אֶלָּא דְּאֵין רְשׁוּת הָרַבִּים לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה – מַתְנִיתִין הִיא! דִּתְנַן: הַזּוֹרֵק אַרְבַּע אַמּוֹת בַּכּוֹתֶל, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – כְּזוֹרֵק בָּאֲוִיר, לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – כְּזוֹרֵק בָּאָרֶץ.

ואלא תאמר כי רצה שמואל לומר שאין רשות הרבים למעלה מעשרה טפחים — והלא מתניתין [משנתנו] היא, ולשם מה יחזור על דבר המפורש כבר במשנה? דתנן [שכן שנינו במשנה]: הזורק חפץ ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ בכותל העומד ברשות הרבים, אם נח למעלה מעשרה טפחים מעל הקרקע — הרי הוא כזורק באויר ולא עשה ולא כלום. ואם נח למטה מעשרה טפחים — הריהו כזורק בארץ. והרי משנה מפורשת היא שתחום רשות הרבים מגיע רק עד לעשרה טפחים!

אֶלָּא כַּרְמְלִית, דְּאֵין כַּרְמְלִית לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה. וְאַקִּילוּ בָּהּ רַבָּנַן מִקּוּלֵּי רְשׁוּת הַיָּחִיד וּמִקּוּלֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים; מִקּוּלֵּי רְשׁוּת הַיָּחִיד: דְּאִי אִיכָּא מְקוֹם אַרְבָּעָה – הוּא דְּהָוְיָא כַּרְמְלִית, וְאִי לָא – מְקוֹם פְּטוּר בְּעָלְמָא הוּא. מִקּוּלֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים: דְּעַד עֲשָׂרָה טְפָחִים הוּא דְּהָוְיָא כַּרְמְלִית, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – לָא הָוְיָא כַּרְמְלִית.

אלא ודאי יש לומר כי דברי שמואל היו ביחס לכרמלית, שאין כרמלית למעלה מעשרה טפחים. ואם כן, אקילו [הקלו] בה רבנן [חכמים] מקולי [מן ההקלות] שברשות היחיד ומקולי [ומן ההקלות] שברשות הרבים. ומפרטים: מקולי [מן ההקלות] שברשות היחיד — דאי איכא [שאם יש] מקום ארבעה טפחים הוא דהויא [שהינה] כרמלית, ואי [ואם] לא, שאין שם מקום ארבעה טפחים — מקום פטור בעלמא [סתם, בלבד] הוא. ומקולי [מן ההקלות] שברשות הרבים — שעד עשרה טפחים הוא דהויא [שהינה] תחום הכרמלית ואולם למעלה מעשרה טפחים לא הויא [אינה] כרמלית.

גּוּפָא, אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר רַב: בַּיִת שֶׁאֵין תּוֹכוֹ עֲשָׂרָה, וְקֵרוּיוֹ מַשְׁלִימוֹ לְעֲשָׂרָה, עַל גַּגּוֹ – מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ, בְּתוֹכוֹ – אֵין מְטַּלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא בְּאַרְבַּע אַמּוֹת.

גופא [לגוף] הענין שהוזכר קודם לכן שאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: בית שאין בתוכו גובה עשרה, וקרויו [הגג שעליו] משלימו לגובה עשרה טפחים, הרי על גגו — מותר לטלטל בכולו, שכן גגו הריהו רשות היחיד לכל דבר, ובתוכו — אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, שאין הגובה בפנים מספיק כדי לעשותו רשות היחיד, והוא נשאר בגדר כרמלית.

אָמַר אַבַּיֵי: וְאִם חָקַק בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה וְהִשְׁלִימוֹ לְעֲשָׂרָה – מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכוּלּוֹ. מַאי טַעְמָא – הָוֵי חוֹרֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד, וְחוֹרֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד דָּמוּ. דְּאִיתְּמַר, חוֹרֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד – כִּרְשׁוּת הַיָּחִיד דָּמוּ. חוֹרֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, אַבַּיֵי אוֹמֵר: כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ, רָבָא אוֹמֵר: לָאו כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ.

ועל הלכה זו אמר אביי: ואם חקק (חפר) בו ברצפת הבית שטח של ארבעה על ארבעה טפחים והשלימו שבמקום החפירה יהא גובהו עשרה טפחים עד לתקרה — הופך הבית להיות רשות היחיד, ומותר כבר לטלטל (כברשות היחיד) בכל הבית כולו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שבשל אותו מקום חקוק שיש בו רשות היחיד, נעשה שאר הבית כטפל אליו, והוי [נעשים] הם חורי רשות היחיד, וחורי רשות היחיד אף שאין בהם מדות רשות היחיד, מכל מקום כרשות היחיד עצמה דמו [הם נחשבים]. דאיתמר [שנאמר] שעסקו חכמים בבירורה של בעיה זו. ששנינו: הכל מודים כי חורי רשות היחיד כרשות היחיד דמו [הם נחשבים], שמצטרפים לרשות היחיד ונידונים כמותה, אלא שנחלקו בדבר חורי רשות הרבים, אביי אומר שכרשות הרבים דמו [הם נחשבים]. ורבא אומר: לאו [לא] כרשות הרבים דמו [הם נחשבים], אלא או כרמלית או מקום פטור.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְאַבַּיֵי: לְדִידָךְ דְּאָמַרְתְּ חוֹרֵי רְשׁוּת הָרַבִּים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ, מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְקֶרֶן זָוִית הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְתֶיהֱוֵי כְּחוֹרֵי רְשׁוּת הָרַבִּים! הָתָם לָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ, הָכָא – נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: לדידך [לשיטתך] שאמרת כי חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו [נחשבים], אם כן מאי שנא מהא דכי אתא [במה שונה הדבר מהלכה זו, שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: לא נצרכה אלא לחדש ולומר כי הכרמלית כוללת גם קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, ולשיטתך תיהוי [תהיה] פינה זו כחורי רשות הרבים, ודינה כרשות הרבים עצמה, ומה החידוש בדבר?! ענה אביי: יש להבדיל בין הדברים, ולומר כי התם [שם] בקרן זוית לא ניחא תשמישתיה [נוח שימושו], ואולם הכא ניחא תשמישתיה [כאן בחורי רשות הרבים נוח שימושו], שמאחר שנוח להשתמש בחורים שברשות הרבים, ומשתמשים בהם, הרי הם כמקום הרבים לכל דבר.

תְּנַן: הַזּוֹרֵק אַרְבָּע אַמּוֹת בַּכּוֹתֶל לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה – כְּזוֹרֵק בָּאֲוִיר, לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים – כְּזוֹרֵק בָּאָרֶץ, וְהָוֵינַן בָּהּ: מַאי כְּזוֹרֵק בָּאָרֶץ? וְהָא לָא נָח!

עוד הקשו לאביי: תנן [שנינו במשנה] כי הזורק חפץ בשבת למרחק ארבע אמות ברשות הרבים ונח החפץ בכותל הקבוע ברשות הרבים, אם היה הכותל למעלה מעשרה טפחים — הריהו כזורק באויר, ופטור. ואם היה גובהו למטה מעשרה טפחים — הריהו כזורק בארץ עצמה, וחייב. והוינן [ועסקנו] בה, בהלכה זו: מאי [מה] טעם כשאין בגובה הכותל עשרה טפחים יהא זה כזורק בארץ? והא [והרי] לא נח החפץ בכותל, שמסתבר שרק פגע החפץ בכותל וחזר ונפל על הקרקע, וכיון שלא היתה הנחה — אין זו מלאכת טלטול!

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּדְבֵילָה שְׁמֵינָה שָׁנוּ. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ חוֹרֵי רְשׁוּת הָרַבִּים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ, לְמָה לִי לְאוֹקְמָהּ בִּדְבֵילָה שְׁמֵינָה? לוֹקְמָהּ בִּצְרוֹר וְחֵפֶץ, וּדְנָח בַּחוֹר!

ואמר ר' יוחנן כי במשנה זו בשזרק דבילה (תאנה) שמינה הנדבקת לכותל ונחה שם שנו. ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך] לומר כי חורי רשות הרבים כרשות הרבים דמו [נחשבים], אם כן למה לי לאוקמה [להעמידה, להסבירה] למשנה בדבילה שמינה? לוקמה [יעמידה] בצרור וחפץ סתם, ושנח החפץ בחור שבכותל שהוא הסבר פשוט יותר!

זִימְנִין מְשַׁנֵּי לָהּ: שָׁאנֵי צְרוֹר וְחֵפֶץ דְּמִיהֲדַר וְאָתֵי. זִימְנִין מְשַׁנֵּי לָהּ: בְּכוֹתֶל דְּלֵית בֵּיהּ חוֹר. מִמַּאי – מִדְּקָתָנֵי רֵישָׁא: זָרַק לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים כְּזוֹרֵק בָּאֲוִיר. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ בְּכוֹתֶל דְּאִית בֵּיהּ חוֹר, אַמַּאי “כְּזוֹרֵק בָּאֲוִיר״ הָא נָח בַּחוֹר!

על שאלה זו זימנין משני לה [פעמים היה מתרץ אותה], את הקושיה, כי שאני [שונה] צרור וחפץ דמיהדר ואתי [שחוזר ובא] כאשר זורקים אותו, ואינו נח בחור שנזרק בו ולכן נוח יותר להסביר בדבילה. וזימנין משני לה [פעמים היה מתרץ אותה], את הקושיה, כי מדובר בכותל דלית ביה [שאין בו] חור. וממאי [וממה] מוצא הוא סיוע להסבר זה? — מדקתני רישא [ממה ששנינו בראש המשנה]: זרק חפץ ברשות הרבים למעלה מעשרה טפחים — דינו הוא כדין הזורק באויר. ואי סלקא דעתך [ואם יעלה על דעתך] לומר כי מדובר כאן בכותל דאית ביה [שיש בו] חור, אם כן אמאי [מדוע] יהא דינו כדי הזורק באויר? הא [והרי] נח בחור, וחור זה רשות היחיד הוא (שהוא למעלה מעשרה טפחים) ונעשתה על ידי כך מלאכת הוצאה!

וְכִי תֵּימָא: מַתְנִיתִין דְּלֵית בְּהוּ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי חִיָּיא: זָרַק לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים וְהָלְכָה וְנָחָה בְּחוֹר כָּל שֶׁהוּא, בָּאנוּ לְמַחֲלוֹקֶת רַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנַן. דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: בְּכוֹתֶל דְּלֵית בֵּיהּ חוֹר, שְׁמַע מִינָּהּ.

וכי תימא [אם תאמר] כי מתניתין [משנתנו] מדברת באופן דלית בהו [שאין בהם] באותם חורים ארבעה על ארבעה טפחים, שכך מצוי בחורים שבכותל, ולכן נחשבים החורים למקום פטור, והאמר [והרי אמר] בענין זה עצמו רב יהודה אמר ר' חייא: אם זרק חפץ למעלה מעשרה טפחים והלכה החפץ ונחה בחור ואפילו היה גודלו כל שהוא — הרי באנו בענין זה למחלוקת ר' מאיר ורבנן [וחכמים], שההכרעה אם יש כאן איסור תלויה בבירור אותה מחלוקת. שר' מאיר סבר [סבור] שלכל ענין אם חסר בגודל החלל כדי שיגיע לכדי שיעור מסויים ובכך ישתנה דינו, הרי אם ישנה אפשרות על פי מציאות השטח לחקוק ולחתוך חלק מסויים ולהשלים את גודל החלל לכדי השיעור הקובע — חוקקין להשלים, כלומר, הרי זה כאילו נעשה הדבר בפועל. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שאין חוקקין להשלים, אלא דנים את החלל כמות שהוא. ואם כן, כשנפל חפץ בחור קטן הרי לדעת ר' מאיר חוקקים להשלים, וייחשב כאילו היה החור ארבעה על ארבעה טפחים, ודינו כרשות היחיד לכל דבר. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד ממנה], ממה ששנינו שהזורק בכותל למעלה מעשרה טפחים הריהו כזורק באויר, כי מדובר בכותל דלית ביה [שאין בו] חור, ולא התעוררה כלל שאלת הרחבת החלל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה].

גּוּפָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: נָעַץ קָנֶה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְזָרַק וְנָח עַל גַּבָּיו, אֲפִילוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה – חַיָּיב, מִפְּנֵי שֶׁרְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ. לֵימָא רַב חִסְדָּא דְּאָמַר כְּרַבִּי? דְּתַנְיָא, זָרַק וְנָח עַל גַּבֵּי זִיז כָּל שֶׁהוּא, רַבִּי מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. (אַלְמָא לָא בָּעֵינַן מְקוֹם אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה).

ועוד חוזרים לדון גופא [לגופו] של דבר שהוזכר קודם בדרך אגב. ששנינו שאמר רב חסדא: אם נעץ אדם קנה ברשות היחיד, ונח על גביו חפץ שזרק הוא עצמו מרשות הרבים, אפילו אותו קנה גבוה מאה אמה — חייב. וטעם הדבר — לפי שרשות היחיד עולה עד לרקיע. ושואלים: לימא [האם נאמר] כי רב חסדא שאמר את דבריו כשיטת רבי הוא שאמר כן? דתניא [שכן שנינו בברייתא] שנחלקו תנאים בענין דומה. ששנינו: אם זרק אדם חפץ בשבת ברשות הרבים, ונח החפץ על גבי זיז כל שהוא — רבי מחייב וחכמים פוטרים. אלמא [מכאן] שרק לדעת רבי אין צורך שינוח החפץ על גבי מקום מסויים בגודלו, ודברי רב חסדא בקנה מובנים איפוא רק לפי שיטתו.