מִשּׁוּם צוֹבֵעַ אִין, מִשּׁוּם נְטִילַת נְשָׁמָה לָא?! אֵימָא: אַף מִשּׁוּם צוֹבֵעַ. אָמַר רַב: מִילְּתָא דַּאֲמַרִי – אֵימָא בָּהּ מִילְּתָא, דְּלָא לֵיתוּ דָּרֵי בַּתְרָאֵי וְלִיחֲכוּ עֲלֵי. צוֹבֵעַ בְּמַאי נִיחָא לֵיהּ – נִיחֶא דְּלִיתְוַוס בֵּית הַשְּׁחִיטָה דְּמָא, כִּי הֵיכִי דְּלִיחֲזוּהּ אֱינָשֵׁי וְלֵיתוּ לִיזְבְּנוּ מִינֵּיהּ.

ותוהים: ואף לדעת רב, היתכן שיחשוב שמשום צובע אין [כן] יהא חייב, ומשום נטילת נשמה לא יהא חייב? אלא תקן את הלשון ואימא [אמור] כך: אף משום צובע חייב. ואמר רב: מילתא דאמרי, אימא בה מילתא [הדבר שאמרתי, אומר בו דבר הסבר], כדי שלא ליתו דרי בתראי וליחכו [יבואו הדורות האחרונים ויצחקו] עלי: צובע במאי ניחא ליה [במה נוח לו] — ניחא דליתווס [נוח לו שיתמלא] בית השחיטה דמא כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה [בדם כדי שיראוהו בני אדם ויבואו ויקנו ממנו], הרי שהשוחט מעוניין אגב שחיטתו גם בצביעה.

“וְהַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבְּדוֹ״. הַיְינוּ מוֹלֵחַ וְהַיְינוּ מְעַבֵּד! רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אַפֵּיק חַד מִינַּיְיהוּ וְעַיֵּיל שִׂירְטוּט. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי מַאן דְּמָלַח בִּישְׂרָא – חַיָּיב מִשּׁוּם מְעַבֵּד. רָבָא אָמַר: אֵין עִיבּוּד בְּאוֹכָלִין. אָמַר רַב אַשִׁי: וַאֲפִילּוּ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא לֹא אָמַר אֶלָּא דְּקָא בָּעֵי לֵיהּ לְאוֹרְחָא, אֲבָל לְבֵיתָא – לָא מְשַׁוֵּי אִינִישׁ מֵיכְלֵיהּ עֵץ.

בין המלאכות שנמנו במשנה ישנן גם אלה הקשורות לעיבוד העור, וכגון המולחו והמעבדו. ושואלים: היינו [זוהי] מלאכת מולח והיינו [וזוהי] בדיוק מלאכת מעבד! ששתי המלאכות הללו הן בעצם מלאכה אחת. ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אפיק חד מינייהו ועייל [הוצא אחד מהם והכנס] במקומו שירטוט. שלדעתם יש למנות את מלאכת השרטוט — עשיית סימנים בעור — במנין שלושים ותשע המלאכות, במקום אחד משני אלה. אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דמלח בישרא [מי שמולח בשר בשבת] לצורך שימורו לזמן ממושך — חייב משום מלאכת מעבד. רבא אמר: אין עיבוד באוכלין, שמה שעושים בדבר מאכל אינו כלול במלאכה זו. אמר רב אשי: ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר שיש בכך משום איסור אלא דקא בעי ליה לאורחא [כשצריך את הבשר לדרך] ומולחו ביותר, אבל לביתא לא משוי איניש מיכליה [אין אדם עושה את] עץ [לצורך ביתו אין אדם עושה את מאכלו עץ] ולכן ודאי אינו מולחו במדה יתירה, עד כדי עיבוד.

“וְהַמְמַחֲקוֹ וְהַמְחַתְּכוֹ״. אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: הַשָּׁף בֵּין הָעַמּוּדִים בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב מִשּׁוּם מְמַחֵק. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי רַב אַשִׁי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמְגָרֵר רָאשֵׁי כְלוֹנָסוֹת בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ, הַמְמָרֵחַ רְטִיָּה בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב מִשּׁוּם מְמַחֵק, וְהַמְסַתֵּת אֶת הָאֶבֶן בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן קִיסְמָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַצָּר צוּרָה בַּכְּלִי, וְהַמְנַפֵּח בִּכְלִי זְכוּכִית – חַיָּיב מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דְּשָׁקֵיל אַקוֹפֵי מִגְּלִימֵי – חַיָּיב מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ, וְהָנֵי מִילֵּי – דְּקָפֵיד עֲלַיְיהוּ.

