לְתֵרוֹצֵי סוּגְיָא עֲבִידָא, הָכָא – לִסְמוֹךְ עִילָּוֵיהּ הוּא דַּעֲבִידָא, וְסָמֵיךְ עֲלֵיהּ.

לתרוצי סוגיא עבידא [ליישר את פסיעותיו ולזקוף את קומתו נעשה], אבל לא להישען עליו ממש, הכא [כאן] בקב — לסמוך עילויה [עליו] הוא דעבידא [שעשוי] הקב, וסמיך עליה [ואכן נשען עליו].

“טְמֵאִין מִדְרָס וְאֵין יוֹצְאִין בָּהֶן בַּשַּׁבָּת וְאֵין נִכְנָסִין בָּהֶן לָעֲזָרָה״.

שנינו במשנה שסמוכות הזב וכסאו טמאין מדרס, ואין יוצאין בהן בשבת, ואין נכנסין בהן לעזרה.

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: נִכְנָסִין בָּהֶן לָעֲזָרָה.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן את ההלכה בענין זה בגירסה הפוכה: "נכנסין בהן לעזרה

אָמַר לֵיהּ: אֲנִי שׁוֹנֶה “אִשָּׁה חוֹלֶצֶת בּוֹ״ וְאַתְּ אָמְרַתְּ נִכְנָסִין! תְּנֵי: אֵין נִכְנָסִין בָּהֶן לָעֲזָרָה.

". אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אני שונה שדבר זה אשה חולצת בו כיון שהוא נחשב לנעל לכל דבר, ואת אמרת [ואתה אומר] שנכנסין בו לעזרה?! תני [שנה] "אין נכנסין בהן לעזרה

“לוֹקְטַמִין טְהוֹרָה״. מַאי לוֹקְטַמִין? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: חֲמָרָא דְּאַכְּפָא. רָבָא בַּר פַּפָּא אָמַר: קְשִׁירֵי. רָבָא בַּר רַב הוּנָא אָמַר: פְּרָמֵי.

". שנינו במשנה נזכר שלוקטמין טהורה. ושואלים: מאי [מהו] לוקטמין? אמר ר' אבהו: פירושו — חמרא דאכפא [חמור שעל הכתפיים] שעושים דמות חמור מעץ לשעשוע ונושאים אותו על הכתפיים ונראה כאילו חמור רוכב עליהם. רבא בר פפא אמר: זהו קשירי, כלומר, מעין קביים גבוהים, ששמים מתחת לרגליים להלך בהם בטיט, או לשעשוע. רבא בר רב הונא אמר: זהו פרמי [מסכות].

מתני׳ הַבָּנִים יוֹצְאִין בַּקְּשָׁרִים, וּבְנֵי מְלָכִים בַּזּוּגִין, וְכָל אָדָם – אֶלָּא שֶׁדִּבְּרוּ חֲכָמִים בַּהֹוֶוה.

הבנים (ילדים) יוצאין בשבת בקשרים שעושים לסגולה, ובני מלכים — בזוגין (פעמונים), ולא רק הם, אלא כל אדם מותר לצאת בהם, אלא שדברו חכמים בהווה (במצוי, ברגיל).

גמ׳ מַאי קְשָׁרִים? אָמַר אַדָּא מָרִי אָמַר רַב נַחְמָן בַּר בָּרוּךְ אָמַר רַב אַשִׁי בַּר אָבִין אָמַר רַב יְהוּדָה: קִשּׁוּרֵי פּוּאָה.

שנינו במשנה כי הילדים יוצאים בשבת בקשרים. ושואלים: מאי [מה הם] קשרים אלה? אמר אדא מרי שכך אמר רב נחמן בר ברוך שכך אמר רב אשי בר אבין שכך אמר רב יהודה: אלה הם קשורי פואה, שקושרים את צמח הפואה לרפואה וסגולה.

אָמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם: תְּלָתָא – מוֹקְמִי, חֲמִשָּׁה – מַסּוּ, שִׁבְעָה – אֲפִילּוּ לִכְשָׁפִים מַעֲלִי.

אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): תלתא [שלושה קשרים] — מוקמי [מעמידים] את המחלה שלא תגבר, חמשה קשרים — מסו [מרפאים], שבעה — אפילו לכשפים מעלי [יפים].

אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְהוּא דְּלָא חֲזִי לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְלָא חֲזִי מִיטְרָא, וְלָא שְׁמִיעַ לֵיהּ קוֹל בַּרְזְלָא, וְקֹל תַּרְנְגוֹלְתָא, וְקֹל נִיגְרֵי. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: נְפַל פּוּתָא בְּבִירָא.

אמר רב אחא בר יעקב: והוא שמועיל הפואה לרפואה הרי זה דווקא באופן דלא חזי ליה שמשא וסיהרא [שאין המתרפא רואה אותה את השמש והירח], שאינו מביט בהם, ולא חזי מיטרא [ואינו רואה גשם], ולא שמיע ליה [ואינו שומע] קול ברזלא [ברזל], וקל תרנגולתא, וקל ניגרי [וקול תרנגולת וקול פסיעות]. אמר רב נחמן בר יצחק: נפל פותא בבירא [נפלה סגולת הפואה בבור], שאם הרפואה תלויה בזהירות כזאת — שוב אין אדם יכול להשתמש בה למעשה.

מַאי אִירְיָא בָּנִים – אֲפִילּוּ בָּנוֹת נַמִי, מַאי אִירְיָא קְטַנִּים – אֲפִילּוּ גְּדוֹלִים נַמִי!

ושואלים: אם כן הוא שאלה הם קישורי פואה הנעשים כסגולה לריפוי מחלות, מאי איריא [מדוע דווקא] הבנים יכולים לצאת בהם? אפילו בנות נמי [גם כן]! וכן מאי איריא [מדוע דווקא] קטנים? אפילו גדולים נמי [גם כן]!

אֶלָּא, מַאי קְשָׁרִים – כִּי הָא דְּאָמַר אָבִין בַּר הוּנָא אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר גּוּרְיָא: בֵּן שֶׁיֵּשׁ גַּעְגּוּעִין עַל אָבִיו נוֹטֵל רְצוּעָה מִמִּנְעָל שֶׁל יָמִין וְקוֹשֵׁר לוֹ בִּשְׂמֹאלוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: וְסִימָנִיךְ – תְּפִילִּין. וְחִילּוּפָא סַכַּנְתָּא.

אלא מאי [מהם] קשרים הללו — כי הא [כמו דבר זה] שאמר אבין בר הונא שכך אמר רב חמא בר גוריא: בן שיש לו געגועין על אביו ואינו יכול להיפרד — נוטל האב רצועה ממנעל של ימין וקושר לו כסגולה בשמאלו. ומשום שגעגועים אלה מצויים בילדים קטנים, ובעיקר בבנים, שהיו מטפלים ומתעסקים בהם יותר מבבנות, אמרו שהבנים הם היוצאים בקשרים. בעניינה של אותה רפואה אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך [וסימן יש לך] על איזה צד לקשור — תפילין, שקושרים באמצעות יד ימין על יד שמאל, וחילופא [ואם עשה היפך הדבר] שקשר רצועה ממנעל שמאל על ימינו — סכנתא [סכנה] היא, משום שבכך יגברו געגועיו יותר מדי.

אָמַר אָבִין בַּר הוּנָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: סְחוּפֵי כָּסָא אַטִּיבּוּרֵי בְּשַׁבְּתָא – שַׁפִּיר דָּמֵי.

וכיון שדובר בסגולות וברפואות שונות ובהיתר שימושן בשבת מביאים עוד מדברי אותו חכם בנושאים אלה. אמר אבין בר הונא שכך אמר רב חמא בר גוריא: סחופי כסא אטיבורי בשבתא [לכפות כוס ריקה שהיו בה חמין על הטבור בשבת לרפואה] — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר].

וְאָמַר אָבִין בַּר הוּנָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: מוּתָּר לָסוּךְ שֶׁמֶן וּמֶלַח בַּשַּׁבָּת.

ועוד אמר אבין בר הונא שכך אמר רב חמא בר גוריא: מותר לסוך שמן ומלח בשבת.

כִּי הָא דְּרַב הוּנָא מִבֵּי רַב, וְרַב מִבֵּי רַבִּי חִיָּיא, וְרַבִּי חִיָּיא מִבֵּי רַבִּי; כִּי הָווּ מִיבַּסְּמִי – מַיְיתִי מִשְׁחָא וּמִילְחָא, וְשָׁיְיפִי לְהוּ לְגַוַּיָּיתָא דִּידַיְיהוּ וְגַוַּיָּיתָא דְּכַרְעַיְיהוּ, וְאָמְרִי: כִּי הֵיכִי דְּצִיל הָא מִישְׁחָא – לֵיצִיל חַמְרֵיהּ דִּפְלָנְיָא בַּר פְּלָנִיתָא. וְאִי לָא – מַיְיתֵי שִׁיעָא דְּדַנָּא וְשָׁרֵי לֵיהּ בְּמַיָּא. וַאֲמַר: כִּי הֵיכִי דְּלֵיצִיל הַאי שִׁיעָא – לֵיצִיל חַמְרֵיהּ דִּפְלָנְיָא בַּר פְּלָנִיתָא.

כי הא [כמו מעשה זה] שכשיצאו רב הונא מבי [מבית] רב, ורב מבי [מבית] ר' חייא , ור' חייא מבי [מבית] רבי, כי הוו מיבסמי [כאשר היו שתויים] מייתי משחא ומילתא, ושייפי להו לגוייתא דידייהו וגוייתא דכרעייהו, ואמרי [היו מביאים שמן ומלח, ומשפשפים אותם בכפות ידיהם וגב רגליהם, והיו אומרים]: "כי היכי דציל הא מישחא — ליציל חמריה דפלניא בר פלניתא" ["כשם שצלול שמן זה — כך יצטלל יינו של פלוני בן פלונית"]. ואי [ואם] הוא לא יכול להביא שמן ומלח, או אינו מועיל — מייתי שיעא דדנא ושרי ליה במיא, ואמר [יביא מגופת חבית וישרה אותה במים, ויאמר]: "כי היכי דליציל האי שיעא ליציל חמריה דפלניא בר פלניתא" ["כשם שצלולה מגופה זו, כך יצטלל יינו של פלוני בן פלונית"].

וְאָמַר אָבִין בַּר הוּנָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: מוּתָּר לְחַנֵּק בַּשַּׁבָּת.

ועוד אמר אבין בר הונא שכך אמר רב חמא בר גוריא: מותר לחנק בשבת, כלומר, לחבוש בחוזקה צואר שחוליותיו נקעו.

וְאָמַר אָבִין בַּר הוּנָא אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: לְפוּפֵי יְנוּקָא בְּשַׁבְּתָא – שַׁפִּיר דָּמֵי.

ועוד אמר אבין בר הונא שכך אמר רב חמא בר גוריא: לפופי ינוקא בשבתא [לחתל בחזקה תינוק שנולד בשבת] — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר], שיש צורך ליישר על ידי החיתולים איברים שמפני הלידה אינם נמצאים לעתים במקומם הנכון.

רַב פַּפָּא מַתְנֵי ‘בָּנִים׳, רַב זְבִיד מַתְנֵי ‘בֵּן׳. רַב פַּפָּא מַתְנֵי ‘בָּנִים׳ וְתַרְוַיְיהוּ מַתְנִי לְהוּ בְּאָבִין בַּר הוּנָא, רַב זְבִיד מַתְנֵי ‘בֵּן׳, קַמַּיְיתָא – מַתְנֵי בְּאָבִין בַּר הוּנָא, וְהַאי – מַתְנֵי לָהּ בְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה. דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְפוּפֵי יְנוּקָא בְּשַׁבְּתָא – שַׁפִּיר דָּמֵי.

על דברים אלו היו גירסות שונות, כי רב פפא מתני [היה שונה] שתי הלכות בבנים, ילדים, ורב זביד מתני [היה שונה] הלכה אחת בבן. ומפרטים: רב פפא מתני [היה שונה] שתי הלכות בבנים , ותרוייהו מתני להן [ואת שתיהן היה שונה אותן] בשם אבין בר הונא. ואילו רב זביד מתני [היה שונה] הלכה אחת בבן , קמייתא מתני [את הראשונה היה שונה] בשם אבין בר הונא, והאי מתני לה [ואת זאת היה שונה אותה] בשם רבה בר בר חנה. שאמר רבה בר בר חנה : לפופי ינוקא בשבתא [חיתול התינוק בשבת] — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר].

אָמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם: כָּל מִנְיָינֵי – בִּשְׁמָא דְּאִימָּא, וְכָל קִטְרֵי – בִּשְׂמָאלָא.

ומביאים עוד דברים שאמר אביי בשם אומנתו כדברי סגולה. אמר אביי, אמרה לי אם: כל מנייני — בשמא דאימא [המניינים והלחשים אומרים אותם — בשם האם] של הנצרך ללחש, וכל קיטרי — בשמאלא [הקשרים שעושים כסגולה — קושרים בצד שמאל].

וְאָמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם: כָּל מִנְיָינֵי דְּמִפַּרְשִׁי – כִּדְמִפַּרְשִׁי, וּדְלָא מִפַּרְשִׁי – אַרְבְּעִין וְחַד זִימְנֵי.

ועוד אמר אביי, אמרה לי אם: כל מנייני דמפרשי [מנין הלחשים שמפורשים], כלומר, לחשים שמניין הפעמים אותו אמורים לאומרם — כדמפרשי [כשם שהם מפורשים] כך צריך אכן לעשות, ודלא מפרשי [ושאינם מפורשים], שלא התפרש כמה פעמים צריך לאומרם — יאמרום ארבעין וחד זימני [ארבעים ואחת פעמים].

תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹצְאִין בְּאֶבֶן תְּקוּמָה בַּשַּׁבָּת, מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אָמְרוּ: אַף בְּמִשְׁקַל אֶבֶן תְּקוּמָה. וְלֹא שֶׁהִפִּילָה – אֶלָּא שֶׁמָּא תַּפִּיל, וְלֹא שֶׁעִיבְּרָה – אֶלָּא שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְתַפִּיל. אֲמַר רַב יֵימַר בַּר שְׁלָמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי: וְהוּא דְּאִיכַּוַּון וְאִיתְקַל. בָּעֵי אַבַּיֵי: מִשְׁקָל דְּמִשְׁקָל מַאי? תֵּיקוּ.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: יוצאין באבן תקומה כסגולה כנגד הפלה בשבת, משום (בשם) ר' מאיר אמרו אף במשקל אבן תקומה. כלומר, באבן או חפץ אחר שמשקלו בדיוק כאבן תקומה, שאף הוא מועיל. ודין זה הוא לא בהכרח רק באשה שכבר הפילה עובר אחר קודם לכן ויש חשש שמא תפיל שוב, אלא אפילו לא הפילה מעולם ורק חוששת שמא תפיל עכשיו בראשונה, ולא רק אשה שעיברה (שידוע לה שהיא מעוברת), אלא אפילו חוששת שמא תתעבר ותפיל. אמר רב יימר בר שלמיא משמיה [משמו] של אביי: והוא דאיכוון ואיתקל [שהזדמן ושקל], שמשקל אבן תקומה אינו מועיל כאשר יוצרים אבן אחרת במשקל דומה, אלא רק אם נמצאה באקראי אבן כזאת שמשקלה מכוון. בעי [שאל] אביי: אם מצא חפץ שלישי שהוא זהה ב משקל של דבר שנמצא כבר והוא זהה למשקל אבן תקומה מאי [מהו] לענין זה, האם יש בו תועלת? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

וְאָמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם: לְאִשְׁתָּא בַּת יוֹמָא – לִישְׁקוֹל זוּזָא חִיוָּורָא וְלֵיזִיל לִמְלָחְתָא וְלִיתְקוֹל מַתְקַלֵיהּ מִילְחָא, וּלְצַיְּירֵיהּ בַּחֲלָלָא דְּבֵי צַוָּאר בְּנִירָא בַּרְקָא.

ועוד אמר אביי, אמרה לי אם: לאשתא בת יומא — לישקול זוזא חיוורא [לריפוי קדחת בת יום — יקח דינר חדש], וליזיל למלחתא, וליתקול מתקליה מילחא [וילך לבריכות המלח, ויקח משקלו מלח], ולצייריה בחללא דבי צואר בנירא ברקא [ויצררנו בחלל בית צוארו בחוט עשוי שיער].

וְאִי לָא – לֵיתוּב אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים, וְכִי חָזֵי שׁוּמְשְׁמָנָא גַּמְלָא דְּדָרֵי מִידֵּי, לִישְׁקַלֵיהּ וְלִישְׁדַיֵיהּ בְּגוֹבְתָא דִּנְחָשָׁא, וְלִיסְתְּמַיָּא בְּאַבָּרָא, וְלִיחֶתְמֵי בְּשִׁיתִּין גּוּשְׁפַּנְקֵי, וּלְבַרְזוֹלֵיהּ וְלִידְרֵיהּ, וְלֵימָא לֵיהּ: טְעוּנָךְ עֲלַי וּטְעוּנַאי עֲלָךְ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא לְרַב אַשִׁי: וְדִילְמָא אִינִישׁ אַשְׁכַּחֵיהּ וְאִיפָסֵק בֵּיהּ? אֶלָּא לֵימָא לֵיהּ: טְעוּנַאי וּטְעוּנָךְ עֲלָךְ.

ואי [ואם] לא הועילה סגולה ראשונה זו — ליתוב [ישב] על פרשת דרכים, וכי חזי שומשמנא גמלא דדרי מידי, לישקליה ולישדייה בגובתא דנחשא, וליסתמיה באברא, וליחתמי בשיתין גושפנקי, ולברזוליה, ולידריה, ולימא ליה [וכאשר הוא רואה נמלה גדולה שנושאת דבר מה, יקחנה ויכניסנה בשפופרת של נחושת, ויסתמנה בעופרת, ויחתמנה בששים חותמות, וינענעה, וירימנה, ויאמר לה]: "טעונך עלי וטעונאי עלך" ["משאך עלי ומשאי, קדחתי, עליך"]. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב הונא לרב אשי: ודילמא איניש אשכחיה ואיפסק ביה [ושמא אדם מצא כבר נמלה זו והשתמש בה לסגולה זו], ומה יועילנו שיחליף קדחת שלו (משאו) בקדחת של חבירו שהיא עכשיו משא הנמלה? אלא לימא ליה [יאמר לה] לנמלה: "טעונאי וטעונך עלך" ["משאי ומשאך עליך"].

וְאִי לָא – לִישְׁקוֹל כּוֹזָא חֲדַתָּא וְלֵיזִיל לְנַהֲרָא, וְלֵימָא לֵיהּ: נַהֲרָא נַהֲרָא, אוֹזְפָן כּוֹזָא דְּמַיָּא לְאוֹרְחָא דְּאִיקְלַע לִי. וְלִיהֲדַר שַׁב זִימְנֵי עַל רֵישֵׁיהּ וּלְשַׁדְיָין לַאֲחוֹרֵיהּ, וְלֵימָא לֵיהּ: נַהֲרָא נַהֲרָא, שְׁקוֹל מַיָּא דִּיהַבְתְּ לִי, דְּאוֹרְחָא דְּאִיקְלַע לִי בְּיוֹמֵיהּ אֲתָא וּבְיוֹמֵיהּ אֲזַל.

ואי [ואם] לא הועילה אף סגולה זו — לישקול כוזא חדתא, וליזיל לנהרא, ולימא ליה [יקח כד חדש, וילך לנהר, ויאמר לו]: "נהרא נהרא, אוזפן כוזא דמיא לאורחא דאיקלע [נהר נהר, הלוה לי כד מים לאורח שהזדמן] לי". וליהדר שב זימני על רישיה, ולשדיין לאחוריה, ולימא ליה [ויסובבנו שבע פעמים על ראשו, וישפכנו לאחוריו, ויאמר לו]: "נהרא נהרא, שקול מיא דיהבת [קח את המים שנתת] לי, דאורחא דאיקלע [שהאורח שהזדמן] לי ביומיה אתא וביומיה אזל" [ביומו בא וביומו הלך].

אָמַר רַב הוּנָא:

אמר רב הונא: