דְּשָׁלְקִי לֵיהּ שִׁבְעָא זִימְנֵי, וְאִי לָא שָׁקְלִי לֵיהּ– מַסְרַח וְכִפְסוֹלֶת מִתּוֹךְ אוֹכֶל דָּמֵי.

דשלקי ליה שבעא זימני [שמבשלים אותם שבע פעמים], ואי [ואם] לא שקלי ליה [לוקחים אותו] מן הקליפות הריהו מסרח [מסריח] וכפסולת מתוך אוכל דמי [נחשב], שגוף התורמוס הרך גורם לקלקל את ריח הקליפות, יש להוציאו משם כדי שלא יהא ריח רע בבית.

“וְהַטּוֹחֵן״. אָמַר רַב פַּפָּא: הַאי מַאן דְּפָרֵים סִילְקָא – חַיָּיב מִשּׁוּם טוֹחֵן. אָמַר רַב מְנַשֶּׁה: הַאי מַאן דְּסָלֵית סִילְתֵּי – חַיָּיב מִשּׁוּם טוֹחֵן. אָמַר רַב אַשִׁי: אִיקָפֵיד אַמְּשַׁחָתָא – חַיָּיב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ.

בין אבות המלאכות המנויות במשנה נמנית גם מלאכת הטוחן. אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא [מי שחותך סילקא לחתיכות קטנות] בשבת חייב משום מלאכת טוחן, שהרי עושה פעולה הדומה לטחינה. ואמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי [מי שחותך קיסמים דקים] כדי להשתמש בנסורת (רמב"ם), חייב משום טוחן. והוסיף ואמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא [אם מקפיד הוא בחיתוך על המידה] לעשות את הקיסמים בגודל מסויים, חייב גם משום מלאכת מחתך.

“וְהַלָּשׁ וְהָאוֹפֶה״. אָמַר רַב פַּפָּא: שְׁבַק תַּנָּא דִּידַן בִּישּׁוּל סַמְמָנִין דַּהֲוָה בַּמִּשְׁכָּן וּנְקַט אוֹפֶה! תַּנָּא דִּידַן – סִידּוּרָא דְּפַת נְקַט.

והלש והאופה נימנו גם הם במשנה בין אבות המלאכות. ותהה ו אמר רב פפא: שבק [עזב] התנא דידן [שלנו] במשנה את המלאכה של בישול שהיתה בסממנין של הצבע דהוה [שהיתה] במשכן ונקט [ולקח] את מלאכת אופה שלא היתה במשכן?! והלוא כאמור כל אבות מלאכות נלמדו ממלאכות המשכן, ומדוע לא מנה בישול! ומשיבים: ה תנא דידן [שלנו] את סידורא דפת נקט [סידור עשיית הלחם לקח], והשתמש בכך כבסיס לסידור את אבות המלאכות, שהתחיל בחרישה וסיים בגמר מלאכת הלחם.

אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב עֲוִירָא: הַאי מַאן דִּשְׁדָא סִיכְתָּא לְאַתּוּנָא – חַיָּיב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא – לְשַׁרוֹרֵי מָנָא קָא מִיכַּוֵּין, קָא מַשְׁמַע לָן: דְּמִירְפָא רְפִי, וַהֲדַר קְמִיט. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי מַאן דְּאַרְתַּח כּוּפְרָא – חַיָּיב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דַּהֲדַר וְאֵיקוּשָׁא – אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר רב אחא בר רב עוירא: האי מאן דשדא סיכתא לאתונא [המכניס יתד לתנור] כדי לייבשו, חייב משום מלאכת מבשל. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומתרצים: מהו דתימא [שתאמר] כי לשרורי מנא קא מיכוין [לחזק את הכלי הוא מתכוון], שהרי לבסוף היתד מתקשה בשהותה בתנור, ולעומת זאת מלאכת הבישול הגדרתה ריכוך דברים על ידי אש, על כן קא משמע לן דמירפא רפי והדר קמיט [השמיע לנו שקודם העץ מתרפה ומתרכך ואחר כך מתקשה]. אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דארתח כופרא [מי שהרתיח זפת], חייב משום מלאכת מבשל. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומתרצים: מהו דתימא [שתאמר] כי כיון דהדר ואיקושא אימא לא [שחוזרת ומתקשה, אחר כך אמור שאין זה בישול] ולא שינה הבישול בתכונתה של הזפת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף זה שפעל לשעתו נקרא בישול.

אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּעָבַד חֲבִיתָא – חַיָּיב מִשּׁוּם שֶׁבַע חַטָּאוֹת, תַּנּוּרָא – חַיָּיב מִשּׁוּם שְׁמוֹנֶה חַטָּאוֹת. אָמַר אַבַּיֵי: הַאי מַאן דְּעָבַד חַלְתָּא – חַיָּיב אַחַת עֶשְׂרֶה חַטָּאוֹת, וְאִי חַיְּיטֵיהּ לְפוּמֵּיהּ – חַיָּיב שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֶה חַטָּאוֹת.

אמר רבא: האי מאן דעבד חביתא [מי שעשה בשבת בשוגג חבית חרס], חייב משום שבע חטאות. שכן בכך הוא מפורר (טוחן) את גושי העפר, ובורר מתוכם את האבנים, ולש את הטיט, ומחתך את הטיט למידה הראויה, ובונה את תבניתו, ומבעיר את האש, ואחר כך שורף (אופה) את כלי החרס (גאונים), והעושה תנורא [תנור] חייב משום שמונה חטאות, שלאחר גמר העבודה עוד מוסיף מריחה נוספת של טיט לסיים מלאכתו והרי זה ממחק. אמר אביי: האי מאן דעבד חלתא [מי שעושה בשבת בשוגג כוורת קנים], חייב אחת עשרה חטאות. שכשהוא זומר את הקנים חייב משום קוצר ומשום נוטע (שהקנים הנשארים ממהרים אחר כך לצמוח) כשאוספם הרי זה מעמר, כשמבררם הרי זה בורר, כאשר מחליקם ומיישרם הרי זה ממחק, כשחותכם לחלקים קטנים הרי זה טוחן, כשחותכם למידה מסויימת הרי זה מחתך. ואחר כך כשמתחיל לארוג את הקנים, יש בכך משום מלאכות מיסך, ועושה שני בתי נירין ואורג. והעמדת כל התבנית יש בה משום בונה (גאונים) ואי חייטיה לפומיה [ואם תפר את פיה של הכוורת], חייב שלש עשרה חטאות, שיש להוסיף כאן מלאכת תופר ומלאכת קושר.

“הַגּוֹזֵז אֶת הַצֶּמֶר וְהַמְלַבְּנוֹ״. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹוֶה צֶמֶר שֶׁעַל גַּבֵּי בְּהֵמָה בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת; אַחַת מִשּׁוּם גּוֹזֵז, וְאַחַת מִשּׁוּם מְנַפֵּץ, וְאַחַת מִשּׁוּם טוֹוֶה. רַב כָּהֲנָא אָמַר: אֵין דֶּרֶךְ גְּזִיזָה בְּכָךְ, וְאֵין דֶּרֶךְ מְנַפֵּץ בְּכָךְ, וְאֵין דֶּרֶךְ טְוִוי בְּכָךְ. וְלֹא?! וְהָתַנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה: שָׁטוֹף בָּעִזִּים וְטָווּ בָּעִזִּים! אַלְמָא: טְוִויָּה עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה שְׁמָהּ טְוִויָּה! חָכְמָה יְתֵירָה שָׁאנֵי.

בין המלאכות המנויות במשנה נמנו גם הגוזז את הצמר והמלבנו, שהן מלאכות הקשורות בגזיזת הצמר ובטוויתו. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הטווה בשבת בשוגג צמר שעל גבי הבהמה (שהוא מחובר עדיין) בשבת, חייב שלש חטאות, אחת משום גוזז שכן חלק מן הצמר נתל ש, ואחת משום מנפץ, כלומר, סורק צמר, ואחת משום טווה. ורב כהנא אמר: אין דרך גזיזה בכך, ואין דרך מנפץ בכך, ואין דרך טווי [טוויה] בכך. ומקשים: ולא? והאין זו דרך טוויה? והתניא משמיה [והרי שנינו בברייתא משמו] של ר' נחמיה, את הנאמר בכתוב במלאכת המשכן "וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים" (שמות לה, כו) יש לפרשו: שטוף השיער בעזים עצמם, וטוו בעזים עצמם מבלי לגזוז את שערן קודם לכן. אלמא [מכאן] שטוויה על גבי בהמה שמה טוויה! ומתרצים: חכמה יתירה שאני [שונה], ואף שיחידים יכולים לעשות מלאכת טוויה זו כתיקונה, עבור סתם אדם הריהי מלאכה שלא כדרך עשייתה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַתּוֹלֵשׁ אֶת הַכָּנָף, וְהַקּוֹטְמוֹ, וְהַמּוֹרְטוֹ – חַיָּיב שָׁלֹשׁ חַטָּאוֹת. (וְאָמַר רַבִּי) שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: תּוֹלֵשׁ חַיָּיב מִשּׁוּם גּוֹזֵז, קוֹטֵם חַיָּיב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ, מְמָרֵט חַיָּיב מִשּׁוּם מְמַחֵק.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: התולש בשבת בשוגג את הכנף (נוצה גדולה מכנף עוף) והקוטמו (חותך את קצהו) והמורטו (מוריד את החוטים הדקים היוצרים את הנוצה), חייב שלש חטאות. ואמר ר' שמעון בן לקיש בהסבר הדבר: התולש את הנוצה — חייב משום מלאכת גוזז, הקוטם — חייב משום מחתך, והממרט את השיער — חייב משום ממחק.

“הַקּוֹשֵׁר וְהַמַּתִּיר״. קְשִׁירָה בַּמִּשְׁכָּן הֵיכָא הֲוַאי? אָמַר רָבָא: שֶׁכֵּן קוֹשְׁרִין בְּיִתְדוֹת אֹהָלִים. (קוֹשְׁרִים?!) הַהוּא קוֹשֵׁר עַל מְנָת לְהַתִּיר הוּא! אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵי: שֶׁכֵּן אוֹרְגֵי יְרִיעוֹת שֶׁנִּפְסְקָה לָהֶן נִימָא קוֹשְׁרִים אוֹתָהּ. אָמַר לֵיהּ רָבָא: תֵּרַצְתָּ קוֹשֵׁר, מַתִּיר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְכִי תֵּימָא: דְּאִי מִתְרַמֵּי לֵיהּ תְּרֵי חוּטֵי קִיטְרֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, שָׁרֵי חַד וְקָטַר חַד – הָשְׁתָּא לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אֵין עוֹשִׂין כֵּן, לִפְנֵי מֶלֶך מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשִׂין! אֶלָּא אָמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַבִּי עֶילָאי: שֶׁכֵּן צָדֵי חִלָּזוֹן קוֹשְׁרִין וּמַתִּירִין.

בין אבות המלאכות במשנה נימנו גם הקושר והמתיר. ושואלים: קשירה במשכן היכא הואי [היכן היתה]? אמר רבא: שכן קושרין ביתדות אהלים, שהיו קושרים את המשכן אל יתדותיו. ודוחים: וכי לכך קוראים קושרים כמלאכה גמורה?! הלא ההוא קושר על מנת להתיר הוא, שהרי במסעם היו מפרקים את המשכן ומתירים בתוך כך את כל הקשרים, וכל קשר העומר להתרה אין חייבים על עשייתו בשבת. אלא אמר אביי: שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא (חוט) קושרים אותה. אמר ליה [לו] רבא: תרצת מלאכת קושר, ואולם מלאכת מתיר מאי איכא למימר [מה יש לומר בה]? היכן מוצא אתה במשכן שמתירים קשר? וכי תימא [ואם תאמר] ותפרש בדרך זו: דאי מתרמי ליה תרי חוטי קיטרי בהדי הדדי, שרי חד וקטר חד [שאם מזדמנים לו שני חוטים קשורים זה ליד זה, מתיר אחד וקושר אחד], ואולם השתא [עכשיו, הרי] לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, שהיריעה שכך עשו בה נראית פגומה, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, במשכן העדות עושין?! אלא אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' עילאי, שכן צדי חלזון שהיו נצרכים לו לצביעת המשכן קושרין ומתירין את הרשתות שלהם.

“וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת״. וְהָא לָא קָיְימָא! אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁקְּשָׁרָן.

עוד שנינו במשנה בין המלאכות המנויות גם את התופר שתי תפירות. ומקשים: והא לא קיימא [והרי אינה מתקיימת]! שהרי שתי תפירות בלבד מתפרקות מיד, ומלאכה שאין לה קיום אינה נחשבת מלאכה! על כן אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: והוא שקשרן, שלא יצא החוט, ובדרך זו התפירה קיימת אף בשתי תפירות.

“הַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפּוֹר״. קְרִיעָה בַּמִּשְׁכָּן מִי הֲוָה? רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ:

עוד שנינו במשנה שהקורע על מנת לתפור אף זו בין אבות המלאכות. ושואלים: קריעה במשכן מי הוה [האם היתה? רבה ור' זירא דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] בהסבר הדבר: