מִכְּלָל דְּרֵישָׁא מִין אֶחָד וְתַמְחוּי אֶחָד, מִין אֶחָד וְתַמְחוּי אֶחָד צְרִיכָא לְמֵימַר? אָמַר רַב הוּנָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בֵּינְתַיִים, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל הִיא, דְּאָמַר: אֵין יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר.

מכלל הדברים אתה למד כי דרישא [בראשה] מדובר במין אחד שאכלו ב תמחוי אחד. ואולם עתה קשה השאלה יותר: שחייב באכילתו שני חצאי זיתי ממין אחד המונחים בתמחוי אחד צריכא למימר [צריך לומר]?! אמר רב הונא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהיתה לו ידיעה בינתיים. שלאחר שאכל חצי זית ראשון נודע לו שהיה בכך איסור, וחזר ונעלם ממנו, ואכל חצי זית שני. ואף שכרגיל ידיעה מחלקת (לענין קרבנות) כל שגגה לחלק שלפני הידיעה ושלאחר הידיעה, והרי משנה זו כשיטת רבן גמליאל היא שאמר: אין ידיעה לחצי שיעור, שמאחר שעל חצי שיעור אין חייבים קרבן, לשיטתו ידיעה זו שבינתיים אינה נחשבת, ואינה מחלקת לענין קרבן.

אִיתְּמַר, אָכַל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד וְנוֹדַע לוֹ עַל הָרִאשׁוֹן, וְחָזַר וְנוֹדַע לוֹ עַל הַשֵּׁנִי. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב שְׁתַּיִם, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב, “עַל חַטָּאתוֹ וְהֵבִיא״. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר, “מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ״.

איתמר [נאמר, מחלוקת אמוראים]: מי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ונודע לו על חטאו הראשון, וחזר ונודע לו על השני. ר' יוחנן אמר: במקרה זה חייב שתים, קרבן על כל אחד ואחד. וריש לקיש אמר: אינו חייב אלא אחת. ושניהם מביאים ראיות לדבריהם; ר' יוחנן אמר שחייב כיון שנאמר: "והקריב על חטאתו אשר חטא... והביא את הפר" (ויקרא ד, ג–ד) ומשמע מכאן שעל כל חטא יש להביא קרבן לעצמו. ואילו ריש לקיש אמר שפטור כיון שנאמר: "וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו

וְרֵישׁ לָקִישׁ, הָכְתִיב: “עַל חַטָּאתוֹ וְהֵבִיא״! הַהוּא לְאַחַר כַּפָּרָה. וּלְרַבִּי יוֹחָנָן נַמִי, הָכְתִיב: “מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁאָכַל כְּזַיִת וּמֶחֱצָה, וְנוֹדַע לוֹ עַל כַּזַּיִת, וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת אַחֵר בְּהֶעְלֵמוֹ שֶׁל שֵׁנִי, מַהוּ דְּתֵימָא – לִיצְטָרְפוּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

"(ויקרא ד, כו), ומשמע שאף אם כפר על מקצת חטאתו ("מחטאתו" ולא כולה) נסלח לו על החטא כולו. ושואלים: וריש לקיש, איך יכול הוא לומר שדי בחטאת אחת, הכתיב [והלא נאמר] "על חטאתו... והביא" ומשיבים: הפסוק ההוא מדבר באופן שנודע לו מהשני לאחר כפרה, ואולם אם נודע לו קודם לכן אכן לצורך הכפרה אינו צריך להביא אלא חטאת אחת. ושואלים: ולר' יוחנן נמי [גם כן] איך יכול הוא לומר שחייב שתים הכתיב [והלא נאמר] "מחטאתו ונסלח לו"! ומשיבים: לשיטת ר' יוחנן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בכגון שאכל כזית ומחצה, ונודע לו על חטאו בכזית בלבד, וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלמו של השני. ומעתה מהו דתימא [שתאמר] כי ליצטרפו [שיצטרפו] שני החצאי זיתים ויביא עליהם קרבן נוסף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שבכגון זה כיון שכבר נסלח לו מקצת חטאו — פטור.

אָמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: דְּאִיתְיַדַע לֵיהּ קוֹדֶם הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, וּבְהָא פְּלִיגִי; דְּמָר סָבַר: יְדִיעוֹת מְחַלְּקוֹת, וּמָר סָבַר: הַפְרָשׁוֹת מְחַלְּקוֹת. אֲבָל לְאַחַר הַפְרָשָׁה – מוֹדֵי לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּחַיָּיב שְׁתַּיִם; אוֹ דִּילְמָא: דְּאִיתְיַדַע לֵיהּ לְאַחַר הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, וּבְהָא פְּלִיגִי; דְּמָר סָבַר: הַפְרָשׁוֹת מְחַלְּקוֹת, וּמָר סָבַר: כַּפָּרוֹת מְחַלְּקוֹת. אֲבָל קוֹדֶם הַפְרָשָׁה – מוֹדֵי לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת; אוֹ דִּילְמָא: בֵּין בְּזוֹ וּבֵין בְּזוֹ מַחֲלוֹקֶת?