במשנה נמנו בין המלאכות גם הממחקו והמחתכו. אמר ר' אחא בר חנינא: השף את העור בין העמודים בשבת, ששם את העור בין עמודים העשויים לכך ומשפשפו ביניהם (רה"נ) — חייב משום מלאכת ממחק. אמר ר' חייא בר אבא: שלשה דברים סח לי רב אשי משמיה [משמו] של ר' יהושע בן לוי: המגרר ראשי כלונסות (כלונסאות, עמודים) בשבת ומיישרם — חייב משום מלאכת מחתך, כיון שהוא מקפיד שיהיו שווים זה לזה. הממרח רטיה (תחבושת), שמחליק את התחבושת על המכה בשבת — חייב משום מלאכת ממחק. והמסתת את האבן בשבת — חייב משום מלאכת מכה בפטיש, שהוא מסיים את מלאכת האבן. אמר ר' שמעון בן קיסמא שכך אמר ר' שמעון בן לקיש: הצר צורה של ציור או חקיקה בכלי חרס, והמנפח בכלי זכוכית — חייב משום מלאכת מכה בפטיש. אמר ר' יהודה: האי מאן דשקיל אקופי מגלימי [מי שמסיר את החוטים העודפים והפגמים מגלימה] — חייב משום מכה בפטיש. והני מילי דקפיד עלייהו [ודברים אלה דווקא כשמקפיד עליהם], שאם מקפיד שלא ללבוש את הבגד עד שהוריד ממנו שיירי אריגתו הרי שגמר מלאכת הבגד נעשה עם הסרת החוטים.

“וְהַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת״. תָּנוּ רַבָּנַן: כָּתַב אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ לִכְתּוֹב שְׁתַּיִם – פָּטוּר, מָחַק אוֹת גְּדוֹלָה וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ לִכְתּוֹב שְׁתַּיִם – חַיָּיב. אָמַר רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי: וְזֶה חוֹמֶר בְּמוֹחֵק מִבְּכוֹתֵב.

במשנה נמנתה גם מלאכת הכותב והיא מוגדרת בכותב שתי אותיות. תנו רבנן [שנו חכמים]: כתב אות אחת גדולה ויש במקומה די מקום כדי לכתוב שתים — פטור, כיון שלא כתב אלא אות אחת. ואולם אם מחק אות גדולה אחת על מנת לכתוב, ויש במקומה די מקום כדי לכתוב שתים — חייב. אמר ר' מנחם בר' יוסי: וזה חומר שיש במוחק מבכותב, שאף שכרגיל מחמירים יותר במלאכה שיש עמה יצירה, כאן יש מקרה של חומרה במלאכת הריסה, כיון שמפנה מקום לשתי אותיות, והיא עיקר המלאכה.

“הַבּוֹנֶה וְהַסּוֹתֵר הַמְכַבֶּה וְהַמַּבְעִיר וְהַמַּכֶּה בַּפַּטִּישׁ״. רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כָּל מִידֵּי דְּאִית בֵּיהּ גְּמָר מְלָאכָה – חַיָּיב מִשּׁוּם מַכֶּה בַּפַּטִּישׁ.

עוד נמנו במשנה מלאכות הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, והמכה בפטיש. במלאכת המכה בפטיש רבה ור' זירא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כלל: כל מידי דאית ביה [דבר שיש בו] משום גמר מלאכה חייב העושה אותו בשבת משום מלאכת מכה בפטיש.

“אֵלּוּ אֲבוֹת מְלָאכוֹת״. ‘אֵלּוּ׳ לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דִּמְחַיֵּיב עַל תּוֹלָדָה בִּמְקוֹם אָב. “חָסֵר אַחַת״. לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה מוֹסִיף אֶת הַשּׁוֹבֵט וְהַמְדַקְדֵּק. אָמְרוּ לוֹ: שׁוֹבֵט – הֲרֵי הוּא בִּכְלָל מֵיסֵךְ, מְדַקְדֵּק – הֲרֵי הוּא בִּכְלָל אוֹרֵג.

