הָכָא נַמִי חַזְיָא לְדוּגְמָא.

הכא נמי [כאן גם כן] יש לפנינו מקרה מיוחד, כיון שאף כאן כולם יחד חזיא [ראויים] לשמש כדוגמא שהמוכרם מצרף ערימה מכולם יחד ומשתמש בה.

מתני׳ הַמּוֹצִיא אוֹכָלִים כַּגְּרוֹגֶרֶת – חַיָּיב, וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה מִפְּנֵי שֶׁשָּׁווּ בְּשִׁיעוּרֵיהֶן. חוּץ מִקְּלִיפָּתָן, וְגַרְעִינֵיהֶן, וְעוּקְצֵיהֶן, וְסוּבָּן וּמוּרְסָנָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוּץ מִקְּלִיפֵּי עֲדָשִׁין שֶׁמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן.

המוציא בשבת אוכלים הראויים לאדם ששיעורם כגרוגרת למקום האסור בהוצאה — חייב. ומצטרפין כל האוכלים זה עם זה לכדי שיעור מפני ששוו בשיעוריהן. ושיעור זה נחשב חוץ מקליפתן וגרעיניהן ועוקציהן (הענף הדק שבקצה הפרי שבו הוא תלוי בעץ), וסובן (קליפת החיטה היורדת בכתישה), ומורסנן (שרידי סובין ומוץ שבקמח). ר' יהודה אומר: כל הקליפות אינן מצטרפות חוץ מקליפי עדשין שהן כן מצטרפות לכדי שיעור עם העדשים עצמם כיון שמתבשלות עמהן ונאכלות עמם.

גמ׳ וְסוּבָּן וּמוּרְסָנָן לֹא מִצְטָרְפִין?! וְהָתְנַן: חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח וְעוֹד חַיָּיבִין בְּחַלָּה, הֵן וְסוּבָּן וּמוּרְסָנָן! אָמַר אַבַּיֵי: שֶׁכֵּן עָנִי אוֹכֵל פִּתּוֹ בְּעִיסָּה בְּלוּסָה.

ושואלים: והאם סובן ומורסנן של מיני דגן לא מצטרפין? והתנן [והרי שנינו במשנה] עיסות העשויות מחמשת רבעים הלוג קמח ועוד משהו חייבין בהפרשת חלה , ובתוך שיעור זה מחשיבים את הקמח ואת סובן ומורסנן, והרי שהסובין והמורסן מצטרפים! אמר אביי: לענין חלה ועשיית לחם מצטרפים הסובין, שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה (מעורבת בסובין), אבל להוצאת שבת, כיון ששיעורה קטן ונמדד על פי חשיבות הדברים דרוש שיהא ראוי למאכל לכל אדם.

“רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חוּץ מִקְּלִיפֵּי עֲדָשִׁים הַמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן״. עֲדָשִׁים – אִין, פּוֹלִין – לָא, וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוּץ מִקְּלִיפֵּי פּוֹלִין וַעֲדָשִׁים! לָא קַשְׁיָא, הָא – בְּחַדְתֵּי, הָא – בְּעַתִּיקֵי. עַתִּיקֵי מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאִין כִּזְבוּבִין בַּקְּעָרָה. הדרן עלך כלל גדול

שנינו במשנה שכל הקליפות אינן מצטרפות לכדי שיעור מאכל ר' יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים משום שהן המתבשלות עמהן. ושואלים: האם רק עדשים אין [כן] מצטרפים ואילו פולין לא מצטרפים? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' יהודה אומר שכל הקליפות מצטרפות למאכל חוץ מקליפי פולין ועדשים! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], הא [זה] ששנינו שלדעת ר' יהודה קליפות פולים מצטרפות הרי זה בחדתי [בפולים חדשים, טריים], ואילו הא [זה] ששנינו שלדעתו אינן מצטרפות הרי זה בעתיקי [בישנים]. ושואלים: עתיקי מאי טעמא [ישנים מה טעם] לא יצטרפו? אמר ר' אבהו: מפני שנראין חלקי קליפתם כזבובין בקערה, ומאוסים לאוכלם, והכל משליכים אותם.

מתני׳ הַמּוֹצִיא יַיִן כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס, חָלָב כְּדֵי גְּמִיעָה, דְּבַשׁ כְּדֵי לִיתֵּן עַל הַכָּתִית, שֶׁמֶן כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן, מַיִם כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶם אֶת הַקִּילּוֹר, וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין בָּרְבִיעִית, וְכָל הַשּׁוֹפָכִין בָּרְבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כּוּלָּן בָּרְבִיעִית, וְלֹא נֶאֶמְרוּ כָּל הַשִּׁיעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן.

גמ׳ תָּנָא: כְּדֵי מְזִיגַת כּוֹס יָפֶה. וּמַאי כּוֹס יָפֶה – כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ רוֹבַע רְבִיעִית, כְּדֵי שֶׁיִּמְזְגֶנּוּ וְיַעֲמוֹד עַל רְבִיעִית.

המוציא בשבת יין חי (לא מזוג), שיעורו כדי להתחייב הוא כדי מזיגת הכוס. שנהגו להוסיף מים ליין חי, והמוציא יין חייב בכדי שיעור היין בלבד הראוי לשתייה חשובה. חלב — כדי גמיעה. דבש — כדי ליתן על הכתית (פצע הנעשה מחמת שיפשוף), שמן — כדי לסוך בו אבר קטן, מים — כדי לשוף (לשפשף ולמרוח) בהם את הקילור (תחבושת לעין). ושאר כל המשקין שיעורם ברביעית הלוג, וכל השופכין ברביעית. ר' שמעון אומר: כל המשקים כולן שיעורם ברביעית הלוג. ועוד אמר: ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן, לאדם המקפיד אשר שומר דבר זה, שרק הוא בלבד חייב על הוצאתו, משום שלגביו הרי זה דבר חשוב, וחיוב ההוצאה הוא לפי חשיבות הדבר למי שהוציאו. ואולם אדם אשר שיעורים אלה קטנים ואינם חשובים בעיניו אינו חייב על הוצאתם.

אָמַר רָבָא: אַף אֲנַן נַמִי

תנא [שנינו בתוספתא]: שיעור הוצאה ביין הוא כדי מזיגת כוס יפה. ומסבירים: ומאי [ומהו] כוס יפה שאמרו — כוס של ברכה. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כוס של ברכה צריך שיהא בו יין רובע (רבע) של רביעית הלוג, כדי שימזגנו במים ויעמוד שיעור היין המזוג על רביעית הלוג. ששיעור המזיגה הוא שלושה חלקים מים לכל חלק יין.