אֲבָל לֹא שְׁכָחָהּ מַאי – חַיָּיב עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה, אַדְּתָנֵי: “הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה חַיָּיב עַל כָּל מְלָאכָה וּמְלָאכָה״ – לִיתְנֵי: הַיּוֹדֵעַ עִיקַּר שַׁבָּת, וְכָל שֶׁכֵּן הָא! אֶלָּא מַתְנִיתִין – כְּשֶׁהִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח, וּדְרַב וּשְׁמוּאֵל נַמִי – כְּהִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח דָּמֵי. וְהָכִי אִיתְּמַר, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּין הַגּוֹיִם, וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְבֵין הַגּוֹיִם – כְּהִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח דָּמֵי, וְחַיָּיב.

ולענייננו: קתני מיהא [בכל אופן שנינו] כיצד תינוק כדוגמא לשוכח עיקר שבת את המקרה של תינוק שנשבה. בשלמא [נניח] לשיטת רב ושמואל ניחא [נוח הדבר], שהרי אף הם רואים תינוק שנשבה כשוגג ששכח עיקר שבת. אלא לר' יוחנן ולר' שמעון בן לקיש הרואים זאת כאונס גמור ופוטרים, קשיא [קשה], שהרי לדעת חכמים במשנה חייב קרבן! אמרי [אומרים] לך כתירוץ ר' יוחנן וריש לקיש: לא מי איכא [האם אין] את דעת מונבז שפטר בכגון זה? אנן דאמרינן [אנו שאמרנו] דברינו — כמונבז אמרנום.

וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: דַּוְקָא הִכִּיר וּלְבַסּוֹף שָׁכַח, אֲבָל תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה בֵּין הַגּוֹיִם וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר לְבֵין הַגּוֹיִם – פָּטוּר. מֵיתִיבֵי: “כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בְּשַׁבָּת: כֹּל הַשּׁוֹכֵח עִיקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, כֵּיצַד? תִּינוֹק שֶׁנִּשְׁבָּה לְבֵין הַגּוֹיִם, וְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר בֵּין הַגּוֹיִם וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. וְחַיָּיב עַל הַדָּם אַחַת וְעַל הַחֵלֶב אַחַת וְעַל עֲבוֹדָה זָרָה אַחַת, וּמוּנְבַּז פּוֹטֵר.

לגופה של שיטת מונבז שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של מונבז, והאם סומך הוא לגמרי על הדימוי הלשוני ששניהם נקראו בלשון הכתוב "חוטא"? ומסבירים: דכתיב [שכן נאמר]: "האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה " (במדבר טו, כט), וסמיך ליה [וסמוך לו] הפסוק "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במדבר טו, ל), וממה שהקיש [השווה] הכתוב שוגג למזיד ("תורה אחת" וכו') למד אתה כי מה מזיד מדובר באופן שהיתה לו כבר ידיעה, אף שוגג מדובר באופן שהיתה לו כבר ידיעה.

וְכָךְ הָיָה מוּנְבַּז דָּן לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא: הוֹאִיל וּמֵזִיד קָרוּי חוֹטֵא, וְשׁוֹגֵג קָרוּי חוֹטֵא, מַה מֵּזִיד – שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה, אַף שׁוֹגֵג – שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: הֲרֵינִי מוֹסִיף עַל דְּבָרֶיךָ, אִי מַה מֵּזִיד – שֶׁהָיְתָה הַיְדִיעָה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה, אַף שׁוֹגֵג – שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה.

ושואלים: ורבנן, האי [וחכמים, פסוק זה] "תורה אחת" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי להו לכדמקרי ליה [צריכים הם לו לאותו ענין שלימד לו] ר' יהושע בן לוי לבריה [לבנו], נאמר: "תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה ", וכתיב [ונאמר]:

אָמַר לוֹ: הֵן, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסַפְתָּ. אָמַר לוֹ: לִדְבָרֶיךָ אֵין זֶה קָרוּי שׁוֹגֵג, אֶלָּא מֵזִיד.

אבל אם לא שכחה את עיקרה של השבת, וידע שהיום שבת מאי [מה] יהא דינו — בודאי יהא חייב על כל מלאכה ומלאכה, אם כן אדתני [עד שהוא שונה במשנה] את הדין ב היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שהוא חייב על כל מלאכה ומלאכה, ליתני [שישנה] את הדין בהיודע עיקר שבת, ומכך נבין כי כל שכן הא [זה], שהיודע שהיום שבת ודאי יתחייב על כל מלאכה ומלאכה! אלא בהכרח יש לומר כי מתניתין [משנתנו] המדברת מענין השוכח, הכוונה היא כשהכיר ולבסוף שכח. ודברי רב ושמואל נמי [גם כן] כהכיר ולבסוף שכח דמי [נחשב], והכי איתמר [וכך נאמר] כך יש להבין, שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי אפילו תינוק שנשבה בין הגוים או גר שנתגייר לבין הגוים — כהכיר ולבסוף שכח דמי [נחשב], וחייב להביא קרבן חטאת על שגגתו, אף שלא ידע מעולם.

קָתָנֵי מִיהָא ‘כֵּיצַד תִּינוֹק׳ בִּשְׁלָמָא לְרַב וּשְׁמוּאֵל – נִיחָא, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ קַשְׁיָא! אָמְרִי לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ: לָא מִי אִיכָּא מוּנְבַּז דְּפָטַר – אֲנַן דְּאָמְרִינַן כְּמוּנְבַּז.

ואילו ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי דוקא בהכיר פעם שיש שבת בעולם ולבסוף שכח מאיזה טעם שהוא — חייב להביא קרבן, אבל תינוק שנשבה לבין הגוים או גר שנתגייר לבין הגוים — פטור מקרבן, כאנוס. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא הדנה בנושא זה: כלל גדול אמרו בדיני שבת: כל השוכח עיקר שבת , שאיננו יודע כלל שיש מצות שבת בתורה, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא אחת. כיצד? — תינוק שנשבה לבין הגוים ולא למד מאומה, או גר שנתגייר לבין הגוים ואינו יודע דיני שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא חטאת אחת על כל ששגג באיסורי שבת. וכן חייב על כל דם שאכל בימיו בשגגה עד שנודע לו איסורו חטאת אחת, ועל החלב שאכל — חטאת אחת, ועל עבודה זרה שחטא בה — אחת. ואילו החכם מונבז היה פוטר בכל אלה מקרבן כלל.

מַאי טַעְמָא דְּמוּנְבַּז? דִּכְתִיב: “תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה״ וּסְמִיךְ לֵיהּ: “וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה״ הִקִּישׁ שׁוֹגֵג לְמֵזִיד, מַה מֵּזִיד שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה, אַף שׁוֹגֵג שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה.

וכך היה מונבז דן לפני ר' עקיבא: הואיל והעובר ב מזיד קרוי בתורה "חוטא" ואף העובר בשוגג קרוי "חוטא", עלינו להשוותם ככל האפשר, ולומר: מה מזיד הרי זה דווקא באופן שהיתה לו ידיעה קודמת שהדבר אסור — אף שוגג הרי זה דווקא באופן שהיתה לו ידיעה. ומי שלא היתה לו ידיעה קודמת כלל — אינו קרוי שוגג, אלא קרוב הוא להיות אנוס, ופטור לגמרי. אמר לו ר' עקיבא: הריני מוסיף על דבריך, כלומר, אמשיך בקו המחשבה שלך ולפי אותה שיטה, עד למיצוי המסקנות, ונראה אם תסכים למסקנות אלה, ואומר: אי [אם] מה (כשם) שמזיד משמעו דווקא שהיתה הידיעה בשעת מעשה בעבירה, שבשעה שעבר ידע שהוא חוטא — אף שוגג תאמר שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה, וכיון שכן שוב איננו שוגג!

וְרַבָּנָן הַאי ‘תּוֹרָה אַחַת׳ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבָּעֵי לְהוּ לְכִדְמַקְרִי לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְרֵיהּ: “תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה״, וּכְתִיב:

אמר לו מונבז: הן, ואין הדבר מוזר בעיני, ולדעתי אף הגדרה זו נכונה, וכל שכן שהוספת על דברי, ובהגדרת השוגג יש להכניס גם את התנאי של ידיעה בשעת מעשה, וכאשר תבואר עוד שיטתו. אמר לו: השוגג שלדבריך, כיון שבשעת מעשה יודע העבריין שהדבר אסור אין זה קרוי שוגג אלא מזיד גמור.