המשנה מסתיימת בהדגשה "אלו אבות מלאכות". ומסבירים: כי ההדגשה "אלו "שמשמעה אלו ולא אחרות באה לאפוקי [להוציא, למעט] מדעתו של ר' אליעזר, שהיה מחייב על עשיית תולדה של מלאכה במקום שעשה גם את אב אותה מלאכה, שאם עשה אב ותולדתו לדעת ר' אליעזר הריהו חייב שתי חטאות, ולשיטתו אם כן מצויות מלאכות מרובות יותר. ומשום כך באה ההדגשה במשנה שרק אלו הן אבות מלאכות, ולעולם לא יתכן שיתחייב על יותר ממנין זה. ומה שחזרו ואמרו שמניינן ארבעים חסר אחת, בא לאפוקי [להוציא, למעט] מדעתו של ר' יהודה. דתניא [ששנינו בברייתא] שר' יהודה מוסיף למנין אבות המלאכות את השובט (מיישר את חוטי השתי) ואת המדקדק (המיישר את חוט הערב). אמרו לו: שובט הריהו פרט בכלל מלאכת מיסך (מותח את חוטי השתי בתוך הנול), ששניהן מלאכות לסידור חוטי השתי, והמדקדק הרי הוא בכלל אורג ואין איפוא אלא ארבעים מלאכות חסר אחת.

מתני׳ וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ: כֹּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ, וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ, וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב חַטָּאת עָלָיו. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ, וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ, וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ.

ועוד כלל אחר אמרו בדיני שבת: כל דבר הכשר והראוי להצניע (לשמור) לצורך שימוש האדם, וגודלו כזה שאפשר ונהוג שמצניעין כמוהו, והוציאו בשבת למקום האסור בהוצאה חייב חטאת עליו. וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו, שהוא קטן מכדי שיקפידו על הצנעתו, והוציאו בשבת — אינו חייב אלא המצניעו, שאדם המקפיד ושומר דבר זה רק הוא בלבד חייב על הוצאתו, משום שלגביו הרי זה דבר חשוב, וחיוב ההוצאה לפי חשיבות הדבר למי שהוציאו.

גמ׳ “כֹּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ״ לְאַפּוֹקֵי מַאי? רַב פַּפָּא אָמַר: לְאַפּוֹקֵי דַּם נִדָּה. מָר עוּקְבָא אָמַר: לְאַפּוֹקֵי עֲצֵי אֲשֵׁרָה. מַאן דְּאָמַר דַּם נִדָּה – כָּל שֶׁכֵּן עֲצֵי אֲשֵׁרָה. מַאן דְּאָמַר עֲצֵי אֲשֵׁרָה – אֲבָל דַּם נִדָּה מַצְנַע לֵיהּ לְשׁוּנָרָא. וְאִידָךְ, כֵּיוָן דְּחָלְשָׁא – לָא מַצְנַע לֵיהּ.

על הכלל ששנינו במשנה "כל הכשר להצניע", שואלים: לאפוקי מאי [להוציא, למעט את מה] הוא בא, ומה לדעתו אינו כשר וראוי להצנעה? רב פפא אמר: לאפוקי [להוציא] דם נדה. מר עוקבא אמר: לאפוקי [להוציא] עצי אשרה, שעץ שעשו ממנו עבודה זרה אסור בכל הנאה. ומפרטים: מאן דאמר [מי שאומר] שדם נדה אינו כשר להצניע כל שכן עצי אשרה, כיון שמן התורה חייב להשמידם ודאי אינם בכלל הדברים הנשמרים. ואולם מאן דאמר [מי שאמר] שרק עצי אשרה הוא דבר שאין מצניעים, אבל דם נדה מצנע ליה לשונרא [שומר אותו בשביל מאכל החתול], שאף שכרגיל אין רגילים לשומרה מכל מקום אפשר למצוא בו שימוש. ואידך [והאחר] הסבור שדם נידה אינו ראוי לכל שימוש מה אומר הוא על כך? — לדעתו כיון דחלשא לא מצנע ליה [שהוא מחליש אינו שומר אותו] שחששו — כדרך סגולה — שינזק אדם שנתנו מדמו לבעל חיים.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: הַאי דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – הָאָמַר: לֹא אָמְרוּ כָּל הַשִּׁיעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן.

אמר ר' יוסי בר חנינא האי [זה] כל הגדרות שבמשנתנו שלא כשיטת ר' שמעון הן. דאי [שאם] תאמר שהן כשיטת ר' שמעון — האמר [הלא הוא אומר] שלא אמרו את כל השיעורין הללו הקבועים במשנה להוצאת כל דבר ודבר אלא למצניעיהן, שהמצניעים כשיעור זה חייבים עליו. אבל מי שדבר מסויים אינו חשוב בעיניו אף כשהוא בשיעור האמור במשנה — אינו חייב על הוצאתו.

“וְכֹל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ״.

שנינו במשנה שכל שאינו כשר להצניע, שהוא פחות מכשיעור הראוי להצנעה אין חייב על הוצאתו אלא מי שהצניעו.