פְּסוּלוֹת לִכְהוּנָּה!

פסולות לכהונה, שהדבר נחשב לזנות וזונה אסורה לכהן (תוספות).

לָא, סָבַר: כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵילְפָן גּוּפָא נוּכְרָאָה.

ודוחים: לא, אין הדבר הכרחי, ואילו טעמו של אבי שמואל — משום שהוא סבר כי היכי [כדי] שלא לילפן גופא נוכראה [תלמדנה, תתרגלנה, לישון עם גוף זר], ויבואו בסופו של דבר.

וְעָבֵיד לְהוּ מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן, מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב, דְּאָמַר רַב: מִטְרָא בְּמַעַרְבָא – סַהֲדָא רַבָּה פְּרָת. סָבַר: שֶׁלֹּא יִרְבּוּ הַנּוֹטְפִין עַל הַזּוֹחֲלִין.

ועביד להו [ועשה להן] מקוה ביומי [בימי, בתקופת] ניסן, הרי זה מסייע ליה [לו] לרב שאמר רב: מטרא במערבא סהדא רבא [לגשם היורד במערב, בארץ ישראל, העד הגדול] הוא נהר הפרת, שמי הפרת מתרבים לאחר תקופת הגשמים, וגשמי צפון בבל שמשם יורד הפרת מקבילים בעיקרם לגשמים שבארץ ישראל, ולכן מי הפרת המרובים שבתקופת האביב — מי גשמים הם. וסבר [וסבר היה] אבי שמואל שלא תיטהרנה בטבילה בפרת, משום החשש שמא ירבו הנוטפין (מי הגשמים) על הזוחלין (מי הנהר), ולא יטהר הנהר עוד כנהר. כי בדיני המקוה קיימים שני אופני טהרה, האחד הוא הטבילה במקום שניקוו בו מים, כגון מי גשמים, והם עומדים במקומם, והאחר במים הזורמים כדרכם בטבע, כמי מעיין ונהר. ואולם מי גשמים אינם מטהרים כשהם זורמים אלא כשהם קוויים.

וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: נַהֲרָא מִכֵּיפֵיהּ מִיבְרַךְ. וּפְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הַמַּיִם מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין אֶלָּא פְּרָת בְּיוֹמֵי תִּשְׁרִי בִּלְבַד.

ופליגא [וחלוק הוא] על שמואל בנו. שאמר שמואל: נהרא מכיפיה מיברך [הנהר מתברך מאפיקו] (גאונים), שתוספת המים בנהר אינה בעיקר מן הגשמים אלא ממים תת קרקעיים. ופליגא דידיה אדידיה, [וחלוקים דבריו על דברי עצמו], שאמר שמואל: אין המים מטהרין בזוחלין אלא מי נהר הפרת ביומי [בימי, תקופת] תשרי בלבד, שכיון שלא ירדו גשמים בתקופת הקיץ רק אז ברור שהמים הם מי הנהר בלבד.

“פּוֹרֶפֶת עַל הָאֶבֶן כו׳״. וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא ‘פּוֹרֶפֶת׳! אָמַר אַבַּיֵי: סֵיפָא אֲתָאן לְמַטְבֵּעַ.

שנינו במשנה שהאשה פורפת על האבן, אבל לא תפרוף לכתחילה בשבת. ומקשים: והאמרת רישא [והרי אמרת בראש הלכה זו במשנה] ש"פורפת", ומשמעו שלכתחילה מותר לה לעשות כן, וכיצד תוסבר הסתירה? אמר אביי: סיפא אתאן [בסוף הלכה זו הגענו] למקרה של מטבע שהוזכר אף הוא במשנה, ודין זה יוצא דופן, כי מאחר שהמטבע הוא מוקצה משימוש בשבת אין להשתמש בו לכאורה כפריפה, ובכל אופן הותר.

בָּעֵי אַבַּיֵי: אִשָּׁה מַהוּ שֶׁתַּעֲרִים וְתִפְרוֹף עַל הָאֱגוֹז, לְהוֹצִיא לִבְנָהּ קָטָן בַּשַּׁבָּת?

בעי [שאל] אביי: אשה מהו שתערים ותפרוף בגדה על האגוז כדי להוציא אותו בדרך זו בהיתר לבנה הקטן הנמצא ברשות הרבים בשבת?

תִּיבָּעֵי לְמַאן דְּאָמַר ‘מַעֲרִימִין׳, תִּיבָּעֵי לְמַאן דְּאָמַר ‘אֵין מַעֲרִימִין׳.

ומעירים: שאלה זו תיבעי למאן דאמר [תישאל לדעת מי שאומר] שמערימין, שמותר להערים בזמן דליקה בשבת, ומותר ללבוש בגדים מרובים זה על גבי זה כדי להוציאם מבית בוער בשבת. וכמו כן שאלה זו תיבעי למאן דאמר [תישאל לדעת מי שאומר] שאין מערימין.

תִּיבָּעֵי לְמַאן דְּאָמַר ‘מַעֲרִימִין בִּדְלֵיקָה׳, הָתָם הוּא – דְּאִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ אָתֵי לְכַבּוֹיֵי, אֲבָל הָכָא, אִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ – לָא אָתֵי לְאַפּוֹקֵי.

ומפרטים: תיבעי למאן דאמר [תישאל לדעת מי שאומר] שמערימין בדליקה, והנימוק: התם [שם] הוא שהותר להערים משום דאי [שאם] לא שרית ליה [תתיר לו] להערים אתי לכבויי [יבוא לכבות], אבל הכא אי [כאן אם] לא שרית ליה [תתיר לה] לאשה זו להערים ולהוציא בגד בנה לרשות הרבים בדרך פריפה לא אתי לאפוקי [תבוא להוציא].

אוֹ דִּלְמָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר ‘אֵין מַעֲרִימִין בִּדְלֵיקָה׳, הָתָם – דֶּרֶךְ הוֹצָאָה בְּכָךְ, אֲבָל הָכָא – אֵין דֶּרֶךְ הוֹצָאָה בְּכָךְ, אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי? תֵּיקוּ.

או דלמא [שמא] אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאין מערימין בדליקה, התם [שם] הוא שנאסר הדבר משום שאף כרגיל דרך הוצאה של בגדים היא אף בכך, בדרך הערמה, אבל הכא [כאן] — על ידי פריפה אין דרך הוצאה בכך, ואין בדבר איסור מן התורה כלל, ואם כן אימא שפיר דמי [אמור כי יפה הדבר, מותר]. לשאלה זו לא נמצא פתרון, ולכן תיקו במקומה.

מתני׳ הַקִּיטֵּעַ יוֹצֵא בְּקַב שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הקיטע (קטוע רגל) יוצא בשבת בקב (רגל עשויה עץ) שלו שדינו כמנעל, אלו דברי ר' מאיר