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מחלוקת זו של ר' יוחנן וריש לקיש האם היא באופן דאיתידע ליה [שנודע לו] לחוטא על החטא השני קודם הפרשה של הקרבן הראשון פליגי [נחלקו], ובהא פליגי [ובזה נחלקו, זה בסיס מחלוקתם], דמר סבר [שחכם זה, ר' יוחנן, סבור] שידיעות בלבד מחלקות, שכיון שנודעו לו חטאיו בשתי ידיעות נבדלות — עליו להביא שני קרבנות. ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] שרק הפרשות הקרבנות מחלקות, אבל אם נודע לו החטא השני לאחר הפרשה של הקרבן על החטא הראשון מודי ליה [מודה לו] ריש לקיש לר' יוחנן שחייב שתים, שהרי כבר הפריש קרבן אחד על חטא ראשון. או דילמא [שמא] באופן דאיתידע ליה [שנודע לו] החטא השני לאחר הפרשה של הקרבן על החטא הראשון פליגי [נחלקו], ובהא פליגי [ובזה נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, ר' יוחנן, סבור] שהפרשות מחלקות, ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] שרק כפרות מחלקות, שאחר שהוקרב הקרבן ונתכפר לחוטא אפשר לומר שנגמר כח כפרתו של הקרבן, וחטא שנודע לאחר מכן אינו מתכפר בו. אבל אם נודע לו על החטא השני אף קודם הפרשה מודי ליה [מודה לו] ר' יוחנן לריש לקיש שאינו חייב אלא חטאת אחת. או דילמא [שמא] בין בזו ובין בזו, הן קודם הפרשה והן לאחר הפרשה מחלוקת היא ביניהם?

אָמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא, בֵּין בְּזוֹ וּבֵין בְּזוֹ מַחֲלוֹקֶת. דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ קוֹדֶם הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, אֲבָל לְאַחַר הַפְרָשָׁה מוֹדֶה לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּחַיָּיב שְׁתַּיִם, אַדְּמוֹקֵים לֵיהּ קְרָא לְאַחַר כַּפָּרָה – לוֹקְמֵיהּ לְאַחַר הַפְרָשָׁה! וְאִי אַחַר הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, אֲבָל קוֹדֶם הַפְרָשָׁה מוֹדֶה לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת – אַדְּמוֹקִי לֵיהּ קְרָא בִּכְזַיִת וּמֶחֱצָה, לוֹקְמֵיהּ קוֹדֶם הַפְרָשָׁה!

אמר ליה [לו] רב אשי: מסתברא [מסתבר] לומר כי בין בזו ובין בזו מחלוקת. וראייה לדבר: דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר כי רק במקרה שנודע לו על החטא השני קודם הפרשה של הקרבן על הראשון פליגי [נחלקו], אבל לאחר הפרשה מודה ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן שחייב שתים, אם כן אדמוקים ליה קרא [עד שהוא מעמיד, מפרש, לו את הפסוק] הקשה לשיטתו בשנודע לו מהחטא השני לאחר הכפרה על הראשון, לוקמיה [יעמידנו] בשנודע לו לאחר הפרשה של הקרבן על הראשון! וכן אי [אם] תאמר שרק בשנודע לו החטא השני לאחר הפרשה פליגי [נחלקו], אבל במקרה שנודע לו קודם הפרשה מודה ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש שאינו חייב אלא חטאת אחת, אם כן אדמוקי ליה קרא [עד שהוא מעמיד לו את הפסוק] בכזית ומחצה, לוקמיה [יעמידנו] בשנודע לו קודם הפרשה!

וְדִילְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר קָאָמַר: אִם תִּימְצֵי לוֹמַר קוֹדֶם הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי בָּהּ, רַבִּי יוֹחָנָן הֵיכִי מוֹקֵי לֵיהּ לִקְרָא – בִּכְזַיִת וּמֶחֱצָה. וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר לְאַחַר הַפְרָשָׁה פְּלִיגִי, רֵישׁ לָקִישׁ הֵיכִי מוֹקֵי לֵיהּ לִקְרָא – בִּלְאַחַר כַּפָּרָה.

ואולם רבינא איננו מקבל את ההוכחה הזו, שלדעתו אינה מושלמת; ודילמא ספוקי מספקא ליה [ושמא מסופק לו] הדבר, ובדרך "אם תימצי [תרצה] לומר" קאמר [אמר], ובאופן זה: אם תימצי [תרצה] לומר כי בשנודע לו על החטא השני קודם הפרשה על הראשון פליגי [נחלקו] בה, אם כן ר' יוחנן היכי מוקי ליה לקרא [איך מעמיד הוא את הפסוק] — בכזית ומחצה. ואם תימצי [תרצה] לומר כי בשנודע לו לאחר הפרשה נחלקו, אם כן ריש לקיש היכי מוקי ליה לקרא [איך מעמיד הוא את הפסוק] — בלאחר כפרה.

אָמַר עוּלָּא: לְמַאן דְּאָמַר “אָשָׁם וַדַּאי לָא בָּעְיָא יְדִיעָה בַּתְּחִילָּה״

אמר עולא: למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי לפני שמפריש אשם ודאי שמביא מי שגזל, או מעל בהקדש, או בא על שפחה חרופה, לא בעיא [אין צורך] בידיעה בתחילה שידע החוטא בוודאות שחטא, אם כן