שֵׁם מִשִּׁמְעוֹן. ‘הֵנָּה׳ – אָבוֹת, ‘מֵהֵנָּה׳ – תּוֹלָדוֹת, “אַחַת שֶׁהִיא הֵנָּה״ – זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת. “הֵנָּה שֶׁהִיא אַחַת״ – שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת. וּשְׁמוּאֵל? אַחַת שֶׁהִיא הֵנָּה, וְהֵנָּה שֶׁהִיא אַחַת לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.

כגון שכתב מקצת המלה, למשל האותיות שם משמעון. "הנה" משמעו — שעשה את פרטי העבירה העיקריים שהם אבות המלאכה, "מהנה" משמעו — דברים משניים הנובעים מן העיקריים והם תולדות. אחת שהיא הנה, שהיא עבירה אחת שהיא רבות — כגון זדון שבת, שידע ששבת היום, ושגגת מלאכות, שלא ידע שמלאכות אלה אסורות, שבחילול שבת זה חייב על כל אב מלאכה. הנה שהיא אחת — שגגת שבת, ששכח את היום, וזדון מלאכות, שידע שמלאכות אלה אסורות בשבת, ואינו חייב עליהן אלא חטאת אחת. הרי שיש לר' יוסי מקור לחילוקים במלאכות שבת, ומדוע לא אמר כך גם שמואל? ומתרצים: לימוד זה של "אחת שהיא הנה " ו"הנה שהיא אחת "— לא משמע ליה [שמע אותו], לא קבלו.

בְּעָא מִינֵיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: הֶעְלֵם זֶה וָזֶה בְּיָדוֹ מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הֲרֵי הֶעְלֵם שַׁבָּת בְּיָדוֹ, וְאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אַדְּרַבָּה, הֲרֵי הֶעְלֵם מְלָאכוֹת בְּיָדוֹ, וְחַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת! אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי: חָזֵינַן, אִי מִשּׁוּם שַׁבָּת קָא פָּרֵישׁ – הֲרֵי הֶעְלֵם שַׁבָּת בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, וְאִי מִשּׁוּם מְלָאכָה קָפָרֵישׁ – הֲרֵי הֶעְלֵם מְלָאכוֹת בְּיָדוֹ וְחַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: כְּלוּם פָּרֵישׁ מִשַּׁבָּת – אֶלָּא מִשּׁוּם מְלָאכוֹת, כְּלוּם פָּרֵישׁ מִמְּלָאכוֹת – אֶלָּא מִשּׁוּם שַׁבָּת! אֶלָּא, לָא שְׁנָא.

בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן: העלם זה וזה בידו, ששכח ששבת היום וגם שמלאכה זו אסורה בשבת, מהו דינו בכגון זה? אמר ליה [לו]: הרי העלם שבת בידו, ואינו חייב אלא חטאת אחת. אמר לו רבא: אדרבא [להיפך], הרי העלם מלאכות בידו ויהא חייב על כל אחת ואחת מן המלאכות שעשה! אלא אמר רב אשי: חזינן אי [רואים אנו אם], משום ידיעת שבת שנודע לו שהיום שבת קא פריש [פורש] מן המלאכה שעושה — הרי העלם שבת בידו, ואינו חייב אלא אחת, ואי [ואם] משום מלאכה קפריש [הוא פורש] — הרי העלם מלאכות בידו, וחייב על כל אחת ואחת. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: כלום הרי הוא פריש [פורש] משבת אלא משום מלאכות, שיודע שאסורה עשיית מלאכה בה, כלום פריש [פורש] ממלאכות אלא משום שבת, שיודע שהיום שבת, שהרי כשאומרים לו לאדם העושה מלאכה, "שבת היום" ממילא מבין הוא שהמלאכה שהוא עושה אסורה בשבת, וכן כשאומרים לו "מלאכה זו אסורה" ופורש ממנה — הרי זה משום שיודע ששבת היום, אלא לא שנא [אינו שונה, אין הבדל], ואין לראות בכך אלא שגגה אחת.

תְּנַן: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת וְהָוֵינַן בָּהּ: מִנְיָנָא לָמָּה לִי? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אֶחָד – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא הֶעְלֵם זֶה וָזֶה בְּיָדוֹ – חַיָּיב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת – שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: הֶעְלֵם שַׁבָּת בְּיָדוֹ, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ – בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת.

ועוד דנים בדבר מצד אחר, במשנה מצויה רשימת אבות המלאכות, ומתחילה נאמר בה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, והוינן [והיינו עוסקים] בה במשנה זו, ושאלנו: מנינא [המנין] שהוזכר בה למה לי? ואמר ר' יוחנן: בא המנין ללמד שאם עשאן כולן בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי מי שהעלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת — שפיר [יפה הדבר, מובן], אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי מי שהעלם שבת בידו אינו חייב אלא אחת, היכי משכחת לה [איפה תמצא אותה] הזדמנות שישכח אדם את כל המלאכות כולן, ועם זאת יהא בכך זדון שבת ושגגת כל המלאכות?

הָנִיחָא אִי סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: כֵּיוָן שֶׁשָּׁגַג בְּכָרֵת אַף עַל פִּי שֶׁהֵזִיד בְּלָאו – מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ דְּיָדַע לֵיהּ שַׁבָּת בְּלָאו; אֶלָּא אִי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דְּאָמַר: עַד שֶׁיִּשְׁגּוֹג בְּלָאו וְכָרֵת, דְּיָדַע לֵיהּ שַׁבָּת בְּמַאי? דְּיָדַע לָהּ בִּתְחוּמִין, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי עֲקִיבָא.

הניחא אי סבר ליה [זה נוח אם יסבור] כשיטת ר' יוחנן שאמר : כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו הרי זו שגגה, ואז משכחת לה מוצא אתה מקרה כזה כאשר ידע ליה [אותה] את השבת רק מצד איסור לאו (לא תעשה) שיש בה, ושגג בכל המלאכות — שלא ידע שענוש כרת עליהן. אלא אי סבר לה [אם סבור הוא] כשיטת ר' שמעון בן לקיש שאמר שאין שגגה אלא עד שישגוג בלאו וכרת שבה, אם כן יש לתמוה: דידע ליה שיודע אותה את השבת במאי [במה]? שאם נעלמו ממנו כל שלושים ותשע המלאכות, ואף אינו יודע שיש בהן איסור לא תעשה, אם כן מה ידיעת שבת יש בידו? ומשיבים: דבר זה יתכן בכל זאת, שידע לה [אותה] את השבת משום איסור תחומין ואליבא [ועל פי שיטת] ר' עקיבא שמן התורה אסורה היציאה מן התחום בשבת.

אָמַר רָבָא: קָצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בְּשִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת, וְחָזַר וְקָצַר וְטָחַן כִּגְרוֹגֶרֶת בִּזְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת, וְנוֹדַע לוֹ עַל קְצִירָה וּטְחִינָה שֶׁל שִׁגְגַת שַׁבָּת וּזְדוֹן מְלָאכוֹת, וְחָזַר וְנוֹדַע לוֹ עַל קְצִירָה וְעַל טְחִינָה שֶׁל זְדוֹן שַׁבָּת וְשִׁגְגַת מְלָאכוֹת,

אמר רבא: מי שקצר וטחן כשיעור גרוגרת, שהוא השיעור הקטן ביותר שמתחייבים בו על מלאכת קצירה וטחינה בשבת, ועשה זאת בשגגת שבת וזדון מלאכות, שלא ידע שהיום שבת, ואולם ידע שמלאכות אלה אסורות, ולא נודע לו שחטא עד שחזר שוב אותו אדם וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות, שידע ששבת היום, אבל לא ידע שאלו המלאכות אסורות, ואחרי כן נודע לו שעבר על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות והפריש קרבן חטאת לכפר על חטאו וכאמור צריך להפריש רק חטאת אחת, אף שעשה שני אבות מלאכה באותה שגגה. ולאחר זמן חזר ונודע לו על הקצירה ועל הטחינה ששגג בהן כשהיה זה זדון שבת ושגגת מלאכות, והיה דינו להביא איפוא שני קרבנות חטאת, אחד על הקצירה ואחד על הטחינה.