתכן שאף שהראהו כבר יצטרך להראותו בשנית. רבא אמר: מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו [יש ביניהם], שלעתים במקום המוכס הראשי הממונה יש מוכס קטן בדרגה, וצריך להשאיר את הקשר בידו להראותו למוכס הגדול. רב אשי אמר: אפשר לומר שאפילו חד מוכס איכא בינייהו [במוכס אחד יש ביניהם הבדל], מפני שצריך לו להראות אותו למוכס שני שאינו קשור במקום זה, אלא דאמר ליה [שאומר לו] לשני: חזי, גברא דמוכס אנא [ראה, איש הנאמן למוכס אני] ומראה לו תעודה זו שבידו, לומר שיש לו קשרים טובים עם המוכסים.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב, עַד שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ – חַיָּיב, מֹשֶׁפְּרָעוֹ – פָּטוּר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִשֶׁפְּרָעוֹ חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב יוֹסֵף: אָסוּר לִשְׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. רַבָּנַן סָבְרִי: אָסוּר לִשְׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מוּתָּר לִשְׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּע.

עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: המוציא בשבת שטר חוב, עד שלא פרעו — חייב, משפרעו — פטור. ר' יהודה אומר: אף משפרעו אם הוציאו — חייב, מפני שצריך לו. ושואלים: מאי בינייהו [מה טעם ההבדל ביניהם]? אמר רב יוסף: בהלכה אם אסור לבעל חוב לשהות (להשהות) אצלו שטר פרוע איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. שרבנן סברי [חכמים סבורים]: אסור לשהות שטר פרוע, שמא יביא הדבר למכשול שיבואו לגבות בו שנית, ולכן שטר פרוע אין לו ערך, שאסור אף בשהיה. ור' יהודה סבר [סבור]: מותר לשהות שטר פרוע ויכול להשתמש בנייר.

אַבַּיֵי אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא – אָסוּר לִשְׁהוֹת שְׁטָר פָּרוּעַ, וְהָכָא בְּמוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְקַיְּימוֹ קָמִיפַּלְגִי; תַּנָּא קַמָּא סָבַר: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ – צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: מוֹדֶה בִּשְׁטָר שֶׁכְּתָבוֹ – אֵין צָרִיךְ לְקַיְּימוֹ. וּמַאי ‘עַד שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ׳ וּ׳ מִשֶׁפְּרָעוֹ –

אביי אמר: דכולי עלמא [לדעת הכל] אסור לשהות שטר פרוע, והכא [וכאן] בשאלה אם מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו, קמיפלגי [חלוקים הם], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] אפילו מודה אדם בשטר שכתבו — צריך להביאו לבית דין ולקיימו על פי חקירה אם אין השטר מזוייף. ואם אי אפשר לקיימו, יכול הלווה לומר — כבר פרעתי את השטר. ור' יהודה סבר סבור כי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. וגובה בו, ונאמן השטר יותר מטענת הלווה. ומאי [ומה פירוש] זה ששנינו "עד שלא פרעו" ו"משפרעו" —