שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה.

שזנו (נהנו) עיניהם מן הערוה.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מִפְּנֵי מָה מָנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים – לוֹמַר לְךָ: כֹּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה – כְּאִילּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה.

ועל אותו פסוק המונה את התכשיטים אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ, כגון צמיד שביד, עם תכשיטין שבפנים, כגון כומז? — לומר לך כי כל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה (הערווה), שהרי כפרה זו היתה על שחטאו בהסתכלות.

מתני׳ יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּחוּטֵי שֵׂעָר, בֵּין מִשֶּׁלָּהּ, בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶירְתָּהּ, בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה.

ועוד בדיני המותר והאסור לצאת בו בשבת. יוצאה אשה בחוטי שער ששמה על ראשה, בין שהם משערות שלה שהתקינה מהן פיאה, בין משל חבירתה, בין משל בהמה. ויוצאת אשה

וּבַטּוֹטֶפֶת וּבְסַרְבִיטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין,

בתכשיטים הקרויים "טוטפת", ובסרביטין בזמן שהם תפורין ואינם נופלים, וכן

בַּכָּבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית לֶחָצֵר. בְּמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ, וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ, וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ.

בדבר הקרוי "כבול" ובפאה נכרית יוצאת בשבת לחצר, אף כי לא לרשות הרבים. וכן יוצאת במוך שבאזנה, ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה,

בַּפִּילְפֵּל, וּבְגַּלְגַּל מֶלַח, וְכָל דָּבָר שֶׁנִּיתָּן לְתוֹךְ פִּיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּתֵּן לְכַתְּחִלָּה בַּשַּׁבָּת. וְאִם נָפַל – לֹא תַּחֲזִיר.

ובפילפל, ובגלגל (גרגר) מלח וכל דבר שניתן לתוך פיה לרפואה או להרחקת ריח רע, ובלבד שלא תתן דברים אלה לתוך פיה לכתחלה בשבת, ואם נפל — לא תחזיר.

שֵׁן תּוֹתֶבֶת, שֵׁן שֶׁל זָהָב, רַבִּי מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

שן תותבת (זרה) וכן (רמב"ן) שן של זהב — רבי מתיר לצאת בה, וחכמים אוסרים.

גמ׳ וּצְרִיכָא: דְּאִי אַשְׁמַעִינַן דִּידָהּ – מִשּׁוּם דְּלָא מְאִיס, אֲבָל חֲבֶירְתָּהּ דִּמְאִיס – אֵימָא לָא,

שנינו במשנה שיוצאת אשה בחוטי שיער מכמה סוגים. ומעירים: וצריכא [וצריך] להשמיע את כולם, דאי אשמעינן דידה [שאם היה משמיע לנו רק שערות שלה] הייתי אומר שיכולה לצאת בהם משום דלא מאיס [שאינן מאוסות], וזהות הן לאלה שבראשה, ולכן אין כל סיבה שבתוא להסירן מראשה ולטלטלן בידיה ברשות הרבים, אבל של חבירתה דמאיס [שהן מאוסות] וצבען שונה מאלה שלה — אימא [הייתי אומר] שלא תצא בהן, משום החשש שמא תתבייש בהן ותסירן מראשה, ותבוא לטלטלן ברשות הרבים.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן דַּחֲבֶירְתָּהּ – דְּבַת מִינָהּ הוּא, אֲבָל דִּבְהֵמָה – לָאו בַּר מִינָהּ הוּא, אֵימָא לָא – צְרִיכָא.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] שמותר לה לצאת בשערות חבירתה — הייתי אומר כי מותרת לצאת בהן משום שבת מינה היא, ולכן אינן מאוסות בעיניה ולא תבוא להסירן, אבל בשערות בהמה כיון שלאו בר [שאינה בת] מינה אימא [הייתי אומר] שלא תצא בהן משום החשש שתבוא להסירן, על כן צריכא [הוצרכה] לציין במפורש בכל מקרה.

תָּנָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא יַלְדָּה בְּשֶׁל זְקֵנָה, וּזְקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה.

תנא [שנויה תוספתא]: ובלבד שלא תצא ילדה (צעירה) בשערות של זקנה, וזקנה בשערות של ילדה.

בִּשְׁלָמָא זְקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה – שֶׁבַח הוּא לָהּ, אֶלָּא יַלְדָּה בְּשֶׁל זְקֵנָה אַמַּאי? גְּנַאי הוּא לָהּ! אַיְּידֵי דִּתְנָא “זְקֵנָה בְּשֶׁל יַלְדָּה״ תְּנָא נַמִי “יַלְדָּה בְּשֶׁל זְקֵנָה״.

ומקשים: בשלמא [נניח] זקנה היוצאת בשערות של ילדה — מובן הדבר, כי שבח הוא לה שתראה צעירה. אלא ילדה בשערות של זקנה אמאי [מדוע] תצא כך? והלא גנאי הוא לה! ולשם מה תוסיף אשה לעצמה שערות שיבה? ומשיבים: איידי דתנא [על ידי, מפני ששנה] זקנה בשל ילדה, תנא נמי [שנה גם כן] שלא לצורך ילדה בשל זקנה.

“בַּכָּבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית לֶחָצֵר״. אָמַר רַב: כֹּל שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים לָצֵאת בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים – אָסוּר לָצֵאת בּוֹ לֶחָצֵר, חוּץ מִכָּבוּל וּפֵאָה נָכְרִית.

שנינו במשנה שיוצאת אשה בכבול ובפאה נכרית לחצר. אמר רב: כל תכשיט ולבוש שאסרו חכמים לצאת בו בשבת לרשות הרבים אסור לצאת בו גם לחצר, מחשש שמא תשכח ותצא לרחוב, חוץ מכבול ופאה נכרית.

רַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: הַכֹּל כַּכָּבוּל.

ר' ענני בר ששון משמיה [משמו] של ר' ישמעאל אמר: הכל, כל התכשיטים, דינם לענין היתר היציאה בהם לחצר ככבול שמותרים.

תְּנַן: בַּכָּבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית לֶחָצֵר. בִּשְׁלָמָא לְרַב – נִיחָא, אֶלָּא לְרַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן קַשְׁיָא! רַבִּי עֲנָנִי בַּר שָׂשׂוֹן מִשְּׁמֵיהּ דְּמַאן קָאָמַר לֵיהּ – מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר יוֹסֵי, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר יוֹסֵי תַּנָּא הוּא וּפָלֵיג.

תנן [שנינו במשנה] שמותר לצאת בכבול ובפיאה נכרית לחצר, בשלמא [נניח] לשיטת רב — ניחא [נוח הדבר], שרק כבול ופאה נכרית מותר לצאת בהם לחצר, אלא לשיטת ר' ענני בר ששון קשיא [קשה]! ומשיבים: ר' ענני בר ששון משמיה דמאן קאמר ליה [משמו של מי אמר זאת] — משמיה [משמו] של ר' ישמעאל בר יוסי, ור' ישמעאל בר' יוסי תנא הוא ופליג [וחולק], רשות בידו כתנא לחלוק על המשנה, שהרי אף היא חיבור מתורת התנאים.

וְרַב, מַאי שְׁנָא הָנֵי? אָמַר עוּלָּא: כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ. כִּדְתַנְיָא: “וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ״, זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים אָמְרוּ: שֶׁלֹּא תִּכְחוֹל וְלֹא תִּפְקוֹס וְלֹא תִּתְקַשֵּׁט בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: אִם כֵּן אַתָּה מְגַנָּהּ עַל בַּעְלָהּ, וְנִמְצָא בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר “וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ״ – בְּנִדָּתָהּ תְּהֵא עַד שֶׁתָּבֹא בַּמַּיִם.

ושואלים: ולשיטת רב, מאי שנא הני [מה שונים אלו] כבול ופיאה נכרית שאותם התירו? אמר עולא: כדי שלא תתגנה (תמאס) האשה על בעלה, אם תחוייב להיות בלתי מקושטת אף בחצר ביתה. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] על הנאמר "והדוה בנדתה" (ויקרא טו, לג), זקנים הראשונים אמרו שפסוק זה בא ללמדנו שתהא הנדה מרוחקת מבעלה בכל הדברים, שלא תכחול את עיניה בכחול, ושלא תפקוס בצבע אדום בפניה ולא תתקשט בבגדי צבעונין. עד שבא ר' עקיבא ולימד: אם כן אתה עושה — אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה, ולכן אין לעשות הרחקות שתגרומנה לכך. אלא מה תלמוד לומר "והדוה בנדתה" — הכוונה: באיסור נדתה תהא אף לאחר שתפסק זיבת הדם עד שתבא במים לטבול.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן – אֲפִילּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר.

אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים דבר מפני מראית העין — אפילו בחדרי חדרים שאין איש רואה אסור, שלא חלקו חכמים בדבריהם ואסרו בכל מקרה.

תְּנַן: וְלֹא בַּזּוּג אַף עַל פִּי שֶׁפָּקוּק, וְתַנְיָא אִידָךְ: פּוֹקֵק לָהּ זוּג בְּצַוָּארָהּ וּמְטַיֵּיל עִמָּה בֶּחָצֵר!

ומקשים: והלא תנן [שנינו במשנה] שלא תצא בהמת ישראל בשבת בזוג (פעמון) שבצוארה אף על פי שהוא פוקק ואינו משמיע קול, משום מראית עין, שנראה כמוליכה לשוק. ותניא [ושנינו בברייתא]: פוקק לה לבהמה זוג בצוארה ומטייל עמה בחצר. נמצא שדבר שאסרו חכמים מפני מראית עין, התירוהו בחצר!

תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא:

ומשיבים: תנאי היא [מחלוקת תנאים היא] בדבר זה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: